המשוררת שלא רצתה להזדקן / גדעון טיקוצקי

 

בשנותיה האחרונות פנתה לאה גולדברג אל הציור, ובחרה בסגנון שירי המתקרב אל לשון הדיבור. על הנסיבות, הנחשפות כאן לראשונה, שהובילו לקבלתה את פרס ישראל רק לאחר מותה

לאה גולדברג, האישה עם הפרחים

באמצע שנות החמישים לחייה, הן המחצית השנייה של שנות השישים, מיעטה לאה גולדברג לכתוב שירים. אולי רפו ידיה בעקבות הביקורת שנמתחה על שירתה, אולי חשה שהמילים אינן מסוגלות עוד לבטא את המתחולל בנפשה. באחד משיריה כתבה אז: "כָּל מִזְמוֹרַי נִשְׁחֲטוּ. / כָּל מִלַּי / הֲרוּגוֹת", ומצאה אפיק יצירה חלופי בציור.

"הדחף ליצירה הוא אותו הדחף הן בשירה והן בציור", הסבירה בראיון שנערך איתה בתקופה ההיא, "אך אינני עושה אילוסטרציה של מחשבתי השירית. האסוציאציה בזמן הציור היא בהחלט לא ספרותית. להפך, הציור נחוץ לי כדי לברוח מן הספרות אל עולם אחר, ממשי יותר. סופרים נמשכים לציור כי הם מחפשים את הקיום הממשי שתפיסתו בלתי אמצעית. כנראה מתוך זה ברחתי לציור, כי כמעט אינני כותבת. אמנם נכון שהחוויה המעוררת את היצירה היא אותה חוויה והאישיות שלי היא אותה אישיות בשני המקרים, אך כאן נגמרת ההשוואה. בכל אמנות חושבים בחומר שבו עובדים, ומסוכן, ואף אין זה מדויק להשוות ולשאול מונחים מאמנות אחת לרעותה".

שמינית של מוות

גולדברג זכתה להציג בשנה האחרונה לחייה שתי תערוכות מיצירותיה הפלסטיות, האחת בבית האמנים בירושלים והאחרת בביתן לאמנות בכפר מנחם שבשפלה. קודם לכן איירה אחדים מספריה: את 'מעשה בצייר' (1965), את 'המפוזר מכפר אז"ר' (1967), את תרגומה לרומן הצרפתי הקצר 'אוֹקַסֶן וניקוֹלֶט' (1966) ואת תרגומה לספר 'עץ היהודים' (1970) מאת הסופרת הגרמנייה אַנֶטֶה פוֹן דְרוֹסְטֶה-הִילְסְהוֹף. בידי מזכירתה הנאמנה יהודית פרייס הפקידה בשעתה איורים שהכינה למחזהו של מולייר 'בית ספר לנשים'; תרגומה ליצירה הופיע ב-1966 אולם נראה שגולדברג לא הייתה שבעת רצון, בלשון המעטה, מהאיורים של אווה שצ'וּפּק-תוֹמָה שליוו את המהדורה העברית.

ובכל זאת לא הייתה יכולה להשתחרר כליל מן הכתיבה. במהלך ביקור באיטליה, ארבע שנים לפני מותה, היא רושמת ביומנה: "שנתיים כמעט של ציור. כל מה ששייך לכתיבה היה זר. לא יכולתי להשתמש במילים, לא בשביל עצמי ולא בשביל אחרים. ועכשיו פתאום יש חשק לכתוב".

שיריה מאותה תקופה מבטאים פיכחון חריף שעם זאת אינו מריר. מצד צורתם הם ממשיכים להתרחק מן המחלצות השיריות המסוגננות אל עבר ביטוי מזוקק וחשוף. כזה הוא למשל השיר הבא:

בְּכָל דָּבָר יֵשׁ לְפָחוֹת שְׁמִינִית

שֶׁל מָוֶת. מִשְׁקָלוֹ אֵינוֹ גָּדוֹל.

בְּאֵיזֶה חֵן טָמִיר וְשַׁאֲנָן

נִשָּׂא אוֹתוֹ אֶל כָּל אֲשֶׁר נֵלֵךְ.

בִּיקִיצוֹת יָפוֹת, בְּטִיּוּלִים,

בְּשִׂיחַ אוֹהֲבִים, בְּהֶסַּח-דַּעַת

נִשְׁכָּח בְּיַרְכְּתֵי הֲוָיָתֵנוּ

תָּמִיד אִתָּנוּ. וְאֵינוֹ מַכְבִּיד.

 או השיר הקצר:

 "שְׁאֵרִית הַחַיִּים", כָּךְ אָמַר,

"שְׁאֵרִית הַחַיִּים הִיא תְּבוּנָה אוֹ סִכְלוּת

וְלָךְ הַבְּרֵרָה".

 לא סלחה לעצמה 

השלת המסכות השיריות, החזרה אל "אני" שירי שבכוונת מכוון אינו מסוגנן, הניסיון לקרב את לשון השירה אל לשון הדיבור – כל אלו מקנים לשירי התקופה האחרונה אופי מובחן משלהם.

בשנים ההן, שתתבררנה בדיעבד כ"שארית החיים" – זהו גם שם הספר שבו כונסו לאחר מותה חלק מן השירים שכתבה אז (בעריכתו המשובחת של טוביה ריבנר) – סבלה גולדברג מפגעי גוף ובייחוד מחירשות שהלכה ובודדה אותה מן העולם. ואם לא די בכל אלה, העכירה את רוחה במשך תקופה תקרית שאירעה במהלך ערב קיצי אחד בבית נשיא המדינה.

היה זה ביולי 1968, כאשר הנשיא זלמן שזר ערך בביתו מסיבה ספרותית לכבוד אברהם שלונסקי, עם צאת ספר שיריו 'הפרוזדור הארוך'. בערב החגיגי נשאו דברים הנשיא עצמו, המשורר היידי אברהם סוּצקֶבֶר, חוקר הספרות א"ב יפה ולאה גולדברג. כשהגיע תורה לדבר, קבעה שלמשורר-אמת אין זה משנה אם הוא זוכה להכרה ולחגיגות לכבוד יצירתו. המשיכה ואמרה, ודאי בנימה מבודחת המכסה על גרעין של ביקורת, ששלונסקי הסתפח על הממסד והנה ראש הממשלה לוי אשכול מקרבו וכמוהו גם הנשיא. ואז רמזה לקהל בעדינות שבית-שיר משלה התגלגל אל אחד מן השירים בספרו החדש של שלונסקי. כוונתה הייתה לקִרבה המופלגת שבין שני השירים הבאים:

קַר לִי מְאֹד. הַנּוֹף לְרַגְלַי

כְּאַדֶּרֶת קְרוּעָה. בְּיָד עֲיֵפָה

אֲנִי רוֹשֶׁמֶת

שׁוּרָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל שִׁיר.

כְּבָר בַּמֵּאָה הַשְּׁמִינִית

עַל שְׂפַת הַנָּהָר הַצָּהֹב

יָשַׁב מְשׁוֹרֵר שֶׁיָּדַע

אֶת מִלַּת הַסִּיּוּם.

(מילים אחרונות, לאה גולדברג; נדפס לראשונה ב-1955).

והנה של שלונסקי:

כְּבָר בַּמֵּאָה הַשְּׁמִינִית

עַל שְׂפַת הַנָּהָר הַצָּהֹב

יָשַׁב פַּיְטָן

שֶׁיָּדַע אֶת מִלּוֹת-הַסִּיּוּם.

 

הַיּוֹם הַמֵּאָה הִיא עֶשְׂרִים

וְכָל הַנְּהָרוֹת הֶאֱדִימוּ

כָּל הַנְּהָרוֹת הֶאֱדִימוּ

וְהַמֵּאָה הִיא עֶשְׂרִים-וְאַחַת –

וְאוֹי לְמִלּוֹת-הַסִּיּוּם.

(פסוקים בסוף הספר, אברהם שלונסקי; נדפס לראשונה ב-1968).

כתב 'מעריב' סיפר לקוראיו כי "הדברים נאמרו באותה נימה גולדברגית מיוחדת הסוחפת את שומעיה ומעלה אותם לספֵרות עילאיות של הנאה רוחנית. ואף על פי כן עוקצם של הדברים היה קשה במיוחד". שלונסקי, שנודע כמי שאינו מהסס להתפלמס עם בני שיחו, בחר במפתיע שלא להגיב על הדברים. לכתב העיתון שביקש הבהרות, השיבה גולדברג שהחום הירושלמי התיש את כוחותיה, שהיא אינה מסוגלת לדבר על העניין, ושגם אינה מתכוונת להעלותו על הכתב. מזכירתה יהודית פרייס מצאה אותה למחרת היום מדוכדכת עד עפר, פחות מן הפלגיאט (שאולי היה דווקא מחווה שירית מצד שלונסקי?) ויותר מהתפרצותה. "היא לא סלחה לעצמה", סיפרה פרייס. ובכל זאת אולי יש קורטוב נחמה בידיעה שמי שגיחך בתחילה על שיריה נזקק לימים לשירתה עד כדי כך שחזר על שורותיה מילה במילה.

 מה יהיה על אמא?

צרות אחרונות משכיחות צרות ראשונות. יומניה מן השנים ההן מגלים את לאה גולדברג בחולשתה, כהבחנתה של עמיה ליבליך בספרה 'אֶל לֵאָה'. היומנים חושפים את עולמה הפנימי כעולם של מוות ואבדון, שנים לפני שמתה ממחלתה – כותבת ליבליך – והדברים מעלים על הלב דברים שכתב יהודה עמיחי בשיר לזכרה: "הַפְּרוֹפֶסוֹר שֶׁבָּהּ, הָיָה / מוּכָן אוּלַי לִחְיוֹת עוֹד שָׁנִים רַבּוֹת. / אַך הַמְּשׁוֹרֶרֶת לֹא רָצְתָה / לְהִזְדָּקֵּן. וְנִצְּחָה".

באביב 1969 התברר שלקתה בסרטן. בקיץ נותחה, הרופאים היו שבעי רצון ושידרו אופטימיות. מחוזקת נסעה לנפוש בשווייץ אך חשה שם ברע. כששבה לארץ התברר שהגרורות התפשטו בגופה. בעודה מאושפזת החלו במשרד החינוך והתרבות ההתייעצויות לקראת הענקת פרס ישראל לספרות עברית לשנת תש"ל. ב-4 בינואר 1970 פנה איש המשרד וחוקר תולדות ארץ ישראל פרופ' מיכאל איש-שלום אל שורת מומחים בבקשה שימליצו על מועמדים לפרס. שניים מהם המליצו בחום על לאה גולדברג: הסופר יוסף חנני וחוקר השירה העברית בימי הביניים עזרא פליישר – אסיר ציון לשעבר ששירי הכיסופים שלו (בחתימת "בר-אבא", "י' גולֶה" ו"אלמוני") הוגנבו מבעד למסך הברזל והתקבלו בהתרגשות עצומה בארץ (אף זיכו אותו, קודם שנחשפה זהותו, בפרס ישראל לשנת תשי"ט).

תשובתו של פליישר, שהיה כעת דוקטור נכבד באוניברסיטה העברית, ובה ההמלצה לעמיתו איש-שלום להעניק את הפרס לגולדברג, נשאה את התאריך 11 בינואר 1970. היא התקבלה במשרד החינוך והתרבות ב-15 בינואר – בו ביום שנפטרה המשוררת. מספרים כי לפני שעצמה את עיניה בפעם האחרונה, ניעורה בבהלה ושאלה: "ומה יהיה על אמא?".

ייתכן שעל סמך המלצתו של פליישר, שנכתבה עוד בחיי המשוררת, התאפשר להעניק לה את הפרס, על אף שהתקנון קובע שיינתן רק לאדם בחייו. חֶבֶר שופטי הפרס –  פרופ' דב סדן (יו"ר), פרופ' בנימין הרושבסקי (לימים הרשב) וד"ר דן פגיס, תלמידהּ לשעבר, החליטו להעניק לה פרס בקטגוריה מיוחדת וחד-פעמית, "פרס הוקרה וזיכרון". וכך כתבו בנימוקיהם:

ועדת השופטים לפרס ישראל, סוג ספרות עברית, ראתה זכות וחובה לעצמה להעלות את זכרה של לאה גולדברג, שנפטרה לעולמה סמוך לימי דיוניה של הוועדה, ועל-כן החליטה פה אחד להציע לפני כבוד שר החינוך והתרבות לקבוע פרס הוקרה למשוררת על פועלה, שלא קדמה לה בו, מצד ריבוי הפנים, אישה עברייה בתקופתנו – שירה, סיפור, מחזה, מסה, תרגום, ביקורת, מחקר, המחזה, עריכה, הוראה, ציור, כשהדגש הוא בשירתה, המצוינת בעדנת-עניינה ובדקות-בניינה, מלאכת מחשבת להבעתם של הלך-נפש ומראה עיניים, ממיטב הליריקה והישגי אמנותה בדור אחרון. ראויה המשוררת, שהייתה מופת לטיב תרבות ולטוב-טעם, להיכלל במחרוזת הנאה של בחירי היצירה העברית, נבחרי פרס ישראל, ולהימנות עמם.

 הפרס הוענק ביום העצמות תש"ל. אמהּ קיבלה אותו בשמה.

פרסום ראשון מתוך הספר 'האור בשולי הענן: היכרות עם יצירתה של לאה גולדברג', הרואה אור בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד-ספריית פועלים במתכונת מהודרת

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' באייר תשע"א, 13.5.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 במאי 2011, ב-100 שנה להולדת לאה גולדברג, גיליון בהר תשע"א - 718 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. ש.צ. לוינגר

    שימוש בבית משיר ידוע כנקודת מוצא לשיר חדש, הוא תופעה ידועה. כל למשל נטל נתן יונתן את הבית 'מת אב ומת אלול ומת חומם' משירו של רבי שמואל הנגיד, ובנה עליו שיר חדש משלו.

    שימושו של שלונסקי בבית משיר של לאה גולדברג, כנקודת מוצא לשיר חדש משלו, מלמד, כנראה, ששירתה של גולדברג נתפסה בעיניו כשירה 'קלאסית' ידועה לכל.

    בכל זאת יש מקום לביקורת עליו, שכן היה מן הראוי לציין עובדה זו בהערת שוליים, לידיעתו של הקורא הפשוט, שמה שידוע ומוכר לסופר והעורך הגדול – אינו ידוע לו.

    בברכה, ש.צ.לוינגר

    • ש.צ. לוינגר

      על שימוש בפיוטים קדומים או חלקים מהם כנקודת מוצא לפיוט חדש, ראו במאמרה של פרופ' שולמית אליצור, 'עיבודי פיוטים בגניזה הקהירית', פעמים 78 (תשנ"ט), עמ' 100-127 (ניתן לצפייה במרשתת).

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: