אוצר בתחתית הארון / משה גרנות

 

חבילה של מכתבים ששלח האב, קצין רפואה יהודי בצבא הבריטי, לאשתו, מתגלה לאחר מות האם, וחושפת אירועים אישיים לצד מבט ייחודי על אירועי התקופה

חיים של נייר, נורית יובל; גוונים, 2010, 377 עמ'

נורית יובל מצאה אוצר של ממש בתחתית ארון שעל דלתו הייתה קבועה מראה גדולה – חבילה של עשרות מכתבים ששלח אביה, קצין רפואה בצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה. בכל ימי חייה של האם היו מכתבים אלה כספר החתום – אסור היה בראיה, בנגיעה, ובוודאי שבקריאה, ורק אחרי שנפטרה ("בתשלומים" כדברי המחברת) בבית אבות סיעודי – רק אז התאפשרה החדירה אל העולם הכמוס של בני הזוג שחיו במשך שנים רבות "חיים של נייר".

את עשרות המכתבים מביאה יובל בספר כלשונם, בתוספת קטעי זיכרונות של האב, משירותו בצבא הבריטי. הקורא מוצא בכתבים אלה אוצר בלום באשר לאחת התקופות הסוערות והקשות ביותר לעם היהודי בכלל, וליישוב בארץ בפרט – ימי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ימי מלחמת העולם השנייה וימי מלחמת השחרור. וכל זה מתוך מבטו של מי שהיה עד למאורעות והביע לגביהם דעה של איש משכיל ונבון.

ואת כל האוצר החשוב הזה מגלה נורית יובל בנדיבות גדולה ובפרוטרוט הנותנים אפשרות של הצצה גם לאירועים מביכים הקורים במשפחה המצומצמת שסביבה נסב בעצם כל עניין המכתבים. אחד האירועים הללו לדוגמה הוא המקרה שבו האב חוזר משירות צבאי ארוך בהודו, מדוכא וחסר פרנסה, למרות מקצועו היוקרתי כרופא כירורג. הוא מכתת את רגליו למען הפרנסה, חוזר ברגל הביתה כדי לחסוך את דמי האוטובוס, וכשהוא מגיע הביתה כדי להינפש מעט, ואולי גם לשתות כוס תה, הוא פוגש את זוגתו הנרגנת, ושומע שבנו בכורו ניפץ בכדור שמשת חלון. את כל הזעם והתסכול הוא מוכן לשפוך על בנו המוכשר והאהוב, ומניף ידו לסטור לו. זוגתו, יהודית, חוצצת בין השניים, והיא סופגת את הסטירה במקומו, ואז יוצאת מנהמת ליבה השאלה המתריסה: "אתה מכה אישה?" (עמ' 329-325). הסצינה הקשה הזאת מעומתת בספר בצורה מעניינת עם הגעגועים של האב במשך גלותו הארוכה, בעשרות גילויי אהבה שלו כלפי אשתו וילדיו, ובגאוותו על בנו הבכור שלומד לטינית, וקורא בלי סיוע את האיליאדה בתרגום טשרניחובסקי.

הקורא מתפעל, קודם כול, מהעברית הנהדרת של ד"ר ריכרד-ראובן מאיר, כותב המכתבים והזיכרונות, שגדל במשפחה מתבוללת שראתה עצמה יותר גרמנית מאשר יהודית. אביו שירת בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, ואף זכה בעיטור על גבורתו. חלק ממשפחתו התפרש על פני כל היבשות, חלקם התנצרו, והיה אף קרוב משפחה שהציג עצמו כאוסטרי ושירת בוורמכט. ריכרד עולה ארצה עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, והוא מתחיל ללמוד עברית על האונייה המובילה אותו לפלסטינה. בימים ההם היה כבר בן עשרים וחמש! אנחנו עדים לעשרות אלפי עולים חדשים שהגיעו ארצה בגיל הזה, ונשארו "נכי עברית" לכל ימי חייהם, ובתוך ביתם הם מדברים בשפות הגלות. מסתבר שריכרד שלט גם בצרפתית, באנגלית ובלטינית, ומובן מאליו – בגרמנית – שפת ילדותו, שבה הוא ממש סירב לדבר. הוא איננו מסתפק בכך, ובשרתו בהודו – הוא לומד גם את שפת האורדו המקומית.

למרות שהוא סיים לימודי רפואה בגרמניה, וכבר החל להתמחות בכירורגיה, האיש הפשיל שרוולים כשהגיע ארצה, ועבד בבניין ובפרדס, וכשסוף סוף הציעו לו עבודה במקצועו, הוא עבד כמעט ללא משכורת בתל-אביב ובבאר-שבע, שהייתה באותם ימים כפר ערבי קטן. ומדוע אני מזכיר פרטים אלה? ובכן, משום שיש לא מעט מתלוננים על הקליטה הקשה שלהם בארץ, על כך שלא קיבלו אותם כאן כאחים רצויים, ונאלצו לחיות במעברה ולעבוד בעבודות דחק. כך לדוגמה בספרות העברית היא תלונתו של סמי מיכאל בספרו "ויקטוריה", על כך שהיישוב בארץ לא קיבל את גיבורו, רפאל, בפרחים (ראו רשימתי בנדון בספרי "אדיפוס ואבשלום", ידיעות אחרונות, 1996, עמ' 189-185).

כשהגיעו מים עד נפש, והפרנסה לא הושגה בארץ, למרות כל המאמצים, נאלץ ד"ר ריכרד מאיר להתגייס לצבא הבריטי בתור קצין רפואה. השירות שלו נועד לסייע לחברה העיקרית שבין בעלות הברית – בריטניה –  לגבור על שתי מעצמות הציר גרמניה ויפן. הוא שירת תקופה קצרה בלבנון, סוריה ומצרים, אך רוב זמן שירותו הצבאי כסגן, ואחר כך כסרן, הוא מבלה בהודו. מכאן מתחילות קרוב לארבע שנים של "חיים של נייר". ריכרד "מפגיז" את משפחתו במכתבים, וזוכה מצדה להיענות מעטה בעליל. ברוב המכתבים הוא מתלונן על מיעוט הכתיבה מצד אשתו ומצד בנו בכורו. בבית ניצב כיסא ריק, המחכה לאבא, ואיש איננו רשאי להתיישב עליו, אך האישה והאם, יהודית, מלאת מרירות על הבעל שהשאיר אותה עם ילד בן ארבע, ותינוקת בת שישה שבועות. בעיקר היא כועסת על כך שהחליט על דעת עצמו להתנדב לשרת בהודו, מבלי שהתייעץ עמה. למרות שאת רוב משכורתו שלח האב הביתה, המשפחה בארץ חיה בעוני מחפיר: אין גרביים לילדה ומעיל לילד צריך לתפור ממעיל ישן ומחורר של מבוגר.

ריכרד הוא ציוני מובהק, אוהב ציון ושפתה, קורא הרבה בתנ"ך, קורא ספרים על יהדות ומקפיד לחוג את חגי ישראל בבתים יהודיים. נטייתו הברורה היא לכיוון "האזרחי". כלומר, בעל השקפת עולם המנוגדת לקו השליט בשנות השלושים, הארבעים והחמישים בארץ – הקו הציוני-סוציאליסטי. יש בו אהדה בלתי מסותרת למשטר, לביורוקרטיה ולנימוסים האנגליים, שעולים לדעתו עשרת מונים על אלה של היהודים בארץ. על כן, כאשר ב"שבת השחורה" האנגלים נוהגים בברבריות כלפי ראשי היישוב וכלפי קיבוצים ומושבים – הוא ממש נדהם, ואפילו מתוסכל. לריכרד מחכה תסכול נוסף, כאשר לאחר כיבוש עכו על ידי חיילינו הוא נוכח לדעת לאיזו רמה של ונדליזם יכולים להגיע גם "יהודים טובים". על אף השקפתו הציונית הוא מביע יותר מפעם אחת הרהורים על ירידה מן הארץ לצורך פרנסה. הוא חושב על התיישבות בהודו למשך עשר שנים, הוא אף מפנטז על אוסטרליה ועל ניו זילנד.

המכתבים חושפים אדם תאב דעת, הקורא ספרים בתחומים רבים ובשפות שונות, איש מסור מאוד למשפחתו, ואוהב אהבה ענקית את אשתו, שהיא בעיניו היפה בנשים. מרוב געגועים אליה, הוא איננו מרשה לעצמו להשתתף בנשפים שמארגן הצבא, ואף מעדיף לשמש קצין תורן כשאלה מתקיימים.

מאורעות כבירים שאירעו בימי מלחמת העולם השנייה ובימי מלחמת השחרור, מקבלים זווית ראייה מיוחדת מתוך עיניו של ריכרד מאיר. הוא מביע דעה על אירועים כגון הרג השוטרים היהודים בידי "חבורת שטרן", מותו של וינגייט "הידיד", בריחת הגרמנים מפלוישטי, מעוז הנפט האחרון שלהם, שחרור פאריז, רצח הלורד מוין, כיבוש הפיליפינים על ידי האמריקאים ועוד.

בשפע המידע הזה, שהמכתבים חושפים בפני הקורא, יש גם בעיה: נורית יובל הביאה אותם בהיקפם ובלשונם, ולכן בדרך הטבע יש בהם המון חזרות, כגון הטענות למשפחתו על כך שאין כותבים לו, התלונות שלו בעניין המשכורת והדירוג שאיננו מתקדם, הבעות הגעגועים והאהבה וכו'. אך נדמה לי שמדובר בקורבן קטן לעומת הרווח הגדול שבהבאת המכתבים ככתבם וכלשונם.

אין בכל הספר אפילו מכתב אחד של האם אל בעלה, והקורא יכול רק לשער על מהותם של מכתביה על פי התגובות שלו. ראשית היא ממעטת לכתוב, וגם הבן כותב לעיתים רחוקות, ושנית תוכנם תמיד נרגן וכועס על מיעוט הכסף שמגיע אליה, על חיי העוני שלה ביחס לכל אישה אחרת, על כך שהיא חיה למעשה כמו אישה עגונה, ויש לה בעל "על הנייר".

המחברת נאחזת כל פעם בשורה ממכתביו של האב, והופכת אותה לראש פרק של כתיבת ביניים המתארת את הנעשה בביתם בארץ: האם, הבן אמציה, והבת רחל (זהו שמה השני של נורית יובל) גרים בשכירות בירושלים בביתו של בעל בית ערבי. הם חיים כאמור בעוני מחפיר. האם קפדנית מאוד ונרגנת, משוגעת לניקיון עד לכמעט מופרעות ומאמינה אדוקה באמנות טפלות. האם מצפה מהילדים להתנהג כמו מבוגרים, מונעת מהם פינוק כגון ממתקים, וברור שאסור להם להתחבר לילדים שאינם בני רופאים או עורכי דין. לילד ולילדה אין כמעט ילדוּת, הילדה כמהה לאהבה, שאותה איננה מקבלת מאמה, ולכן היא מייחלת לה בפטפוטיה עם בובתה ועם תמונות סביה שעל הקיר. במקום לענות על שאלות הבחינה בבית הספר, היא מציירת קבצנים (מלבד היותה סופרת, נורית יובל היא גם ציירת מובהקת שאיירה את כל ספריה וספריהם של סופרים רבים אחרים), להם הייתה צריכה לתת נדבה כדי שתצליח בבחינה. הילדה מחפשת מפלט מהחיים הנוקשים אל הדמיון, והאם מחזירה אותה בעל כורחה בכל פעם אל המציאות המרה.

מסתבר שיחס אמביוולנטי כלפי האנגלים היה לא רק נחלת האב, אלא גם נחלתה של רחל הילדה. אמה שולחת אותה למשפחת כרמלי, ועליה לעבור מחסום של בריטים, והנה, היא רואה שם זקיף אנגלי יפהפה, שעיניו כחולות כמו השמיים, המדבר אליה באדיבות, והיא שואלת את עצמה אם אפשר לשנוא את "האויב" הזה.

התיאור של המצור על ירושלים בימי מלחמת השחרור הוא כל כך חי ומרתק, שאילו נכתב הספר רק למען הפרק הזה – הוא כבר היה מבטיח את מקומו בספרות היפה. הספר מתאר את הרעב הגדול, את התורים למים, ההפגזות (גם האח נפצע מרסיס של מוקש, וניצל בזכות מטבע של שני מיל שחצץ בין הרסיס לגוף הילד), טבח שיירת האחיות ורופאים שנסעו להר הצופים, כשהאנגלים מונעים סיוע למותקפים ועוד.

סוף דבר, ספר מסוג זה, שיש בו זיכרונות ומכתבים ככתבם וכלשונם, לצד זיכרונות של ילדה קטנה, שחלקם אולי דמיון טהור, מזמין הרבה תקלות. נראה שנורית יובל הצליחה לצאת מהתסבוכת בשלום והיא מניחה לפנינו ספר מעניין ובפרקים רבים אפילו מרתק.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' באייר תשע"א, 13.5.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 במאי 2011, ב-ביוגרפיה, גיליון בהר תשע"א - 718, עיון ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: