על הכנה לחיים, שו"ת סמ"ס ומרוץ רעננה / שי פירון

 

משימה גופנית-חברתית מלאה טוב ורעננות הפכה במחי מסרון אחד לסוגיה סבוכה שהציפה את העיוות החינוכי שאנו סוחפים לתוכו את בנינו. מעשה שהיה

בטיול, נושאים את א. על הריקשה שהכינו לו

הדוא"ל הראשון היה מוזר. "בוקר טוב הרב, אני רוצה להודות לך על החוויה הגדולה. הבוקר בסביבות השעה שבע וארבעים יצאתי מביתי שבכפר גנים. פתאום ראיתי חבורת צעירים רצה כשחלק מהנערים נושאים על גבם את חברם בכיסא גלגלים. התרגשתי. מסור לחברה את התפעלותי".

הייתי משוכנע שמדובר באירוע חד פעמי. הבנתי שתלמידי י"ב יצאו לאחד מהמד"סים שאלעזר, המדריך שלהם, מארגן. כנראה שלא רצו להותיר את א' מאחור והחליטו לקחת אותו איתם. יפה. כנראה שרעיונות השילוב מחלחלים. החבורה מפתחת חברות בריאה הרואה בכל אחד מבני המחזור חלק מהחבורה.

בישיבה התיכונית בפתח תקווה לומדים כשש מאות בחורים. כמאה מהם מוגדרים כילדי חינוך מיוחד (איני יודע מהו "ילד של חינוך מיוחד", איזה ילד הוא לא מיוחד?! אבל שיהיה…).

בחלוף שבועיים, קבלתי דוא"ל נוסף. דומה להפליא. השולח יצא בבוקר וראה חבורה של נערים לבושים בבגדי ספורט כשסמל הישיבה מתנוסס על החולצות. גם הם רצו ונשאו את חברם ב…"ריקשה" מיוחדת.

בדיקה קצרה העלתה סיפור מרגש.

להאמין באדם

כבר שנים אני חש שאנו לא מכינים את תלמידי י"ב לחיים. התחושה כאילו כל תפקידן של הישיבות התיכוניות הוא לדאוג שמספר רב של תלמידים יגיעו למכינה קדם צבאית או לישיבות השונות אינה נראית לי כלל וכלל. זוהי אמירה אנטי חינוכית היוצרת דלדול גדול במסר ובמשמעות של שנים מכריעות בעיצוב הנפש והרוח של הצעירים. ישיבה תיכונית אינה תחנת מעבר לקראת מסגרת ההמשך. לא על זה משלמים ההורים כל כך הרבה כסף. ישיבה תיכונית היא מסגרת חינוכית שלמה המחנכת כל נער לחיים מלאי משמעות.

לכן פתחנו בתוכנית הכשרה לחיים: צניעות ואינטימיות לצד טעם טוב ואופנה, כלכלה והתנהלות כספית נכונה, מבנה החברה בישראל ועוד. חלק קטן מהזמן הוקדש גם לפיתוח הכושר הגופני ולהתנהלות גופנית בריאה. החבורה החלה באימוני ריצה תוך שהם מחליטים להתכונן למרוץ רעננה העתיד להתקיים במהלך חודש אדר. עשרת הקילומטרים שירוצו חלק גדול מבני המחזור יהוו מטרה משותפת ראויה שתדרבן אותם להתמיד באימונים.

אלא שאז חשבו הצעירים על ה' ועל א', שני תלמידים בעלי מוגבלות גופנית קשה הלומדים איתם במחזור. היעלה על הדעת שמרוץ יפריד בינם לבין חבריהם? הרי מדובר במשימה שכבתית?!

בינתיים הצטרף אחד המחנכים לאימונים המפרכים וגם עמיתי לראשות הישיבה תכנן לקחת חלק במרוץ העתידי. כך נוצרה אותה "ריקשה" שבה נשאו את א' לכל אורך תקופת האימונים.

התרגשותי לא ידעה גבולות. בשנים האחרונות הקדשתי זמן רב להטמעת "השילוב" בקרב התלמידים שלנו. החזון היה לפתח קהילה חברתית שבה כל אחד חביב כיוון שנברא בצלם. כל אחד מקבל את מקומו כחלק שווה בקהילת הישיבה. למום גופני או קוגניטיבי לא צריכה להיות השפעה על שייכותו של כל אחד לחבורה. הצרכים שונים, השפה שונה, הכלים שונים. אבל כשמדברים על "מפגש נשמות", מדברים בשפה שוויונית שבה אין "מקבל" ו"נותן", "כולם מקבלים וכולם נותנים". אני מודע לקושי שבמסר.

את עיקר ההשראה קבלתי ממורי ורבי פרופ' ראובן פיירשטיין, שלימד אותי להאמין באדם, בכל אדם. כך נשללה התפיסה הרואה בתלמידים עם צרכים מיוחדים מושא להשפעת מעיינות הטוב והחסד המפעמים בכולנו. החבר'ה מהשמינית הבינו שאם יש מרוץ, צריך לעשות הכול כדי שכולם, או לכל הפחות כל מי שרוצה להשתתף, יוכל להשתתף. וא' רצה. מאוד.

לקראת המרוץ תכפו האימונים וכולם התרגשו. ממרוץ רעננה הפך האירוע ל"מרוץ השילוב". החבר'ה הרגישו שיש להם מסר חשוב להעביר. זה נתן להם הרבה כוח ועוצמה.

מזג אוויר ומסרון

מזג אוויר סוער גרם לדחיית המרוץ בכמה ימים. אלא שהדחייה הזו גרמה לשינוי דרמטי בתוכניות.

בתפילת השבת שקדמה למרוץ עיין אחד התלמידים במדור שו"ת SMS שבעלון "עולם קטן" ומצא שאלה שהסעירה את רוחו: "האם מותר לרוץ במרוץ מרתון שמשתתפות בו נשים?". כדרכו של המדור, התשובה הייתה חדה, ברורה וקצרה: "לא!".

כך נוצרה סערה חינוכית: האם מותר להשתתף במרוץ? אולי אנו שותפים במעשה אסור?!

בשלב זה של הסערה לא הייתי מודע למתרחש. עמיתי לראשות הישיבה שיתף אותי בהתלבטות תוך שהוא מציין שהתאריך המקורי של המרוץ היה יותר "חורפי" ולכן הוא לא התייחס לסוגיית הצניעות. כרגע, גם הוא מרגיש שלא נכון שהחבורה תשתתף במרוץ.

אני מבקש להתוודות. מלכתחילה לא הזדהיתי עם הבעיה. גם בשל התגייסותי המלאה ל"מסר" של המרוץ אבל גם בשל העובדה שבכל יום אני רואה עשרות יראים ושלמים צועדים במסלולי הליכה וריצה מוסדרים, שכמובן גם רצות בהם נשים, ואיש לא פוצה פה.

אבל הקשבתי. מצאתי את עצמי במצב מיוחד: הבנתי שכראש ישיבה מצופה ממני להחמיר, לומר שזה אסור. על התלמידים מוטלת החובה להתמרמר, להתווכח ולבסוף לקבל את הגזירה. הרגשתי שתשובה קצרה ולא מנומקת בשו"ת SMS מכתיבה סדר יום חינוכי לא ראוי. לא יכולתי להעלות על דעתי שכך יסתיים מסע מופלא של חבורה מיוחדת. חשתי במצוקה.

הרגשתי שאינני יכול לדון בסוגיה באופן משוחרר וחופשי. לכן המלצתי לראש הישיבה, הרב חגי, לפנות לרב סתיו. ידעתי שהרב סתיו עסוק בכתיבת ספר העוסק בתרבות שעות הפנאי, ושחלק מהבחורים מתגוררים בשהם, העיר שבה הוא מכהן כרב. אנו רואים בו שותף עמוק לדרכה של הישיבה מיום הקמתה.

הרב סתיו השיב תשובה שסיבכה אותי: "זה לא אסור, אבל אני במקומך לא הייתי מתיר להם לרוץ במרוץ". לא הספקתי לברר את המניע להמלצה. האם "רוח ההלכה" היא זו שהניעה את הרב סתיו, או שמא כיוון שיש לחלק בין שאלה פרטית לבין מסגרת חינוכית מאורגנת של ישיבה המשתתפת במרוץ שכזה, מציאות העלולה לגרום לחילול השם יותר מלקידוש השם? או אולי רצה הרב סתיו להגן עליי מפני אלו שממילא סבורים שהמוסד שבראשותי "פתוח מדי"…

בכל אופן, הרב חגי הרגיש שתשובת הרב סתיו מכריעה את הכף. בבוקרו של יום רביעי אסף הרב את התלמידים, שטח בפניהם את השתלשלות הדברים וסיכם: "הישיבה לא תשתתף במרוץ". מתחת לפני השטח רעשו וגעשו הרוחות.

האם נכון שסוגיה כל כך חשובה תוכרע או לכל הפחות תושפע מתשובה בשו"ת SMS? האם תשובה כל כך נחרצת על ידי רב חשוב מאפשרת דיון פתוח ונכון? האם באמת שבועיים של מעבר מתקופה חורפית לתקופה אביבית הם המניע לשינוי בפסיקה? וכי בחורף היו רצות הבנות בשרוולי 3/4 ומכנסיים רחבים?

תמיד קצר מדי

אינני חולק על חשיבות הז'אנר של תשובות רבנים במסרונים. השאלה היא האם נכון להשיב על כל שאלה במסגרת זו, ויותר מכך – אם נכון לפרסם את התשובות לשאלות הללו. שבועיים אחר כך התפרסמה שאלה נוספת באותו מדור ובה נשאל תלמיד חכם גדול וחשוב על אודות מכתב התמיכה של רבנים בנשיא לשעבר קצב. הרב השיב: זו שאלה מורכבת מדי לשו"ת בסמ"ס. אני מודה שנדהמתי: הרי בכל שבת אני מרגיש שמחצית מהשאלות מורכבות ולא ראוי להן שתיענינה בדרך הזו. והנה, דווקא פרשת הנשיא קצב מורכבת?! ומה על עשרות שאלות בענייני אמונה, בעניינים שבינו לבינה, בעניינים חינוכיים ואפילו בעניינים הלכתיים שנכון בהן לברר את פרטי התמונה שמאחורי השאלה?

התמונה הסתבכה עוד יותר כשאחד התלמידים שלא היה בשיחה עם הרב חגי פנה בתום לב לרב שרלו תוך שהוא מבקש לברר כיצד עליו להתייחס לאיסור שפורסם ב"עולם קטן". לטענת הבחור הרב שרלו ענה לו שההשתתפות במרוץ היא ממש קידוש שם שמים! העובדה שירוצו יחד עם א' הופכת את המרוץ למותר ואולי אף הכרחי. והקהילה כולה נבוכה.

בבוקרו של יום חמישי הגעתי לישיבה. המרוץ היה עתיד להתקיים למחרת היום. צוות המחנכים הרגיש במצוקה גדולה, ואני התעתדתי לתת את השיחה השבועית הקבועה לכלל תלמידי הישיבה.

החלטתי להעלות את השאלה לדיון ישיבתי. פרשתי את הנושא על מכלול השיקולים בפני כלל התלמידים ושאלתי לדעתם. בפתח הדיון הצביע אחד מתלמידי השמינית וביקש לברר: "האם מדובר בדיון אמיתי?". "למה כוונתך", שאלתי, והוא השיב: "האם יש משמעות לדיון? האם נוכל לשכנע את ראשי הישיבה לשנות את דעתם? האם הדיון פתוח?". הסתכלתי על הרב חגי וממבט עיניו הבנתי שהוא שותף לעמדתי: "כן, הדיון פתוח, לגמרי".

הדיון הבוגר הציב ארבע עמדות: האחת סברה שמרגע שנפסקה הלכה ברבים אל לנו להשתתף; השנייה גרסה שאנו בורחים ממורכבות, לא מבינים את הייחוד והיעוד שלנו כציבור, וביקשה להבין את החילוק בין המרוץ להליכה בקיץ בקניון העירוני או צעידה בפארק הירקון, או אפילו להליכה בנחלי הארץ שבהם פוגשים עשרות בנות בלבוש לא צנוע. האם לא ראינו מאות משפחות של בני תורה המטיילות בחודשי הקיץ בנחלי הצפון ובסביבת הכינרת?; השלישית ביקשה לטעון שהמסר גובר על הספקות ההלכתיים; הרביעית ביקשה למצוא פתרון ביניים: לרוץ עם חולצות ללא סמל הישיבה, לצאת למרוץ רבע שעה אחרי כולם ועוד פתרונות מעין אלה.

עתה הוטלה עליי המשימה לסכם את הדיון ולהכריע את גורלו של המרוץ. "חברים, אני לא אעשה לכם עבודה קלה. אתם לא בקיאים בסוגיה כדי להיות בשלים להכרעה. האם למדתם את גדרי 'לפני עיוור'? האם ברור לכם מתי אומרים: 'אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך'? האם ל'מסר' שלכם יש משקל בדיון ההלכתי? האם גדרי 'באומנותיה טריד' חלים גם עליכם? לכו לשאול כל רב שתחפצו. תלמדו את הסוגיה, תתכנסו יחד ותקבלו הכרעה". היה שקט באולם. היה ברור שהחוויה החינוכית והרוחנית הזו תלווה אותם ימים רבים.

החבורה ניגשה לרב שרלו, ופתחה בדיון מקיף. הרב שרלו הסביר להם שאם הם מחויבים לשליחותם הם יכולים להשתתף במרוץ.

ההכרעה שלהם

הבריאות הנפשית או שמא הכנות הגדולה שלהם גרמה להם להכריע שהם לא מסוגלים לקבל על עצמם להפוך את מרוץ רעננה למרוץ שליחים. הם החליטו לפרוש מהמרוץ. הסוגיה הפכה מאירוע בריא לאירוע מורכב. החבר'ה חשו שמוטלת עליהם משימה כבדה ולכן בחרו, ברוב קולות, שלא לרוץ.

חשתי בעצב. שלהם ושלי.

האם נהגנו נכון?! האם עסקנו בשאלות הנכונות?! האמנם נכון היה להטיל עליהם את האחריות להכרעה?!

ובכלל – האם יש לנו אומץ חינוכי ורוחני לדון באופן אמיץ ומחויב להלכה בשאלות היחס שבין חיי התורה וההלכה לבין המציאות המורכבת של חיינו בארץ? האם הכרעה שונה מהאתוס ההלכתי המקובל בענייני צניעות הופכת את תלמידי הישיבה ורבניה ל"פחות דתיים"?

האם הצלחתי לגרום להם לחשוב אחרת, או שמא יומיים אחר כך הם הגיעו לבית הכנסת, נטלו את דפי "עולם קטן", פנו למדור שו"ת סמ"ס והחלו לקרוא ולשנן תשובות קצרות וחדות לשאלות היסוד של החיים?

 אני מעריץ את מסירות הנפש של המשיבים, אבל יש לקיים דיון חינוכי ורוחני נרחב בדבר פרסומן של תשובות אלה בשער בת רבים.

בכל מקרה, נראה לי שפרשה זו הייתה שיעור חשוב במסגרת תוכנית ההכנה לחיים.

הרב שי פירון הוא ראש הישיבה התיכונית פתח תקווה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' באייר תשע"א, 13.5.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 במאי 2011, ב-גיליון בהר תשע"א - 718 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. ישנו מרוץ בישוב טלמון שהוא נפרד .

  2. קודם כל, כל הכבוד לרב, לצוות, ולתלמידים. עצם הרצון להשתתף במירוץ יחד עם החברים בכסא הגלגלים מדהים, וכנ"ל קיום הדיון המשותף עם התלמידים.
    אישית אני חושב שהייתם צריכים להשתתף. ברגע שאין איסור הלכתי 'טכני' (ואני חושב שבמקרה הזה אין) צריך לבדוק את הענין בעיניים 'אנושיות' ולשקלל ערכים זה מול זה. מצד אחד יש כאן את אחד הערכים החושבים ביותר – קידוש ה', כשאנשים יראו נערים דתיים רצים יחד עם חבריהם במירוץ. מצד שני אמנם המירוץ לא צנוע, אבל האם הנערים הללו לא יראו נשים לבושות בצורה לא צנועה גם סתם ברחוב? מבחינת ההתמודדות שלהם ברור שזה זניח לעומת התמודודיות אחרות. הבעיה היחידה שאני רואה כאן זה השתתפות ממוסדת של דתיים באירוע לא צנוע, וזה לדעתי זניח לעומת קידוש ה' שהיה יכול להעשות.

    בכל מקרה, עצם קיום הדיון הדהים אותי. כל הכבוד!

  3. מאד מרגשת הסולידריות המופגנת בין התלמידים, מאד צורמת ההחרמה של המרוץ בשל השתתפות הנשים. האם לפני שלושים שנה מישהו היה מעלה בדעתו לשאול שאלה כזו? אינני מבינה את מקור החשש. עברתי על הכרוניקה העיתונאית של השנים האחרונות, ולא מצאתי שם שום ידיעה על אישה שטרפה תלמיד ישיבה. נשים הן חלק מהעולם, עד כמה שזה נשמע מפתיע, ומי שיברח מאיתנו במרתון יפגוש אותנו בסופרמרקט, במעלית או באוטובוס. במקום להתעסק בפיצול ובבדלנות למה לא להפנות אנרגיה להתקרבות ולשיחה? במקום להכביר חומות חיצוניות, כדאי לפעול לחיזוק החוסן הפנימי.

  4. ידידיה נוימן

    יש כאן מס' נושאים שראויים לדיון. אך אחד צרם לי במיוחד כיצד יכול הרב פירון להלין על תרבות השו"ת ס.מ.ס כשהוא היה ועודנו ממובילי תרבות שו"ת האינטרנט??
    תשובות אינסטנט נטולות היכרות עם המציאות והשואל שלרוב גם אינן מנומקות.
    לטעמי, אנחנו בסה"כ אוכלים את התבשיל הקלוקל שהוא עצמו היה אחד מרקיחתו…

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: