ההערכה המתחדשת והמעמיקה לשירתה של לאה גולדברג נובעת מהאיכויות הייחודיות של קולה הספרותי. זה התאפיין בענווה, באהבת הפשטות ובוויתור על ניסויים ספרותיים נועזים למען מתן ביטוי לירי לחיים עצמם

צילום: דוד אנדרמן, 1946

 לא אחת אירע בספרות העולמית (…) שקריאה שונה ואחרת ביצירות משוררים אשר מרוב יחס של שגרה פסק הקורא מלראות בהם את העיקר, את הרענן לעולם, את המפתיע – הייתה למפנה בדרך התחדשותה של הספרות" (לאה גולדברג, האומץ לחולין, עמ' 134).

 שירתה שללאה גולדברג זוכה כיום להערכה של אוהבי ספרות ואף לפופולריות נדירה שלא היו מנת חלקה בחייה. במקביל לפופולריות שלה בקרב הקהל הישראלי הרחב עלתה קרנה בעיני מבקרים וחוקרים. ב-1991 הופק בדואר ישראלבול הנושא שלושה דיוקנים שללאה גולדברגוב-2012 יופיע דיוקנה של לאה גולדברג על שטר כסף ישראלי.לאה גולדברג הפכה לגיבורת תרבות.

מדוע לא בחייה, אלא רק לאחר מותה?

פמיניסטיות יאמרו: משום שמעמד זה נתפס על ידי משוררים גברים, ומשום שבביקורת הספרות בזמנה שלטו סטריאוטיפים שהכתיבו יחס של זלזול כלפי שירת נשים. זוהי טענה נכונה לגבי ההבנה ה"נשית" של שירתה על ידי הביקורת והקהל, אך לא לגבי המעמד שזכתה לו.לאה גולדברגשאפה לדבר בשיריה אל לבם של גברים כנשים ולזכות להערכה על פי אותן אמות מידה מקצועיות שבהן נשפטת שירה גברית, ולכך זכתה רק באופן חלקי.

ואולם חייה כאישה לא הפריעו להצלחתה: היא ידעה שחייה של אישה-אמן אינם עולים בקנה אחד עם חיי משפחה ואִמהות (כך עולה מהמחזה "ים בחלון"), וויתרה עליהם – במקרה שלה גם בשל חשש ממחלת נפש תורשתית. אורח חייה לא הפריע לה אפוא להשתלב במערכת הספרותית ה"גברית". היא  הצטרפה לחבורות – "פתח", "יחדיו", מערכות עיתונים וספרים, האוניברסיטה העברית –  שהעניקו לה תמיכה מסוימת וביססו את מעמדה המקצועי. מראשית דרכה זכתה לתמיכה של מורים, עורכים ומבקרים בעלי עמדה והשפעה, ביניהם נתן גרינבלאט, שפרסם את שיריה הראשונים ב"נתיבות", א"ד שפירא (חברה בקבוצת הסופרים "פתח") שכתב את רשימת הביקורת הראשונה על שיריה, ישראל זמורה, מבקר הספרות של "טורים", שמעון גנס, שאיתו עלתה לארץ בנישואין פיקטיביים, עזרא זוסמן, שהיה מקורב לחבורת "יחדיו", דן פגיס וטוביה ריבנר, שהיו תלמידיה וידידיה האישיים, וחשוב מכולם – אברהם שלונסקי,עורך מדור הספרות ב"דבר" וב"הארץ", ומנהל הוצאת "ספריית פועלים".

במשך כעשרים וחמש שנים מאז עלייתה לארץ היא תפסה מקום בולט – לא מרכזי, אמנם – על במת השירה בארץ, עד שנדחקה הצידה בסוף שנות ה-1950, יחד עם שלונסקי, שלא זכה לתחייה דומה. גם משוררות אחרות בנות זמנה לא זכו לכך. מתבקש אפוא לברר, בצד ההסבר הפמיניסטי: מה הוא סוד העמידות בתכונותיה העצמיות של שירת גולדברג?  

יש שיאמרו שזו ה"קוסמופוליטיות", שהייתה לצנינים בעיני הביקורת הארץ ישראלית אך כיום, עם התפוגגות הציונות, נעשתה מבוקשת. ואולם ה"קוסמופוליטיות" שללאה גולדברגלא הייתה פוליטית, אלא תרבותית ופואטית.לאה גולדברגבאה מרקע שעיצב בה נאמנות לתרבות הגבוהה של אירופה הנאורה וההומניסטית, וזו נמצאה לה בספרים אהובים, אך לא במציאות זמנה. היא לא התכחשה למטרות הציונות ולא האמינה שיש עתיד לחיים יהודיים בחוץ לארץ. את רגשותיה והרהוריה בנושאים אלה ביטאה ברשימות, זיכרונות, יצירות סיפורת ("בסמטת העכברים", "אבידות") ומחזות ("בעלת הארמון" ו"ההר האילם"). בשיריה היא העדיפה לעסוק ברגשות אישיים ובמצבים קיומיים שמעבר לתהפוכות ההיסטוריה והפוליטיקה, משום שטעמה הספרותי ותפיסתה את השירה התנגדו לשירה "ז'ורנליסטית" (כך כינתה את שירת אצ"ג) ונטו לכיוון פילוסופי. בגיל שמונה עשרה כתבה ביומנה: "שיר טוב אינו מאבד את ערכו לעולם. שירים רעים אין להם ערך וזה הכול" (29.9.1939). 

מה שנראה בעיני חלק ממבקרי השירה הארץ-ישראלית כ"הסתגרות" בנושאים ליריים וקיומיים תאם דווקא מגמות שעיצבו את הטעם הישראלי החל משנות ה-1960. מדוע, אם כן, לא נעשתהלאה גולדברגמשוררת מרכזית בשנות השישים? ספר שיריה המקובצים, "מוקדם ומאוחר" (1959), ספג שני מאמרי התקפה, שלנתן זךובעקבותיו שלדן מירון, שהשפיעו באופן הרסני על מעמדה. במבט לאחור קשה שלא לתמוה: מדוע ה"קלאסיות" בשירתלאה גולדברגהפריעה לזך ולמירון, ונראתה להם כתסמונות של רפיסות רגשית וחולשה אמנותית, ולא כגילויי טוהר ופשטות אמיצה? והרי בתכונה אחת לפחות היא הקדימה את הכיוון שהתווהנתן זך: בעמדה ובנימה של פיכחון נוקב. גם זיקתה שלגולדברג לשירהמערב-אירופית ונטייתה לכתיבה לירית אישית צריכה הייתה לקרב אותה אליו. זך ומירון לא אֵבחנו את האומץ האפור שללאה גולדברג, את האצילות שלה ואת הקו העצמאי של יצירתה. וכמו במקרה של אלתרמן, ההגנה בנימוקים של צורה אמנותית לא הייתה יעילה, כי היא לא חדרה אל שורשי ההתקפה.

קל יותר להבין את הטענות שהופנו כלפי שירתלאה גולדברג בראשית דרכה מאשר את טענותיהם של נתן זךו דן מירון, ומפתה לפטור את ההתקפה הזאת באמירתו של א"ב יפה, שדברי הערעור והקטרוג הללו לא היו אלא ניסיונות שלבני דורצעיר, שדגל בפואטיקה אחרת והושפע ממקורות אחרים, לבסס את מעמדם ולהבליט את עצמם. ובכל זאת, לאורך כשלושים שנה נדחקהלאה גולדברגאלהשוליים, ואילו כעת ההתעניינות בה הולכת וגוברת. האם אין בכך אות לשינוי בטעם של קוראי השירה בארץ? מה  מושך את אוהביה? מה הגן על כתיבתה מפגעי הזמן?

פשטות

עליית קרנם של משוררים נשכחים היא תופעה מוכרת בתולדות הספרות העברית והכללית. התופעה הזאת – יחד עם גל של תרגומים משפות זרות – מבשרת שינויים בטעם הספרותי.

התכונה הבולטת לעין ביותר בשירילאה גולדברגהיא הפשטות. השירים נקראים בקלות, ואינם תובעים מאמץ פענוח  מיוחד. הסיטואציה והאירועים המתוארים בשיר נמצאים בתוך מסגרת תמונה או התרחשות אחת. הם מכילים פרטים לא רבים, מוכרים לקורא מהחיים או מהספרות. הם שייכים לעולם אנושי, לא למרחב בעל ממדים מיתיים, קוסמיים או סוריאליסטיים. השיר מציג תמונות, מצבים ואירועים המייצגים תובנות ומצבי נפש אישיים ואנושיים-כלליים, ולא בעיות לאומיות או היסטוריות מסובכות וכבדות משקל, גם לא השקפות מפתיעות, רדיקליות, מהפכניות.

בדרך כלל התמונות והמצבים אינם סמליים, כלומר, אינם מייצגים מהויות מופשטות ואינם פתוחים לפירוש רב-שכבתי (למשל, אישי, לאומי ומטפיסי גם יחד). אין בהם עומס של משחקי לשון מתוחכמים ומבריקים, אין מילים נדירות שרק קוראי ספרות מכירים, לא רמיזות לטקסטים שאינם מוכרים לרוב הקוראים, וגם לא עגה של קבוצת דוברים מיוחדת. המטפורות אינן קשות לפיצוח, והן קשורות לסיטואציה הממשית המתוארת בשיר. למשפטים יש מבנה פשוט, והם מחולקים על ידי טורים בעלי אורך סדיר ליחידות משמעות נוחות לקליטה.

ההתייחסות למצב המתואר היא לא דרמטית מדי, לא פראית, מזעזעת, מחרידה או מהממת, אלא דווקא מנטרלת, מפשירה, מפוגגת ומאזנת. המערכת המוסיקלית, אפילו כשהיא עשירה מאוד, אינה מטשטשת את מובנן של המילים. כל אלה יוצרים רושם של טקסט בהיר, ספונטני, קליל, צלול, טבעי, לא יומרני, לא מתחכם, שנכתב ביד קלה.

לאה גולדברג, שהייתה אישה משכילה מאוד ובעלת אישיות לא פשוטה כלל, שאפה במודע לכתוב פשוט. היא ראתה בקלילות "חסד משמים" ("מכתבים מנסיעה מדומה", עמ' 68) ובפשטות – חסד מסתורי ("על שושנים", 1940, ג 163). הסתייגותה מצורות שיריות מתוחכמות, מבריקות, המפגינות חדשנות, קשורה בערך שייחסה לאצילות, לענווה, לטעם טוב ולחוש מידה.

היא השתמשה במתכוון בתמונות ומבעים לשוניים שיש בהם מהבנאלי, כשרצתה לתאר מצבים נפשיים של דיכאון קיצוני, המועך את החיות הפנימית. כך, למשל, בשיר היפהפה "הכוכבים" (ב 19): "הַכּוֹכָבִים יָפִים מְאֹד – / פַּעֲמוֹנִים קְטַנִּים עַל צַוְּארֵי רָקִיעַ. / הַכּוֹכָבִים יָפִים מְאֹד/ גַּם הַלַּיְלָה/ לֵיל יְגוֹנַי". היא השתמשה בחזרה – אמצעי סגנוני פשוט שבפשוטים – לשם יצירת אפקטים חזקים של דיבור כפייתי, נואש, מתעקש, נשלט על ידי כוחות על-אנושיים, מפעיל את פעמוני הגורל. המילים החוזרות נאמרות בחוסר אונים של אדם ההולך אל מותו: "הם אהבו אותי מאוד / עד שעליתי לגרדום, הם אהבו אותי מאוד/ אבל עליתי לגרדום./ אני הלכתי לגרדום,/ כל הרחובות היו שקטים,/ אני עליתי לגרדום, /איש לא יצא מן הבתים" (ג 71). פשטות מסוג זה אפשר להשוות ללבוש נטול אביזרים ראוותניים נוצצים, אך עשוי מאריג משובח ותפור בידי חייט עילית. 

ענווה

בניגוד לנטיית משוררים בני דורה לתאר את האני השירי כבעל ממדים מיתולוגיים או לתאר את החוויה מנקודת מבט קולקטיבית, האני השירי של לאה גולדברג הוא עניו, פרטי, אנושי, אינטימי, מהסס. שיריה אינם מתיימרים לתאר אמת עליונה נשגבה ונסתרת. שלונסקי אמר על לאה גולדברג ש"היא יכלה לזווג […] קצת חוצפה עם אופי שבעצם הוא הניגוד הגמור לחוצפה, תרבות מצניעה. מצניעה כתוב, מצניעה בצורות, מצניעה בתכנים".

לאה גולדברג העריצה את הענווה לא רק כתכונה טבעית של אנשים לא-משכילים, אלא גם כהישג פנימי של אצילי הרוח (אברהם בן-יצחק, למשל). הענווה מתוארת בשיריה לא כרגש ספונטני אלא כגילוי. הענווה היא לא צפויה, מפתיעה ומאושרת. היא משחררת מתובענות עצמית מיותרת, ומאפשרת לחוות את החיים באופן יותר חופשי ורענן. הענווה מתגלה כהשתחררות מכבלי מועקות, מתחכום יתר, מפחדים ומחשבונאות. בלעדיה אי אפשר להתמסר לאהבה. בשיר הידוע הפותח במילים "האמנם עוד יבואו ימים" (א 77) הרגשת התֹּם והענווה היא מתנה מרעננת ומחַיה, שהמשוררת מקווה לקבלה בעתיד כאות של סליחה וחסד משמים. היא מקווה להיות "כאחד האדם", כשלולית שזוהר השמש המופלא משתקף דווקא בה, בת דמותן הענווה של אגמים ומקווי מים רבים בשירתה, המייצגים את נפש המשורר ואת מסתרי הבריאה. היכולת להיות "כאחד האדם" נראית בלתי מושגת ופלאית למשוררת, משום שעד כה היא הלכה "בדרכים שסמרו מאימה ומדם".  

אמנם, יש גם שירים שבהם המשוררת רואה את עצמה כבת אצילים (דוגמה מפורסמת היא המחזור "אהבתה של תרזה די מון") או כבת-מלך שהודחה מכיסאה, אך גם בהם השייכות למעמד האצולה נועדה להבליט, על דרך הניגוד, את הנפילה ואת ההשפלה. הכפילות בין תחושה פנימית של מלכוּת ובין הרגשת דלות, עוני ונמיכות קומה בולטת מאוד בשיר "בסידור שלי" (א 192), שבו הענווה של המשוררת רחל ותחושת המלכות המיסטית שתופיע בשירת זלדה שזורות יחדיו.  

שירתה של לאה גולדברג מרבה לעסוק בחוויית העלבון ולהתמודד איתה, לא פחות מאשר בחוויית האהבה הנכזבת, שכן בבסיס זהותה הייתה הרגשת עליונות תרבותית בסביבה קרתנית, ויחד עם זאת חוסר ביטחון בסגולותיה הגופניות הנשיות ובתכונות אופייה כאדם. אדישות והתנכרות, גם של קהל הקוראים, הסבו לה עלבון עמוק. הענווה שלה היא לא חולשת דעת של אישה חלשה, אלא נס או תוצאה של מאבק המאפשר לה – בג'סטה של אישה אפופת יגון אך אצילה ונדיבה – לרדת אל פשוטי העם ולהידמות אליהם. 

פייסנות

לאה גולדברג מציגה בשיריה את המציאות לא במגמה לחשוף ולזעוק את נוראותיה (שהיו מוכרות לה היטב), אלא מעמדה פייסנית ומנחמת. היא לא חשפה בשיריה מצבי נפש קיצוניים שעל גבול השפיות, למרות שהיומן מעיד כי לעתים סבלה מדיכאון שהיה לה קשה להתמודד איתו. שנים ספורות לאחר הופעת ספרה המואר ביותר, "שיבולת ירוקת העין", באותה עת שבה כתבה סדרות קומיקס ב"דבר לילדים", מדווח יומנה שכבר לא אכפת לה אם ייהרסו חייה, כי אין מה להרוס, שהיא קרובה להתמוטטות עצבים ו"אכולת שיממון" (4.9.1943)

הנחמה שמציעים השירים אינה מתקתקה אלא מאוזנת, נבונה, לא מתעלמת מהצדדים הקשים. השירים מקבלים בברכה את מה שהחיים נותנים תוך הבנה שהחיים טובים באופן מוחלט. השירים אינם מכוונים לחשוף כאבים, זעם וחרפה, אלא לתאר את המאמץ הטבעי לכסות, להסתיר, ללטף, ואפילו שלא לראות נכוחה, מכיוון שהסבל והחרפה נסבלים יותר בלי מודעות להם: "רק אל תיתן, אלי, מאור עיניים/ בעוד חיים בשרינו בחרפה" (ב 125). לא החשיפה אלא דווקא היכולת שלא לראות את פגמי המציאות היא הישג. המאבק על היכולת הזאת מתואר ברומן "והוא האור" (1946), שם הגיבורה האוטוביוגרפית מורדת בטירוף, בגסיסה ובמוות שהתורשה והסביבה המשפחתיות גזרו עליה.

שירתה של לאה גולדברג היא מאבק נגד המוות, השיגעון, החרדות, השכול וחרפת ההשפלה שהממו אותה בילדותה ולא הרפו ממנה כל חייה. היא מבטאת לא כניעה של חולשה אלא רצון אבסורדי לחיים שיש בהם מאור החסד למרות הגיהנום.

לאה גולדברגמרדה בפסימיזם הקיומי שהציף חלק ניכר של הספרות במאה העשרים, ובזה הייתה שותפה ליוצרי האקזיסטנציאליזם הצרפתי לפני שהכירה אותו. האופטימיות שלה נשענה לא על אמונה בתיקון העולם אלא על יחס נפשי ופילוסופי מיוחד אל האכזריות והעוול. הסירוב להיתקע בחוויות עבר טראומתיות, האישור של הזכות הטבעית להמשיך לחיות "באור", לתקן את החיים ולעטוף אותם בחמלה למרות השבר – זו היא אמירה המדברת ללִבם של רבים במציאות הישראלית.

בעוד התקשורת מרבה לחשוף, להוקיע ולזעזע, הקול הפייסני שללאה גולדברגחולק עם הקורא גישה בוגרת, נדיבה, לא מתחשבנת עם עלבונות ואכזבות, בלי לבטל את קיומם המתמשך. זהו קול שיש בו הרבה מאוד מתינות ואורך רוח, תכונות שלא היו אופייניות לתרבות היהודית המודרנית, וגם לא נפוצות בתרבות הישראלית-ציונית.

פיכחון

השירים של לאה גולדברג מדברים בפיכחון, תוך שמירה על חוש המידה ועל מנוחת הדעת. היא לא מנסה להקסים, לפתות, לשכֵּר, לסחף, לשלהב, להדהים, לזעזע. אין בהם תקוות מהפכניות ולא אמונה בשינויים דרמטיים. יש בהם הכללות, תובנות והרהורים, מה שמוריד את הטמפרטורה הרגשית ומפחית את רושם המוחשיות והחושניות של חוויה חד-פעמית רוטטת. גם האושר והאהבה וגם הייאוש המוחלט מעוררים חשדנות.

רבים משיריה מבטאים מאבק באשליות ובתקוות שווא ומאמץ להשלים עם אכזבות. ממבט ראשון השיר עלול להיראות "אפור" מדי, פושר מדי, אבל במחשבה שנייה אפשר לומר שכל העוצמה של השיר מרוכזת במאמץ להירגע ולהתפכח, ודווקא המאמץ הזה מעיד על האותנטיות של הטראומה, שהרי מי שמתאר את קשייו תוך מאמץ להקצין את הרושם, לזעזע ולהדהים, מעורר פחות כבוד ואולי גם פחות הזדהות ממי שמנסה להמעיט בערכה של המכה ולהתגבר עליה. 

השירים מתארים את גבורת ההתמודדות עם חיי היומיום אחרי מכה רגשית, ומצהירים ביושר על הרצון להמשיך ולהיאחז בחיים למרות החורבן. זהו יסוד מרכזי בשירתה ובהשקפת עולמה. היא קראה לכך "האומץ לחולין". המחזור "שלושה ימים" (ב 239-237), למשל, מתאר את החזרה אל שגרת החיים לאחר הייאוש האובדני שבאהבה נכזבת:

שְלֹשָה יָמִים לֹא מָש זִכְרוֹ מִמֶּנִּי
וּבָרְבִיעִי פָּרַסְתִּי אֶת הַלֶּחֶם
וּבָרְבִיעִי פָּתַחְתִּי אֶת הַצֹּהַר
וּבָרְבִיעִי רָאִיתִי אֶת הַיָּם. 

הפיכחון הוא גם מחסום נגד תקווה נכזבת לחיים יוצאי דופן, סוערים ודרמטיים, עם הרפתקאות רומנטיות והתרגשויות עזות. הוא תוצאת מאמץ פנימי לקבל את שגרת חיי היומיום הלא-רומנטית בברכה.

לאה גולדברג חושפת בשיריה אמיתות לא נעימות על עצמה ומאירה אותן באור קר של ידיעה עצמית רדיקלית חסרת פשרות. רבים משיריה הם לא רק וידוי או היזכרות, אלא גם משפט שהיא עורכת לעצמה, ביושר נוקב, חודרני ואכזרי, בלי פשרות: "את אישה לא יפה, בת עשרים ושתיים" (1933, א 28). האמירות הבוטות והנוקבות הללו (שכנראה ביטאה אותן, באותה פסקנות שלווה, לא רק בכתב) מעידות על האומץ הנדיר להסתכל לאמת בעיניים בלי לחפש תירוצים והאשמות ובלי לטפח תקוות שווא: "אל תתחיל, למען השם!/ אין לדעת מי האשם./ כתמיד: אתה אשם/ ואני אשמה./ […] ואין כפרה" (ב 147).  במצבים של סבל ושל עלבון המשוררת מטילה את האחריות על עצמה. 

לעומת הנטייה להשחיר את דמות האהוב הבוגד ולהשפיל אותו (למשל, דליה רביקוביץ ב"גאווה" וב"מיקי היקר") או להשחיר את דמות המתחרה שתפס את המקום,לאה גולדברג מטילה את האשמה על עצמה:  

בַּמַּרְאָה מוּלִי – פֶּה רָחָב וּמָר
עַל הַמֶּצַח קֶמֶט דַּק נִמְתָּח.
רַק עַתָּה אָבִין, מַדּוּעַ הוּא אָמַר:
'לִי לֹא טוֹב אִתָּךְ' (א 45)

כשהיא מתארת את מצוקותיה היא חושפת ושופטת את מגרעותיה וחולשותיה, ללא דרמטיזציה. כשהיא מציירת את דיוקנה העצמי היא נוטה להיות עוקצנית ולשפוט את עצמה בחדות חסרת רחמים. האכזריות כלפי עצמה בולטת במיוחד בשירים שכתבה בתחילת דרכה ולקראת סופה, אך גם כאן (למשל, במחזור "הסתכלות בדבורה", ג 46-44) לאורך השיר כולו אין אף מילת כעס או גינוי כלפי מי שפגעו בה.

שיריה של לאה גולדברג עוסקים בחוויות אישיות, אך הם אינם מתעדים אירועים אוטוביוגרפיים. היא השמיטה פרטים ביוגרפיים ובנתה תמונה שפרטיה אוניברסליים. היא לא כללה בספריה שירים בעלי אופי יומני-וידויי המתעדים סיטואציות ודמויות ספציפיות (שנכללו אחר כך ב'כל כתבי' – למשל ג 134-132, ג 157-147, ג 229-226). ראוי לציין שאף שיר אחד לא נכתב על אביה, אולי משום שהיחסים איתו לא נראו לה כמייצגים מצב כללי.

השירים יוצרים "אשליה אוטוביוגרפית" המעניקה לשיר אופי אינטימי ומהימן, אך הם עוסקים בחוויות אנושיות אוניברסליות, קיומיות, שכל אדם יכול למצוא בהן את עצמו. ההימנעות שלה מעיצוב ספציפי של הסיטואציה (שעוררה ביקורת אצל מבקרים אחדים) משחררת את התוכן הרגשי של השיר משייכות להקשר שאינו מוכר לקורא, ומאפשרת לו להתחבר אל השיר בלי תלות ברקע תרבותי משותף. היא השמיטה מספריה גם שירים שלהבנתם המלאה נחוץ ידע או רקע תרבותי וספרותי דומה לשלה (למשל, ג  114, ג 120), כולל שיר יפהפה על אברהם בן יצחק (ג 232). היא שחררה את הקורא ממציאות ספציפית, ואפשרה לו התחברות לשיר ללא תלות בניסיון חיים ובמטען תרבותי. 

לדבר אל הבריות

גורם נוסף לעמידות שירתה שללאה גולדברגהוא המִמזג המאוזן של מגמות פואטיות, כלומר, ההימנעות שלה מלהצטרף בבירור לזרם מסוים ובמיוחד הרתיעה שלה מחלוציות אמנותית, בייחוד זו שהייתה אופנתית בזמנה. היא העדיפה למזג יחד מגמות ששלטו בתקופות ובתרבויות שונות והוכיחו את עמידותן.לאה גולדברגלא השתייכה באופן מובהק לאף אחד מהזרמים הספרותיים שהיו אופנתיים בשירת העולם במחצית הראשונה של המאה העשרים. יש בשירתה גם יסודות קלסיציסטיים וגם יסודות רומנטיים – זרמים ששלטו בשירה האירופית החל מן המאה ה-17 – ויש בה אפילו יסודות שמקורם בשירת ימי הביניים האירופית ובשירת המזרח הרחוק. בשירתה אפשר למצוא גם יסודות אורבניים-מודרניסטיים וגם יסודות עממיים כפריים. התמונות והדימויים בשיריה אינם שייכים לתרבות מסוימת – הם אינם יהודיים במיוחד או ארץ-ישראליים במיוחד, אלא ממזג של תמונות ודימויים שהספציפיות שלהם מרוככת. תכונה זו, שלא נשאה חן בעיני נתן זך ודן מירון, מאפשרת למציאות  המתוארת בשיריה שלא לדהות.

ולבסוף, יש להזכיר את הרצון שללאה גולדברגעצמה לזכות באהבה של הקהל הרחב, של אנשים פשוטים ושל ילדים. נזכיר כאן את עדותה של רבקה גווילי, שהלחינה את שירה "פזמון ליקינטון": שלוש פעמים שלחה גולדברג את השיר למצעד הפזמונים ובכל פעם הוא נדחה. לפני מותה היו לה הזיות שהשיר אכן התקבל, והיא בישרה על כך למלחינה, וזו לא העזה להתווכח איתה. לשאיפה הזאת, לנגוע בנפש העם הפשוט, יש ביטוי ברור בשירי הילדים, בפזמונים ובשירים הכמו-עממיים הרבים שכתבה. לאה גולדברג לא רצתה לכתוב שירה בלתי מובנת לקהל הרחב. חלק מהשירים שלה הם תיאטרוניים, במובן זה שהם נוחים לקריאה מעל במה: הם מעלים סצנה, התרחשות, דיבור, דיאלוג בצורה חיה ונוכחת. כשם שברשימותיה ובמחזותיה גילתה רגישות רבה לקהל, גם בשיריה היא רצתה להגיע לקהל רחב בלי לוותר על איכויות אמנותיות.  

החשיבות שייחסה לקוראים נשמעת בשיר "ההד" (1951, ב 131), שנכתב דווקא בתקופה שבה זכתה להערכה רבה של הביקורת. היא מתארת כאן את ציפייתה לתגובות כציפיית איכר כשענן כבד עומד בטבור השמים ואינו מוריד גשם. ההד "עומד ואיננו חוזר אל קולי הבודד, /אל קולי האובד, המיותם, המיותר". זוהי  חרדתה מגורל עקרות המצפה לשירתה, אם לא תזכה להד אנושי. היא מתפללת שלא תהיה שירתה לשממה. לא מדובר בציפייה להערכה מקצועית, אלא בהמשך החיים והצמיחה של השיר בקרקע החיים של קהל קוראים רחב. בחייה תפילתה נענתה רק בחלקה, ואילו כעת, כארבעים שנה לאחר מותה, נראה שהיא מתגשמת במלואה. 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' באייר תשע"א, 13.5.2011