לאזן בין שני ה'למכים' / אורי וייל (לפרשת בהר)

 

מצוות השמיטה והיובל נועדו להעניק לעולם את אותו איזון שהיה חסר בו בדורות שלפני המבול. על שביעיות בדורות בראשית ועל האיזון שבין חורבן ליצירה

איור: מנחם הלברשטט

כשאנו קוראים על מצוות השמיטה והיובל בפרשתנו אנו מקבלים את הרושם שמדובר במצוות דומות, כאשר מצוות היובל היא פשוט מצווה נדירה יותר, שבה נוספים עוד דינים. ברצוני להראות להלן שתמונה זו אינה תמונה פשוטה כל עיקר, ושלכתחילה מדובר בשתי מצוות הפוכות בתכלית.

החידוש העיקרי שאנסה לשטוח להלן הוא ששורשן העמוק של מצוות השמיטה והיובל מצוי בפרשות בראשית ונח. התבוננות בפרשות אלו מאפשרת הבנה חדשה של מגמת החיבור בין השמיטה והיובל בספר ויקרא.

להגיע לשבע ולא לעצור

טרום פרשת נח אנו פוגשים בצורות שונות מצב כללי של סיאוב ועולם חסר ברכה. את שיא הסיאוב אפשר לפגוש דרך שתי דמויות בעלות אותו שם: למך. הראשון, צאצא דור שביעי לקין, שר שיר על רצח שהוא ביצע:

וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשיו:
עָדָה וְצִלָּה שמַעַן קוֹלִי נְשי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי
כִּי אִיש הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי.

כִּי שבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שבְעִים וְשבְעָה:

למך השני מביע תחושת ייאוש עמוקה מהמצב כפי שהוא ותקווה שנח, בנו, יביא לתיקון:

וַיִּקְרָא אֶת שמוֹ נֹחַ לֵאמֹר:
זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ
מִן הָאֲדָמָה אֲשר אֵרְרָהּ ה'.

וַיְחִי לֶמֶךְ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת נֹחַ
חָמֵש וְתִשעִים שנָה וַחֲמֵש מֵאֹת שנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת

וַיְהִי כָּל יְמֵי לֶמֶךְ
שבַע וְשבְעִים שנָה וּשבַע מֵאוֹת שנָה
וַיָּמֹת.

התבוננות קלה בפסוקים חושפת שלמך ולמך חולקים לא רק את אותו שם: אצל שניהם מופיע בצורות שונות שלוש פעמים המספר שבע: אצל למך הראשון בשירתו, ואצל למך השני בסיכום שנות חייו.

אפשר ששני ה'למכים' מייצגים באופנים שונים עולם בלא מנוחה, בלא יום שביעי, בלא שמיטה. אך בעוד אצל הראשון הסיאוב של האנושות המתפתחת בלי מנוחה ובלי מקום לקדושה מתגלה ברצחנות, אצל השני מתגלה סיאוב זה בייאוש ובכאב על "קללת האדמה". כך אנו מקבלים תמונה אופיינית של חברה המתמודדת עם סיאוב – מצד אחד נמצא אנשים שמשליכים מעליהם כל עול ומוסר ומצד שני האנשים הרגישים חשים ייאוש, תסכול ותקווה שאולי דור הבנים יביא את השינוי.

לתמונה זו מגיע נוח, ועל שמו ושכמו המשימה "לנחם" את העולם. הקשר של נח לשבת ולשמיטה אמנם אינו נכתב במפורש, אבל הוא שב ועולה מפרטים שונים ככל שמתבוננים בפסוקים. המספר שבע מופיע בצורות גלויות ורמוזות ("ויהי לשבעת הימים", "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה", נח- דור שביעי לקינן המקביל לקין, המבול מתרחש עם פתיחת המאה השביעית לחיי נח ועוד). בנוסף ניתן ללמוד על יסודות השבת והשמיטה מתוך פסוקי פרשת נח בעיקר דרך ההופעות השונות של צירוף האותיות נ' וח'.

המצב שלפני נח משקף יחסי ניכור בין האדם, האדמה והבורא. הא-ל זועם אחרי חטא גן עדן וחטא קין ומקלל את האדמה ואת עבודתה. כך נוצר עולם של ייאוש עמוק ותחושה שהאנושות נזופה על ידי הא-ל. כל מה שנותר הוא לעבוד ולקבור את הראש והידיים באדמה מבלי לראות ברכה ממשית שיש בה שאר רוח. הנקודה הראשונית של נח היא מציאת החן שלו, "ונח מצא חן בעיני ה'". מציאת החן פותחת אפשרות לאמונה ותקווה ואיתן לתחושת ברכה ממשית בעולם. זהו רמז ראשוני לחיוניותן של השבת והשמיטה, כהפסקה הקוטעת את הרצף השרירותי המאפיין את שני הלמכים. ההפסקה מאפשרת מקום לחידוש הקשר בין האדם לבורא ולעולם. הנינוחות, המנחה, ריח הניחוח של הקרבן – כולם מבטאים פנים שונות של הרפיה המאפשרת את מעבר העולם מקללה לברכה ולחסד.

חורבן או מנוחה

הנקודה המפתיעה היא שההקבלה לשבת ולשמיטה נגמרת לכאורה בנקודה המשמעותית ביותר בסיפורי נח – במבול. האם אלו השבת והשמיטה המוכרות לנו מהמשך המקרא ומחז"ל – זמנים של פורענות וחורבן?

התבוננות עומק בשתי מצוות אלה תחשוף שבשתיהן יסוד זה מצוי, אם כי באופן רמוז ונסתר. לעניין זה בולטת יותר השמיטה, ובעיקר זו של ספר שמות:

וְשש שנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ.
וְהַשבִיעִת תִּשמְטֶנָּה וּנְטַשתָּהּ
וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ
וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשדֶה.

נטישת האדמה ואכילת היבול בפי חיות השדה הפראיות יכולות בהחלט להתחבר לתמונה של חורבן. לתמונה זו מצטרפות גם הקללות של פרשת בחוקותי, שבהן האדמה תובעת את המנוחה שלא קיבלה ושולחת את עם ישראל לגלות. ללא עם ישראל, הארץ נהיית שוממה וחרבה. במדרשים תמונה זו מורחבת אפילו יותר, ומצטרף גם האלף השביעי המקביל לשמיטה כזמן של חורבן שבו המים ישובו לכסות את פני הארץ.

יש קשר מהותי בין השמיטה לחורבן ולמבול. השמיטה מציעה לנו התגלות של מלכות שמים המתעוררת ומתעלה מתוך אפסות האדם והעולם, מתוך ביטול ונטישה. רק אז אפשר באמת להגיד "ונשגב ה' לבדו", כדברי רב קטינא לגבי האלף השביעי:

אמר רב קטינא: שיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב,
שנאמר: "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" (בבלי ראש השנה לא ע"א).

אך כאמור, למרות הערך הרוחני הטמון בחורבן, ברור לנו כי אין זו דמות השמיטה שבה אנו חפצים, והיא גם רחוקה מזו המוכרת לנו מהפסוקים בפרשתנו:

וּבַשנָה הַשבִיעִת שבַּת שבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שבָּת לַה'
שדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר;
אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר
וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר
שנַת שבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ.

וְהָיְתָה שבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה
לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ
וְלִשכִירְךָ וּלְתוֹשבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ.
וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשר בְּאַרְצֶךָ
תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.

הציור הפשוט העולה מפסוקים אלו הוא חיובי: בשמיטה יש יסוד של ברכה הדומה לשבת (ואכן היא מכונה כאן "שבת הארץ") והיא מתאפיינת באכילה של היבול הקדוש בקדושת השמיטה. גם הביטוי "לכם לאכלה" והפירוט של האוכלים מוכרים לנו ממצוות רוויות שמחה וברכה כעין שלוש הרגלים.

לאור דברים אלו אפשר לחזור לפרשת נח ולשאול שוב: מדוע מבול וחורבן? ואיך אלו משתלבים עם החן, המנוחה וריחות הניחוח שבהם עסקנו קודם?

יצירה יובלית

ניתן להציע תשובות שונות לשאלה זו, ולהלן אציע אחת מהן. לצורך העניין נחזור ללמך הראשון, ונראה כי בדומה לנח בן למך השני, גם בניו של הראשון טומנים בשמותיהם מציאות של שבע, או יותר נכון של "פוסט שבע":

וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל
הוּא הָיָה אֲבִי יֹשב אֹהֶל וּמִקְנֶה.

וְשם אָחִיו יוּבָל
הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵש כִּנּוֹר וְעוּגָב.

וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן
לֹטֵש כָּל חֹרֵש נְחֹשת וּבַרְזֶל
וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה.

שנת היובל מזדקרת בבירור מתוך שמות בני למך. בנים אלה מייצגים במובהק, מכל דורות בראשית, את יסודות השפע והשכלול של התרבות האנושית: פיתוח כלי עבודה, מוסיקה וגידול בעלי חיים. למעשה, מלבד קין והבל, הם הדמויות היחידות שאנו יודעים על משלח-ידן ועל תרומתן לפיתוח האנושות.

הפיתוח האנושי אינו זר לשנת היובל. להיפך. בפסוקים בפרשתנו מודגש עד כמה היובל הוא 'לכם':

 וְקִדַּשתֶּם אֵת שנַת הַחֲמִשים שנָה
וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשבֶיהָ
יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם
וְשבְתֶּם אִיש אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִיש אֶל מִשפַּחְתּוֹ תָּשבוּ.

יוֹבֵל הִוא שנַת הַחֲמִשים שנָה תִּהְיֶה לָכֶם
לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ.

כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶש תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ.

הקישור שיש בין שמותם של שלושת בני למך לשמה של שנת היובל הוא אחד הסימנים לאופייה המיוחד של שנה זו, כשנה שקשורה עם שמחת הארץ והנחלה של עם ישראל, עם יצירתיות והתחדשות אנושית. היובל מתאפיין בחופש ובחזרה של האדם לאחוזתו. כל אדם משתחרר מכבלי הזמן שדחפו אותו הנה והנה וחוזר למקומו ולשורש חיותו. נפתחות בפניו אפשרויות חדשות של יצירה.  אופי זה של שנת היובל קשור לפי חלק מהפרשנים גם לשמה (ולשמותיהם של בני למך). היובל הוא שם נרדף לנהר, ומשקף מציאות של עץ רענן שעל יובלים משלח שורשיו, וכך צומח מתוך חירות שיש בה ביטחון בטוב של המקום הטבעי והעצמי (ראו פירוש הרמב"ן על המילה "יובל").

לאור כך ניתן אולי  להשלים את תמונת היחסים בין נח לבין בני למך הראשון. נראה שמתמונה זו עולה הבעיה בזה ובאלו – היעדר החיבור וההתכללות בין יסוד השמיטה ויסוד היובל, אותו חיבור שבפרשתנו. אצל בני למך הראשון היעדר יסוד השמיטה מביא להאצה יצירתית-התפתחותית שמביאה לחברה מושחתת היוצרת ניכור לאדם ולא-ל. אצל נח אמנם יש עצירה שיכולה להביא למציאת חן, אך גם זה אינו מצב שלם. נח אחר המבול נוטע כרם ומגיע לידי שכרות ולכדי ביזיון, ואיננו רואים אותו פועל לשכלול העולם. בקשר של נח לשמיטה יש אולי הנוחות והעונג של השמן הטוב שמושחים בו את הגוף (הנרמז בענף עץ הזית שמביאה היונה), אך אין יכולת להגיע למצב של מלאות, שפע ושמחה פורצת המאפיינים את הגפן והיין. נח אינו יכול להכיל אפשרות זו, ומתנודד בין 'שאנטי' של ביטול לבין שכרות.

עצירה לפני הכול

נראה כי התורה מנסה לצייר לנו כי התגובה הראשונית לעולם הדוהר ומתפתח ומתוך כך שוכח את עצמו ואת א-להיו היא קודם כול הריסון והנטישה הזמנית של החומר, המאופיינת בשמיטה. אך בניגוד למגמות מסוימות הקיימות בעולם הסביבתי-רוחני בדורנו, האידיאל הוא לא הסתפקות ב"שאנטי" של הנחת והשמן הטוב כנגד עולם תעשייתי ומנוכר. יסוד הפיתוח והשכלול אינו רק הכרח קיומי או דחף אנושי שצריך לקבלו, אלא מרכיב הכרחי בשלמות האנושית והדתית. אחרי הדגשת השמיטה יכולים אנו להגיע לעוד שנה, שבה אנו פנויים לחוש את הברכה והמלאות של הארץ כאשר כל אחד מאיתנו עומד על מקומו האמיתי.

באופן פרדוקסלי, היכולת להגיע לשמחה של מלאות זו תלויה בכך שהמקום שלנו מצוי דווקא במצב ראשוני – נטוש, פראי ואולי גם חרב; היובל הרי הוא שנה שנייה של העדר עבודת האדמה. כך פוגשים אנחנו מחדש את המקום שלנו ואת האפשרויות הגלומות בו מתוך נקיות וענווה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' באייר תשע"א, 13.5.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 במאי 2011, ב-גיליון בהר תשע"א - 718, הגיע למערכת - פרשת שבוע ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: