עדותו של שמוליק הרם, המפקד האחרון של עטרות, על הנסיגה מן המושב עם פרוץ מלחמת העצמאות

כפר עטרות, 1944

אדמות הישוב עטרות נרכשו לראשונה בשנת 1912 על ידי הכשרת היישוב. המקום נקרא קלנדיה על שם הכפר הערבי הסמוך (כיום נקרא בשם זה מחנה הפליטים הגדול שבמקום). בשנת 1914 עלתה קבוצת צעירים לשטח במטרה להכשיר את האדמה הסלעית לקראת התיישבות חקלאית של קבע.

בשנת תר"פ (דצמבר 1919) התיישבה בעטרות קבוצת עבודה אחרת, תחילה בקלנדיה ובהמשך בצריפים בודדים שהוקמו באזור טרשי זה ללא הספקת מים סדירה. חברי הקבוצה עסקו בנטיעת חורשת אורנים במטרה לבסס את הבעלות על הקרקע במקום. סך הכול נרכשו 375 דונם. בשנת 1924 עברו החברים מחיי קבוצה למסגרת מושב עובדים.

עטרות ונווה יעקב היו שתי נקודות יישוב מבודדות מצפון לירושלים, והדרך אליהן הייתה בבחינת סכנה. בתקופות של מתח ותקריות, הייתה בעיה ממשית להגיע למקום. במהלך מלחמת העצמאות נעשו מספר ניסיונות להקל על המצב בשני מבצעים צבאיים (יבוסי וקלשון), אך אלו נחלו הצלחה חלקית בלבד. מהלך המלחמה בעטרות היה מלווה במתח רב ובחששות, ונעשו התארגנויות לקראת הפלישה הערבית. את הפיקוד על עטרות בתקופה זאת קיבל שמואל הרם.

בעזרת תושבים שהתגוררו במושב עטרות איתרנו את שמואל הרם, מפקד ההגנה האחרון בעטרות, ושמענו ממנו על הימים האחרונים ועל הנסיגה מהאזור ביום הכרזת המדינה.

קבלת הפיקוד

שמוליק הרם נולד בירושלים בשנת 1924, בן לדור חמישי בארץ. משנת 1941 שירת בפלמ"ח ועבר קורסים ותפקידים שונים. במסגרת זו נשלח לאיטליה לארגן את העלייה הבלתי לגאלית (עלייה ב'), עבר לצרפת ובסופו של דבר עשה את דרכו בספטמבר 1947 לארץ באוניית המעפילים 'מדינת היהודים'. אונייה זו יצאה מבולגריה כשעל סיפונה כ-2,600 עולים מרומניה. האונייה לא הצליחה לנחות בחופי הארץ וגורשה לקפריסין. שמוליק היה בין המגורשים ושהה במחנה מעצר במשך שלושה חודשים. לאחר תקופה זו הצליח לעלות ארצה. במסגרת פעילותו בפלמ"ח עבר והעביר קורסי הכשרה שונים כולל אימוני פיקוד וחבלה שעזרו לו מאוד בהמשך הדרך. לאחר שירות של שבע שנים בפלמ"ח חיפש אתגרים נוספים, וכך הגיע להגנה ולגדוד מכמש.

בחיפושיו אחרי תפקיד שבו יוכל לתרום הוא הגיע למחוז ירושלים ונפגש עם שלום דרור, שהיה באותם הימים מפקד גדוד מכמש. דרור עִדכן את שמוליק שהוא מחפש חיילים ומפקדים כיוון שהגדוד שלו עומד לאבטח את צפון ירושלים, והוא זקוק לכוח אדם נוסף.

דרור טען שהמוסדות הלאומיים והביטחוניים בראשותו של בן גוריון קיבלו החלטה לחזק שני אזורים שבהם יש כוונה להחזיק בכל מחיר, וכוונתו הייתה לגוש עציון ולגוש עטרות. התפקיד שדרור ייעד לשמוליק היה לפקד על היישוב עטרות בעזרת כוח שיכלול כ-50 חיילים.

הרם הגיע לאזור תלפיות שהייתה אז שכונה מבודדת בדרום ירושלים, לאזור ההתארגנות של הגדוד. הוא קיבל מחלקה שמנתה כעשרים חיילים וראיין אותם, מתוך תקווה שעברו אימון פרט ושיהיו כשירים לצאת לתעסוקה המבצעית. בפועל מצא שההכשרה ללחימה של אותם לוחמים הייתה מאוד ירודה. התברר שהם לא היו מוכשרים מבחינה צבאית ורק שניים-שלושה מהם עברו מטווח והוכשרו לירות.

בסוף חודש מארס או בראשית אפריל, כפי שתוכנן, עלה שמוליק עם חייליו לעטרות. הוא קיבל במקום חדר ושם מיקם את המפקדה. בראשית הדרך עבד בצמוד למא"ז (מפקד האזור) יוסף גולדברגר (שתושבי המקום ואחרים הכירו אותו כבנו של יענקל גולדברגר, נהג האוטובוס של עטרות). חדר נוסף שהיה בסמוך שימש חדר קשר וממנו הועברו הידיעות בעזרת מכשיר מורס למפקדה בירושלים. על פי עדותו של שמוליק, מכשיר הקשר (ה"צבר") היה מאוד מיושן והעברת הידיעות לפיקוד או לנווה יעקב ארכה זמן רב.

בתפקידו כמפקד בעטרות היה כפוף למפקד הפלוגה, ישראל פונט, שהיה בנווה יעקב. בין ירושלים לעטרות, כאז כן היום, חצץ כפר לא גדול אך בעייתי בשם שועפת – כפר שחלש על הדרך והפריע לא פעם לתחבורה לעטרות ולנווה יעקב.

ראשית הפעילות בעטרות הייתה הכנת המקום להגנה מפני התקפות אויב, שהיה ברור שיגיעו במוקדם או במאוחר. בפועל היו במקום 3-2 עמדות שמירה (פילבוקסים) וגדר תיל שהקיפה את היישוב. מקלטים לא היו. ברור היה שאין בזה די כדי להגן על המקום מפני התקפות מבחוץ. הסיכום עם מפקד הגדוד היה שתפקיד הפלוגה בשלב ראשון הוא לבצר את היישוב ולבנות עמדות ותעלות קשר. לצורך מימוש התוכנית נדרש כוח אדם רב יותר מאשר היה במקום.

הכנות למצור

ההגנה החליטה לשלוח קבוצת חיילים נוספת לעטרות. שמוליק מספר שעל פי החזות החיצונית שלהם הוא לא האמין שיחזיקו מעמד אפילו יום אחד בהתקפה רצינית. הכוח שנשלח כתגבור מנה כמה עשרות חיילים דתיים. אחד מהם הציג עצמו כמפקד ואחר טען שהוא הרב של הכוח.

כאנקדוטה מספר שמוליק שבסיום הצגת הכוח, מפקד המחלקה הדתית הצדיע כאות פרידה למפקדו. שמוליק עדכן את פקודו שבמקום זה אין גינוני טקס וניתן לקרוא למפקדים בשמות הפרטיים. מפקד התגבורת דיווח שהכוח מאומן היטב ומוכן להילחם. אחד החיילים בקבוצה זו, בחור בן 16, נקרא שמואל גורודיש (לימים אלוף פיקוד הדרום). בדומה לחיילים אחרים במחלקה, הוא חבש לראשו כיפה שחורה.

במהלך השבועות האחרונים לפני פינוי המקום, עזבו חלק מאנשי עטרות – נשים, ילדים ומבוגרים בלתי כשירים להילחם – ונשארו תושבים בודדים להחזיק את מבני המשק.

לאחר פרק זמן קצר הגיע מחלקה נוספת. חלק מן החיילים היו סטודנטים באוניברסיטה העברית, ואת חלקם הכיר שמוליק מקורס מפקדי כיתות שהדריך בכפר עציון. עם המחלקה החדשה הגיעו כוחות התגבור לכדי 50 איש.

התארגנות הכוח החדש לא ארכה זמן רב. נערכה היכרות למפקדי הכיתות עם השטח ועם המא"ז יוסף גולדברגר. מפקד המקום ציין שהחיילים שעליהם פיקד עבדו בדרך כלל במסירות רבה מאוד, גם בשמירה וגם בבניית הביצורים. עם זאת, היה צורך לכלכל את החיילים ולדאוג לכל צורכיהם היומיומיים. הדבר נעשה בתחילה באופן סדיר באמצעות אספקה שהגיעה מירושלים, אך לאחר תקיפת שיירת עטרות (שיירת ה-14) בי"ג באדר ב' תש"ח (24/3/1948) נותק הקשר עם ירושלים דרך הכביש והיישובים נווה יעקב ועטרות נותרו במצור. אספקה סדירה של מזון ואמצעי לחימה לא הגיעה. הקשר לפיקוד נעשה רק דרך מכשיר הקשר.

בשלב מסוים קיבל שמוליק הודעה מהפיקוד בירושלים שתוך יום-יומיים יחוג מטוס של ההגנה מעל נווה יעקב ועטרות ויטיל שקי לחם. כשהמטוס הגיע החלו הערבים לירות לעברו. המטוס הטיל את שקי הלחם וחזר לבסיסו, אך אלו התפזרו על פני שטח נרחב, גם בשדות רחוקים מהיישוב, וחלק מהם נאסף על ידי ערבים מקומיים. רק חלק קטן מהשקים הגיע ליעדו ונאסף על ידי אנשי עטרות.

בשר לא היה חסר, כיוון שבמושב היו רפתות. הפרות שנפגעו מהירי שימשו מקור מזון לחיילים ולאנשי הכפר. מי שהקפיד על כשרות אכל בשר פרה שנשחטה כדין, והאחרים אכלו פרות שנפגעו ולא נשחטו על פי ההלכה. שמוליק זוכר אירוע שבו הזעיק את הרב של המחלקה הדתית (שמעון בודנהיימר) כדי שישחט פרה שנפגעה, על מנת שגם הדתיים יוכלו ליהנות מבשר כשר.

התגבור לא בא

באחד הימים קיבל מפקד המקום הודעה בקשר שרכב בריטי עומד להגיע עם תחמושת ומוקשים לתגבור היישוב. הוא יצא עם חייל נוסף לקראת הרכב, ופרק ממנו כמות גדולה של תחמושת, שני מקלעי ברן (לואיס), רימונים וכן מוקשי נעל ומוקשים נגד שריון. את התחמושת הכניסו למחסן הנשק ואת שני ארגזי המוקשים אפסנו בנפרד. לארגזי המוקשים היו מצורפות גם הוראות הפעלה להרכבתם.

אחד הכללים החשובים ביותר בהנחת המוקשים היה שיש להטמינם בצורה מסודרת תוך כדי שירטוט מפה. הטמנת המוקשים דרשה זמן רב ונעשתה בלילה על מנת שכוחות האויב לא יבחינו בכך ולא יצלפו לעבר המטמינים. את המוקשים הניחו מעבר לגדר, ולאחר ההטמנה טשטשו את אזור החפירה על מנת להסתיר את מיקומם. בשלב ראשון הוטמנו חלק גדול ממוקשי הנעל, ובשלב השני תכננו הלוחמים להטמין את המוקשים נגד שריון, אך בפועל לא הספיקו לעשות זאת.

היישוב הערבי הקרוב ביותר לעטרות היה קלנדיה, שהיה ממוקם במרחק מאתיים מטרים מערבית לעטרות ומעט יותר גבוה מהמושב. לא פעם הערבים מהכפר היו צולפים לתוך המושב ולעתים אף פצעו והרגו פרות ברפתות.

במשך כל זמן ההתארגנות הועברו לירושלים מסרים שלפיהם מצב הכוח במקום אינו מספיק. ההודעות הועברו בשידורי מורס ובמכתבים, וכמה מהם נתגלו לאחרונה בארכיון ההגנה. ישורון שיף, המג"ד החדש של גדוד מכמש באותם ימים (שהחליף את שלום דרור), העביר מסרים מרגיעים שלפיהם בקרוב מאוד תגיע תגבורת של הפלמ"ח, זאת לאחר ששייח' ג'ראח נכבשה והתחבורה להר הצופים חודשה. התקווה היתה שבעקבות כך יתפנו כוחות שיתגברו את אנשי עטרות במרגמות ובנשק כבד.

בשבת האחרונה לשהות בעטרות היתה תכונה רבה. כולם עבדו במרץ רב בבניית הביצורים מתוך הרגשה שהעבודות הללו נחוצות לקראת המאורעות הצפויים בשטח. גם חיילי התגבורת הדתית הצטרפו לעבודה לאחר סיום התפילה. שמוליק סיפר שהרב אמר משהו שלא הבין את משמעותו ואז כולם עבדו בצורה מעוררת התפעלות, עבודה בדבקות רבה שלא ראה כמוה; הוא הצטער שלא יכול היה לצלם אותם בעבודה באותם הרגעים. הוא ציין שעבודתה של הקבוצה החרדית הייתה יוצאת מן הכלל למרות קדושת השבת, ואולי דווקא בגללה הם הרגישו בעבודה מעין שליחות והשקיעו בה ככול יכולתם.

יומיים לפני הכרזת המדינה, ביום רביעי ג' באייר (12/5/1948), נשאל שמוליק על ידי מפקד הגדוד לגבי מוכנות הכוח ולגבי מצבם הכללי בשטח. הוא עדכן שמצב הכוח טוב עד להתקפה הראשונה, ומה שיהיה לאחר מכן הוא אינו יכול לדעת. מפקד הגדוד העביר מסרים מרגיעים ונתן הוראות לפעילות במקום. הוא חזר על הודעתו שהתגבורת תגיע ואין מקום לדאגה. הכוח המשיך להתבצר ולהתכונן. המזון הלך ואזל וכלל בעיקר בשר וגבינה שהיו במקום ממשק הפרות. המפקד והחיילים היו חדורי אמונה שהתגבורת תגיע, כפי שהובטח.

יום למחרת, בד' באייר, הגיעו לעטרות שמועות על נפילת גוש עציון, ידיעות שגרמו לנפילת מוראל מאוד משמעותית.

ביום שישי, ה' באייר (14/5/1948), יום הכרזת המדינה, נקרא המפקד למכשיר הקשר, ושם שמע ממפקד המחוז שהתגבורת לא תגיע. שעות בודדות לאחר מכן עזב הנציב העליון הבריטי את ירושלים דרך שדה התעופה, ומיד לאחר מכן השתלטו עליו מגיני עטרות והודיעו לפיקוד בירושלים שהשדה בידיהם. בתשובה קיבלו בתדהמה את הפקודה שעליהם להתארגן ולהיות מוכנים לנסיגה מעטרות לעבר נווה יעקב.

נסיגה לא צפויה

הוראת הנסיגה התקבלה בהפתעה גמורה, אך המפקד בעזרת המא"ז המקומי נאלץ לבצע אותה. היו הצעות שונות לדרך הנסיגה. אחת (של הפיקוד בירושלים) גרסה שיש ללכת בדרך הקצרה ביותר על הכביש המחבר את עטרות עם נווה יעקב. הצעה הזו לא התקבלה בגלל הסיכון שבה. בסופו של דבר, לאחר התייעצות עם אנשי המושב, בייחוד עם מיכה לוזנסקי שהיה אחד מתושבי המקום ומגיניו, הוחלט על הליכה מזרחה, עקיפת הכפר א-רם ממזרח ומשם חבירה לנווה יעקב. מספר הנסוגים כלל כ-30 מחברי המושב והגיע לכדי 70 איש. שעת היציאה תוכננה כך שלא תעורר תשומת לב רבה מדי – בשעה מספיק מאוחרת מבחינת הפעילות הערבית בכפר ולא מאוחרת מדי כדי לא להיפגש בדרך עם ערבים משכימי קום.

בהתייעצות עם חברי המושב ניתנה הוראה להשאיר אורות דולקים ברפתות ובבתים כדי שייווצר רושם שהשגרה ממשיכה כרגיל. הכלבים רוכזו במבנה אחד וננעלו כיוון שלא היה ניתן לקחת אותם מחשש שיגלו את הכוח הנסוג.

הנסוגים יצאו בסמוך לחצות, ולאחר הליכה של כשעתיים, ממזרח לכפר א-רם, חברו לכוח של ההגנה שיצא לקראתם. יחד עִמם נכנסו לתחום המוגן בנווה יעקב.

לאחר שהגיעו לנווה יעקב הביטו הנסוגים צפונה למקום שממנו יצאו לפני זמן לא רב וראו כיצד עטרות עולה באש ונבזזת על ידי ערביי הסביבה. הם שהו בנווה יעקב עוד יומיים והשתתפו בפועל בהגנת המקום תוך שהם סופגים אבדות. ביום ראשון בלילה, אור לח' באייר (17/5/1948), לאחר התלבטויות, החליטו מפקדי המקום לסגת. הכוח התארגן במהירות. החיילים שנפלו נקברו במקום, וציוד שלא ניתן היה לקחתו הושמד. התחמושת המועטה שנותרה חולקה בין החיילים לצורך אבטחת הנסיגה. סך הכול כלל הכוח כ-160 איש, מהם שנים-עשר פצועים שנישאו על גבי אלונקות. ההליכה עם הפצועים דרשה יותר זמן ממה שהוערך מלכתחילה, ובסופו של דבר הכוח הגיע להר הצופים באור יום ורק בדרך נס לא התגלה במהלך הנסיגה על ידי הערבים המקומיים. נסיגה מאורגנת זו חתמה פרק היסטורי חשוב של התיישבות מצפון לירושלים עד תש"ח.

השכונה הצפונית של ירושלים, נווה יעקב, ואזור התעשייה עטרות הסמוך לה, מזכירים בשמם את העשייה הציונית ואת התיישבות הראשונים במקום. מן הראוי לזכור שגבולה המוניציפלי של ירושלים כיום, בחלקה הצפוני, נקבע בזכות ההתיישבות והמאבק העיקש של קומץ מתיישבים ומגינים שחירפו את נפשם באזור לפני 63 שנים.

  תודות לשמוליק הרם שהעביר מידע על הימים האחרונים בעטרות, ולרותי דנון (שטראוס), בת עטרות, שעדכנה פרטים שונים ברשימה

ד"ר יוסי שפנייר חוקר את ההתיישבות מצפון לירושלים עד תש"ח, ומרכז את ההתמחות ללימודי ארץ-ישראל במכללת אורות ישראל

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"א, 6.5.2011