"לא הסרתי מעלי את יראת ה', רק הרחקתי מעלי המון הפתאים" / יעקב גלר

 

פרשה עגומה של אדמו"ר, בנו של ר' ישראל מרוז'ין, שלא יכול היה לשאת את תפקידו ועבר מהפכים אמיתיים ומדומים, עד מותו בתרל"ו

 

בית המדרש ממנו נחטף רבי דב בער מליובה

שלושה מבני משפחתו של רבי ישראל מרוז'ין הקימו לאחר מותו שלושה מרכזים חסידיים במולדובה: בנו מנחם נחום, בעיירה שטפנשטי; נכדו יצחק, בנו של רבי שלום יוסף, בכור בניו (שנפטר צעיר), בעיירה בוהושי; ובנו דב בער ('בערעניו'), בערים הושי, סקולני וליובה שבבסרביה.

תאריך לידתו של רבי דב אינו ידוע בדיוק. יש האומרים תקע"ז (1817), ולפי אחרים תקפ"א (1821). הוא היה איש אמת, שקט, תמים, נחבא אל הכלים; עדין נפש, איש רוח בעל כישרון.

 משערים שר' דב בער הגיע להושי (Huşi, כיום – עיר קטנה ברומניה) בתרי"א (1851). חתימתו נמצאה ב"פנקס חבורת המשניות", שעליו חתם "אור ליום ד' זאת חנוכה תרט"ז" (1856), וכן נמצאה חתימתו על הסכמה שנתן לספר "דרכי אמונה" ביום ג', ט"ו באייר תרט"ז. ידוע לנו כי בתרי"ט התגוררו בעיר זו – אז, מהחשובות בערי מולדביה – 2,395 יהודים, אנשים טובים, פשוטים ותמימים, חלקם עמי-ארצות, שנטו לאמונת צדיקים. הם בנו עבור רבי דב בית גדול וקלויז (בית-כנסת). בשל סבלו מהפרחחים האנטישמים, שזרקו אבנים עליו ועל מרכבתו, עבר לעיירה סקולני (Sculeni), ליד יאסי (כמאה ק"מ צפונה מהושי), שבה חיו באותה עת כ-850 יהודים. חלק מיהודי הושי ביקשוהו לחזור אליהם, וחלק ייעצו לו שלא לחזור. על כך הוא אמר: "אני דומה למרכבה שיש סוסים לפניה וסוסים לאחריה. אלה מושכים שהרבי יחזור להושי, ואלה שיחזור לסקולני".

בסוף עבר הרבי לעיר ליובה (Leova), מדרום להושי, שהייתה אז תחת שלטון רומני. כשפרצה שם מגיפת חולירע שהפילה חללים רבים חזר שוב להושי, ושהה בה עד אסרו חג פסח תרכ"ז (1867).

בליובה מצא בני תורה שהתרכזו סביבו והתחממו לאורו. הוא אהב להשתעשע עִמם בדברי תורה, לימדם להתווכח בעניינים שברומו של עולם, וכולם עשו אוזניהם כאפרכסת לשמוע את דבריו. בית- מדרשו היה פתוח לרווחה ללומדים. רבי דב בר היה דרשן מצוין, בעל כישרון רטורי, והיה אומר  להם: "נור הייבן דעם מוח", דהיינו "רוממו את המוח". "אל תתייראו מן הקושיות, אני אתרץ לכם את הכול ח"י תירוצים".

המשבר והמהפך

 בין הבאים לחצרו היו גם רבנים וצדיקים ידועים, אולם קשה היה לו כשבאו אליו חסידים רבים יום  יום, מבוקר ועד ערב, אנשי צרה ומצוק, ושאלוהו כל מיני שאלות בענייני פרנסה ומשפחה. כל זה העציב אותו והשפיע על  מצב רוחו. הוא התחנן לפניהם שירפו ממנו ושלא יוסיפו להטרידו עוד. מסופר שפעם בא אליו יהודי עשיר ונתן לו "קוויטל" (פתק בקשה) ומתנה כספית יפה. אז מסר לו הרבי פתקה משלו, ובה היה כתוב:"דב בן ישראל, לישועה"… דהיינו, מה שאתה מבקש ממני, גם אני זקוק לה. כמו כן אמר: "אינני יודע למה נוסעים ובאים אליי. רק מי שבא אלי בהכנה אסייע אותו".

כאשר התרחק מחסידיו וסגר את דלתות ביתו הם הוסיפו להאמין בו, כי נעשה בעיניהם 'קדוש' יותר. הרבי ברח אפוא מביתו והסתתר בביתו של פקיד דואר נוצרי. ואז שינה את טעמו, סגר את דלתות ביתו וחדרו והביט בבוז בחסידיו. נפשו סלדה מתפקידיו האדמו"ריים, ששברו את נפשו ורוחו והפכו עליו למעמסה נפשית. הוא החל להתרועע עם מיסיונרים נוצרים.

 על מה ולמה

בחוגי החסידות נפוצה השמועה כי הדיכאון והמשבר הנפשי באו לו מכיוון שלא נולדו לו בנים.    הוא רצה לגרש את אשתו שיינדל, בת הרבי מרדכי מצ'רנוביל, שהייתה לא רק יחסנית אלא גם שתלטנית, ושמבחינתו כפתה עליו את הרבנות. הוא מאס בה ורצה לשאת אישה אחרת שתוליד לו בנים, אולם היא מיאנה להתגרש ממנו, והדבר דיכא את רוחו.                                                                           

 כתלמיד חכם קשה היה לו, נפשית, למצוא את דרכו ללב אלפי החסידים שבאו לתנות לפניו את צרותיהם ולשמוע מפיו דברי תורה. הוא נטה להתבודדות, ולא ראה עצמו ראוי ומוכשר לערוך "שולחנות" ולהיפגש עם חסידיו. הוא לא אהב את האדמו"רות, שלא הייתה  לרוחו, ורצה לברוח ממנה למרות שהיו לו מעריצים רבים.

בכלל, התכונה האופיינית לו הייתה הצניעות, והוא הביע ביקורת כנגד האדמו"רים העושים מופתים. הלחצים הללו שברו אותו, כנראה, והם שהביאו למשבר הנפשי הקשה.

שלוש שנים (מתרכ"ו ועד תרכ"ט, 1866- 1869) נמשכה המהפכה הפנימית, שבמהלכה התייסר האדמו"ר בספקותיו. הוא סגר את דלתות ביתו, ולא הרשה לאיש להיכנס לחדרו.    

אשתו הרבנית סבלה מאוד ממעשיו וממצבו, שלא היה להם תקדים בחצרות החסידים. כן הציק הדבר לגבאי הרבי, שהעבידוהו בפרך והחזיקוהו כאסיר. הרבי ביקש מהם שירפו ממנו. הם הזעיקו את  אדמו"רי שטפנשטי וסדיגורה – אחיו – ואת אחיה של אשתו מצ'רנוביל כדי למצוא עצה ותחבולה כיצד להשפיע עליו ולהסירו מדרכו הרעה.

קריעת הטלית

המשבר הגיע לשיאו כאשר סירב ללכת לקלויז שלו בליל יום הכיפורים תרכ"ט לתפילת "כל נדרי", ולומר דברי-תורה למאות החסידים שחיכו לבואו. הרבנית משכה אותו בכוח לבית התפילה, ובשעת המאבק עִמו נקרעה טליתו.            

 השערוריה הזו גילתה ברבים את הסוד, שהצדיק "יצא לתרבות רעה". בשעת טיול במרכבתו בליווי הרופא המקומי נתן לו הלה – בהשפעת רעייתו וגבאיו – סם-ריח מיוחד שהרדימו בלי שידע, וכך העבירוהו לסדיגורה, לבית אחיו הצדיק רבי אברהם יעקב. הוא ואחיו רבי דוד משה מצ'ורטקוב דיברו על לבו שיחזור מדרכו הרעה. רבי דב בער רגז עליהם, ורצה לזרוק מנורה על ראשיהם אף ששבת הייתה.

המשכילים ששמעו על מעלליו הוציאו את האדמו"ר מבית אחיו בסדיגורה בעזרת התובע הממשלתי, והעבירוהו לצ'רנוביץ, שהייתה אז מרכז השכלה, לבית המשכיל הרדיקלי עורך הדין ד"ר יהודה ליב רייטמן. מספרים ששם התפקר, ויש אומרים שאף חילל שבת ואכל טריפות בביתו. אחיו האדמו"רים רצו להשפיע עליו, אולם הוא לא שמע בקולם. הם אמרו שרוח רעה השתלטה עליו. הייתה זו ללא ספק מכה קשה לחסידות רוז'ין הענפה.

  משכילי צ'רנוביץ הצליחו להחתים את דב בער על 'גילוי דעת', 'מאניפסט', ולפרסמו בעיתון 'המגיד' מיום י"ד באדר תרכ"ט, ובעיתון 'השחר'. כך כתב: "לא הסרתי מעלי את יראת ה', רק הרחקתי מעלי המון הפתאים השומרים הבלי שווא, אשר סביב שתו עלי". עוד כתב: "יש בליבי אמונת א-ל, בו אדבק כל החיים, ונאמן אני לתורתי ולחכמי ישראל ההולכים לפנים ולא לאחור". בכך בעצם הזדהה עם המשכילים. עוד כתב ששאיפתו היא "לבער את הקוצים מכרם בית-ישראל, לטהר את אמונתו מהבלי המנהגים אשר אין להם עיקר בתורת ישראל".

המשכילים שמחו על 'גילוי דעת' זה, ראו בו "הוצאת ניצוצות קדושים מתוך הטומאה" ואף טענו שהאמת קיצונית יותר. לדידם, הסיר רבי דב בר את אדרת החסידות, יצא מדעתו ואף גילה כי הוא כופר.   המוציא לאור של "המגיד" הוסיף "שהשמועה שעשתה לה כנפיים כי הרבי קיבל עליו דת הנוצרית הגיעה גם לאוזנינו. נראה לי כי לא עזב חלילה את דת ישראל ושלום על כל ישראל". פרץ סמולנסקי, עורך "השחר", סיפר על ה"שערוריה" שברום-אין-יה (רומניה). רבי דב כונה "רב עבריין". אחיו רבי אברהם יעקב מסדיגורא אמר בדרשתו מעל הבימה בשעת התפילה ש"אחיו  סר מן הדרך הישרה, ושפעולותיו הן תוצאות שיגעונו".

החרם של צאנז

רבי חיים הלברשטט מצאנז הכריז חרם על צדיקי בית רוז'ין, מפני שאורח חייהם העשיר העבירם על דעת קונם וגרם לחילול ה'. בתגובה, חסידי סדיגורה בירושלים הכריזו חרם נגדי על חסידי צאנז. שנים אחדות ארכה המחלוקת הנוראה הזו, ושני המחנות הפכו אויבים וצוררים זה לזה. רק אחרי מותו של רבי חיים חלפה המלחמה.

רבי יצחק מבוהושי, נכדו של האדמו"ר ר' ישראל מרוז'ין ואחיינו של ר' דב בער, פגש בצ'רנוביץ את דודו והשפיע עליו לחזור לסדיגורא לחצר אחיו. ואכן, לאחר שהות של כחודשיים בעיר המשכילים, חזר ר' דב בער לסדיגורה, שם הוקצה לו אגף מיוחד. ר' דב בער היה כלוא תחת שמירה של שומר מיוחד, ושם חזר בתשובה וחי בבדידות ובעצבות כ-6 שנים, עד מותו בי"ג בכסלו תרל"ו (1876). הוא נטמן במרחק מה מקברו של אביו, רבי ישראל מרוז'ין.

חוקר החסידות ש"א הורודוצקי הביא בספרו "החסידות והחסידים", ספר שלישי, עמ' ק"נ-קנ"ג,   מכתב חרטה שכתב דב בער אחרי שובו לסדיגורה. המכתב חובר על-ידי  רבנים אחרים ויש לשער שהוכרח על ידם לחתום עליו.

בשנת תרפ"ז (1927) חיבר חוקר החסידות מתתיהו יחזקאל גוטמן, רבה של הושי, יליד יאסי,  ביוגרפיה על רבי דב בער. בפתח החיבור מופיע מכתבו של הרב הראשי לארץ ישראל באותו הזמן, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, כדלהלן:

כבוד הרב המפורסם, חכם וסופר, בנם של קדושים מוה"ר מתתיהו יחזקאל שליט"א,

שלום וברכה. יקבל את תודתי העמוקה על המחברת היקרה ר' דוב מליובה, שהואיל כבוד תורתו לכבדני בה. יפה מאוד הסביר את נבכי הנפש של איש הרוח הזה שסבל משקרים רוחניים בימי חייו, והקווים האציליים של הנשמה היפה הזאת בולטים בחיבוריו באופן של אמנות חתומה בחותם אמת.

 ד"ר יעקב גלר הוא היסטוריון שהתמחה ביהדות רומניה        

לקריאה נוספת:   יצחק רפאל, "לפתרון התעלומה של רבי דב בער מליובה", ארשת, ספר השנה לחקר הספר העברי, ירושלים תשמ"א; דוד אסף, דרך המלכות, ר' ישראל מרוז'ין, ירושלים תשנ"ו; הנ"ל, נאחז בסבך, פרקי משבר ומבוכה בתולדות החסידות; יצחק אלפסי, החסידות ברומניה, ת"א תשל"ג; הנ"ל, אנציקלופדיה לחסידות, אישים; שמעון פדרבוש (עורך), החסידות וציון, ירושלים, תשכ"ג; יחזקאל גוטמן, מגיבורי החסידות, רבי  דב  מליאובה, חייו, פעולותיו ותורתו, ת"א  תשי"ב; ש"א הורודוצקי, החסידות והחסידים, ספר ג, ת"א תשי"ג, עמ' קכ"ד-קנ"ד.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח בניסן תשע"א, 22.4.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 במאי 2011, ב-גיליון חוה"מ פסח תשע"א - 715 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: