כמחזאית ידעה לאה גולדברג להתעלות מעבר לבעיות הכאן והעכשיו ולהציג אופקים נוספים בהוויות החיים. "מהות החיים היהודיים שלנו", אמרה בראיון עיתונאי, "אינה אי מבודד ואקזוטי בתוך שאלות קיום האדם בדור הזה"

חנה מרון ויוסי ידין בהפקה המקורית של "בעלת הארמון" בתיאטרון הקאמרי, 1955

לאה גולדברג פעלה כמה שנים כמחזאית. היא פרסמה ב'דבר לילדים' כמה מחזות קצרים לילדים על חגים ומועדים, דוגמת 'משחק חנוכה' (1936), 'חג האילנות' (1937), 'דמי חנוכה' (1938) ועוד. כמו כן כתבה פזמונים לכמה מתוכניות 'המטאטא'. אולם תרומתה החשובה למחזה המקורי באה לידי ביטוי בעיקר במחזות שכתבה, שחלקם הוצגו וחלקם פורסמו או נותרו בכתב יד.

לא מגויסת

המחזה הראשון, 'ים בחלון' (1938), מחזה מעניין וחשוב, הועלה רק פעם אחת בתיאטרון שוליים תל אביבי נוסח אותם ימים. גיבורי המחזה הם אמנים ציירים ורקדנית מפורסמת. הם גרים בתל אביב, אבל מבטם מופנה גם לחלון הפונה אל הים, המסמל מקום וחלל אחר.

בנוסף לדרמה אישית – סיפור אהבה טראגי שבין אחד הציירים לרקדנית – הם מתלבטים בשאלות של זהות, שייכות או אי שייכות של הפרט למקום, לארץ וליצירה האמנותית כאן ועכשיו. הצייר יוחנן אינו מסוגל להתאקלם במקום החדש. שורשיו, כפי שכותבת לאה גולדברג באחד משיריה ('אורן'), הם 'בשני נופים שונים' – כאן ושם. ה'אני' האישי, היצירתי, אינו פחות חשוב בעיניו, אולי אף יותר, מאשר הזיקה למקום שבו הוא חי ויוצר. לדבריו, "הארץ הזאת הינה בית חדש ובו הרבה קומות ובכל קומה בנאים אחרים". ה'בית' מהווה לדידו מעין ביטוי מטפורי לזיקה שבין ה'אני' כאדם, ובעיקר כאמן יוצר, לבין המקום בארץ בכלל ובתל אביב ה'בוהמית' באותם ימים בפרט. צייר אחר משיב לו – ספק באירוניה ספק ברצינות: כאן אין צורך באמנות כביטוי אישי …"פה ארץ צעירה, צריך ללמוד קודם לסלול כבישים ולקטוף תפוחי זהב, לבנות בתים. אם אתה רוצה לצייר לך לקבוצה. צייר פועלים בחולצות כחולות, חמורים עם זיפזיף וזקנים ליד הכותל המערבי, או סע לפאריס… שם אין צורך בכל הדברים האלה".

במילים אחרות, הכותרת 'ים בחלון' ממצה את העיקר. תל אביב, כמקום ייצוגי-אופייני של ארץ ישראל המתחדשת, אינה רק מקום אלא ים ובית. מפגש של אמנים-יוצרים עם לבטים וניגודים בין ההוויה הארץ-ישראלית החדשה לבין הערגה והזיקה ל'ים', לנוף אחר ולתרבות אחרת – אותו ים בחלון.

גם הביקורת על המחזה נקלעה לאותו מלכוד. מצד אחד היו שטענו שמחזה ארצישראלי "מחויב להיות נאמן למציאות – פחות ים וחלון ויותר קרקע ודם – כזה יהיה המחזה שאליו אנו מתפללים" (י' סערוני), ואילו אחרים ראו זאת בחיוב: "העדר גמור של ארצישראליות מטעם, של תעמולה בנאלית" (ברוך קרופניק-קרוא), וכדברי אורי קיסר: "מחזה מקורי, הטוב ביותר מכל מה שנוצר אצלנו בשטח הדרמה המקורית".

אין ספק שהמחזה מבטא מאותה בחינה את עמדתה של לאה גולדברג לגבי ספרות ודרמה 'מגויסת' על חשבון האיכות והמקוריות ללא ים וחלון. לימים היא חזרה לנושא במחזה קצר, שנותר רק בחלקו בכתב יד, בשם 'עוד נפשות מחפשות מחבר'. המחזה שנכתב בהשראת אותן 'שש נפשות' מאת פיראנדלו, מפגיש סופר ובמאי. הסופר מתבקש לכתוב מחזה 'ארץ ישראלי', אבל אין הוא מוכן לעסוק "במה שאתם קוראים הבעיות הבוערות", כלומר ציונות, התיישבות וכו', אלא "ליטול את הדברים האנושיים הפשוטים בחיי אדם – כאן בתל אביב שלנו". הם מתחילים לכתוב ולביים את המחזה החדש על 'בני אדם': סיפור אהבה בין זוג צעירים. הסוף לא ידוע מאחר שכתב היד נקטע ללא המשך. אבל יש במחזה, למרות ההבדל בין שני המחזות, התייחסות רלוונטית לאותן שאלות יסוד של 'ים וחלון' בתוספת משהו ברוח פיראנדלו על ההבדל בין מציאות ריאלית לבין מציאות מומחזת ומוצגת.

בהיבט מיוחד

פרק חשוב נוסף ביצירתה הדרמטורגית של לאה גולדברג הם אותם מחזות שאכן מתייחסים ל'בעיות בוערות', אבל בדרכה ובסגנונה המיוחד. מחזות שיש בהם אמנם 'בית' אבל גם 'ים וחלון'. מדובר במחזות על רקע השואה ומלחמת העולם, להוציא מחזה קצר אחד על רקע שונה, 'שושנת אסטוריה' (1949), על גבורה ופטריוטיזם במלחמת האזרחים בספרד.

'מרטין וחנה – מחזה מחיי הנוער' (1938) מתרחש בפנימייה של ילדים עולים בארץ ישראל. אליעזר, המייצג את ה'יישוב', מכריז "אנו מקימים בית לאחינו", ילדים עולים שיגיעו בעתיד. הצעירים 'בונים' ומזדהים עם המשימה. הם עומדים לבנות צריף ומבטיחים 'סודיות'. אבל ישנו נער אחד חריג שמסתייג, 'יקה' צעיר, לא 'צבר', בשם מרטין, החש זרות והתנכרות כלפי חבריו. משהו מדאיג אותו. הוא מספר לאחת הבנות, חנה, על אחותו ליזל, שאולי הספיקה לברוח לצ'כיה ולהינצל. אבל יש לו בעיה נוספת…"למה אנו פה אם אין רוצים בנו. הם שונאים אותי. אני בן תרבות אחרת. אינני יכול להתמזג עמהם". הוא לועג ל'עדריות' של הקבוצה ואינו מוכן להצטרף לבניין הצריף ל'עולים חדשים'. מה עוד שהילדים מאשימים אותו בטעות ברשלנות שגרמה לפציעה של אחד הילדים.

חנה, כך מסתבר, יודעת שהאחות ליזל ניצלה ואמורה להגיע. היא שומרת זאת בסוד כדי להפתיע את מרטין ורק מבטיחה לו שהאחות תגיע. הוא מתפייס ומצטרף לבונים. אכן, כאשר קבוצת ילדים מגיעה מאוסטריה, גרמניה וצ'כיה, מרטין מזהה את אחותו. כולם שמחים ומאושרים ומסיימים… "בשירה עליזה את קולנו נרימה ובשיר יענו אדמה ואדם, כי דרכו לבנות וללכת קדימה, כי אנחנו נפתח שערי העולם. שמעו קולנו הגלעד והגלבוע – עמלנו פה בניין חדש יקים…".

באותו הקשר כדאי להזכיר מחזה קצר נוסף בכתב יד שנותר בעזבונה של לאה גולדברג, ופורסם תחת הכותרת 'אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה'. גיבורי המחזה הם קבוצה של פרטיזנים יהודים. הם נשבעים ללחום ולנקום. יוצאים למאבק. חלקם נופלים, אחרים שורדים. הצבא האדום מגיע והמלחמה מסתיימת. הם פוגשים חיילים יהודים מארץ ישראל, וברקע מתרקם סיפור אהבה בין המפקד מרדכי לבין האחות אסתר שטיפלה בו כשנפצע. שניהם מתחתנים ועולים לארץ. פה יוכלו "אחרי החורבן והרדיפות לחיות חיים מאושרים ועצמאיים…".

בעלת הארמון

המחזה החשוב ביותר, לא רק על בנושאי מלחמה ושואה אלא גם במכלול יצירתה הדרמטורגית של לאה גולדברג, הוא 'בעלת הארמון' (התיאטרון הקאמרי 1955). במרכז המחזה שני שליחים מארץ ישראל, מיכאל זאנד ודורה רינגל. הוא ספרן המחפש אחר ספרים שהוחרמו על ידי הנאצים כדי להעבירם לספרייה הלאומית בירושלים; היא שליחת 'עליית הנוער' המנסה לאתר ולהציל ילדים ניצולי שואה ששרדו. שניהם נקלעים במקרה, בגלל מזג אוויר סגרירי וקשה, לארמון בארץ מזרח אירופית (הזמן – ספטמבר 1947). שומר הארמון זאברודסקי – מי שהיה בעליו במשטר הקודם – אינו מוכן לארח אותם אבל נאלץ לעשות זאת בלית ברירה. יש סיבה טובה לסירובו. מסתבר שהוא הציל מפני הנאצים נערה יהודייה בשם לנה ונתן לה מחסה בארמון, אך לאחר המלחמה לא גילה לה את האמת והמשיך להסתיר אותה כאילו המלחמה נמשכת. לבסוף מתגלית האמת הודות לנוכחות ולהתערבות של שני השליחים. לנה יוצאת ומצטרפת אל השניים בדרך לארץ ישראל.

המחזה אינו עוסק רק בעלילה 'בלשית' על טירה אפלה, אלא גם בדמויות השונות ובכל מה שהן חוות ומייצגות. דורה היא מעשית ותכליתית. הארמון לדידה הוא מקום 'יפה אך לא למגורים'. אין היא מסוגלת להבין את זאברודסקי, שפעל כפי שפעל מתוך תחושות של בדידות וזקנה, כחלום וכמפלט מן המציאות האפורה והמתסכלת שהוא נתון בה. זאת, בניגוד לזאנד המבין את מניעיו של זאברודסקי והרואה בארמון, בספרייה ובתמונות מורשת תרבותית שהיא במידה רבה גם חלק מהמורשת התרבותית של כולנו למרות ההיסטוריה של שואה ופוגרומים. כפי שלאה גולדברג כבר כתבה כעשר שנים קודם לכן במאמר על 'אירופה שלהם', שלמרות הכול זו גם 'אירופה שלנו'.

גם לנה נתונה במבוכה. היא יודעת להעריך את מה שזאברודסקי העניק לה… "כאשר לא הייתה עוד תקווה, כאשר ידעתי שאמות, אז נתן לי הרוזן את החלום הזה, וזה היה החלום שלי". אמנם לבסוף, כשהיא מגלה מחדש את האמת ואת העולם האחר, המציאותי, שנגזל ממנה, היא עוזבת את הארמון ויוצאת עם זאנד ודרה לדרך חדשה, והכול מתוך מודעות ורגישות לאיש שהציל אותה. במילים אחרות, גם כאן, מהיבט שונה כמובן, יש לכל אחד בית, חלון וים. "אמנם זה מחזה ריאליסטי", אמרה לאה גולדברג בראיון, "אבל מהות החיים היהודיים שלנו אינה, לדעתי, אי מבודד ואקזוטי בתוך שאלות קיום האדם בדור הזה".

פני האמת

כפי שראינו לעיל, כמעט בכל אחד ממחזותיה של לאה גולדברג יש מגמה לבחון מהיבט רעיוני את הפער או הניגוד שבין תדמית למהות, או בין דעות קדומות למציאות ריאלית. הדברים באים לידי ביטוי במחזה חשוב נוסף, 'ההר האילם' (1957), שנותר בכתב יד ופורסם לאחר מכן. יוסף קראם, אדריכל במקצועו, נתון בעימות מתמיד עם פרד זינגר, ניצול שואה, שיש לו גם קשר מאוד בעייתי עם אשתו ובתו. כשהשניים נקלעים ביחד לאזור מסוכן בפרוזדור ירושלים פרד נורה ונהרג על ידי מסתנן. הכול סבורים כמובן מאליו שקראם רצח אותו, ואולי אפילו בצדק. קראם מכחיש שוב ושוב כל קשר בינו לבין הרצח, ובכל זאת הוא עדיין בחזקת נאשם אפילו מצידם של כמה מבני משפחתו.

קראם חוזר ומנסה להבהיר עד כמה החתירה לאמת היא תמיד מסובכת ומורכבת, לא רק לגביו אלא גם לגבי בני אדם בכלל: "חיינו זה בצד זה, זה עם זה, בביטחון מופלא, שיודעים אנחנו כל מה שעלינו לדעת על הקרובים לנו ביותר, אבל מה הם יודעים עלי או אני עליהם? אנחנו מדברים עליו בלי לדעת דבר לאשורו". יתר על כן, "בנינו את חיינו לפי שגרה, ובטוחים היינו שבהקפדה בנינו אותם, על יסודות מוצקים, במחשבה תחילה, ולא ידענו שקנינו את הביטחון הזה בזיל הזול". ואשר לאשמת הרצח, העד היחידי היה ההר – אבל ההר אילם…

עם סיום המחזה הוא מחליט לנסוע עם גיסו אלכס למקום הרצח מתוך סקרנות לראות שוב את המקום ואולי מסיבה אחרת. כשהם יורדים מהג'יפ נשמע קול ירייה. קראם נופל ונהרג. מי היורה? לא ברור, אולי שוב מסתנן? סביר שלא. גם מי באמת רצח את פרד זינגר עדיין לא ברור – אבל המסר של המחזה ברור: יש אנשים ומצבים בחיים שאנו רואים בהם אמת או שקר – אבל לא אחת ישנו פער בלתי נמנע בין מה שאנו חושבים ורואים כאמת לבין האמת.

התעלמות לא ברורה

מסתבר שלאה גולדברג כתבה מספר לא מבוטל של מחזות על נושאים שונים, מהם מחזות מעניינים וחשובים, מהם אולי קצת פחות. המחזות פורסמו לאחרונה בספר 'מחזות גנוזים וידועים' בהוצאת ספרית הפועלים, ספר שיש בו ללא ספק תרומה חשובה להיכרות מחודשת ומקיפה עם מחזותיה.

מה שתמוה ומעלה סימני שאלה הוא מדוע התיאטרון הישראלי מתעלם ממנה. 'בעלת הארמון' הוצג רק פעם אחת, עם ניסיון נוסף, פחות מוצלח, בתיאטרון הרצליה לפני כמה שנים. 'ההר האילם' עדיין מחכה. 'ים בחלון' לא הועלה שנית במסגרת התיאטרון הציבורי-רפרטוארי מאז הבכורה ב-1938. כמובן שמחזותיה אינם כתובים על פי מתכון. כל אחד מהם מזמין ביצוע המסוגל למצוא את הסגנון הנכון מבחינת המשחק, הבימוי ועיצוב חלל הבמה. ובכל זאת, גם עתה, במלאת מאה שנה להולדתה, לא מצא אף אחד מהתיאטרונים לנכון, כפי שלא מצא גם במלאת יובל דומה לנתן אלתרמן, לנסות ולהעלות אחד ממחזותיה. אמנם ה'יידישפיל' עומד להעלות בקרוב את 'בעלת הארמון' ביידיש. אבל המקור העברי עדיין גנוז ונשכח.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' באייר תשע"א, 13.5.2011