היותו כבול – פיזית ורוחנית – במוסד חינוכי צבאי בשנות נעוריו הביאה אותו להקדיש את כל חייו למאבק לחופש. כשלצדו חברו הטוב, יוהן פון גתה, ובגופו מחלה סופנית, יחבר את יצירתו האחרונה, 'וילהלם טל' – שאינה אלא סמל לבקשת החירות

פרידריך (פון) שילר

Friedrich Schiller

משורר, מחזאי, סופר, היסטוריון והוגה גרמני

נולד: 10 בנובמבר 1759, מרבך

נפטר: 9 במאי 1805, וימאר

יצירות ידועות: 'וילהלם טל', 'דון קרלוס', 'השודדים', 'מרי סטיוארט'

"הרמן גֶסלֶר משיל תפוח מן העץ הקרוב:

'הִנֵּה תַּפּוּחַ. שִׂימוּ רֶוַח. עַתָּה יִמַּד-נָא הַגְּבוּל בַּשַּׁעַל,

כַּמִּשְׁפָּט. רְאוּ, אָנֹכִי נוֹתֵן לוֹ שְׁמוֹנִים צַעַד,

אַל-יִגְרַע וְאַל-יַעְדֵּף. וְהוּא הֵן יִתְפָּאֵר עָלֵינוּ

כִּי גַם-אִם דֶּרֶךְ מֵאָה יְשַׁלַּח חִצּוֹ ‑ וְהִצְלִיחַ.

עַתָּה קוּם, קַשָּׁת, וִירֵה, אַל תַּחֲטֵא, פֶּן תִּוָּקֶשׁ'…

רודולף איש הרס: 'יַחְבְּשׁוּ אֵפוֹא מִטְפַּחַת עַל-עֵינֶיךָ, הַנָּעַר'.

ולתר טל: 'כְּסוּת עֵינַיִם? לָמָּה? הֲתֹאמַר כִּי יָרֵא אָנֹכִי

פֶּן-יִפְגַּע בִּי חֵץ אָבִי? בְּלֵב אַמִּיץ וּבוֹטֵחַ

דּוּמָם אֲחַכֶּה לוֹ, גַם עַפְעַף עַיִן לֹא אַרְעִידָה.

קוּם, אָבִי, הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אִישׁ קֶשֶׁת אָתָּה.

הִנֵּה הוּא לֹא-יַאֲמִין בְּךָ וַיֹּאמֶר הַשְׁחִיתֵנוּ,

עַל-אַף הַזֵּד וַחֲמָתוֹ יְרֵה, אָבִי, וְגַם הַצְלִיחָה!'

ניגש אל האלה והתפוח יישם על ראשו.

טל עומד במקומו ומלחמה כבדה בלבו. ידיו רועדות ועיניו משוטטות ופונות פעם אל הנציב ופעם לשמים. פתאם ישלוף חץ שני מאשפתו ויטמנהו באפודתו. הנציב יתבונן לכל תנועותיו ואחת מהן לא נעלמה מעיניו.

ולתר טל: 'יְרֵה, אָבִי, אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד'.

טל, מתגבר פתאם על נפשו: 'כָּלָה הִיא וְנֶחֱרֶצֶת'.

שטופכר קורא: 'נָפֹל נָפַל הַתַּפּוּחַ!'…

גסלר, משתומם: 'הֲיָרָה? הֲבֶאֱמֶת יָרָה? הַמְּשֻׁגָּע!'

ולתר טל, מדלג ובא, ובידו התפוח: 'הִנֵּה, אָבִי, הַתַּפּוּחַ. גַּם-מֵרֹאשׁ יָדַעְתִּי

כִּי לֹא יַפְגִּיעַ אָבִי חִצּוֹ בְּלֵב בְנוֹ הַנָּעַר'.

טל עומד מוטה, כרודף בעיניו אחרי החץ. הקשת נופלת מידו. כראותו הנער בא, ירוץ לקראתו בזרועות שלוחות, ירימנו בגבורת גיל למעלה ואל לבו יאמצנו. עוד בנו על זרועותיו ויעזבהו כוחו, ויפול על ברכיו ארצה. כל הניצבים נפעמים מאוד למראה" (מתוך: וילהלם טל, תרגם: ח.נ. ביאליק).

 1803, וימאר. על שולחן עבודתו המסודר להפליא הניחה שרלוטה פרחים סגולים באגרטל. הוא אוהב לעבוד מוקף בפרחים, והסגול… אולי יחזיר אותו הצבע האהוב לכתוב. ביציאתה היא מבחינה בעכביש ומסלקת אותו מהר שמא יבחין בו בעלה ויתחלחל כמו בפעם שעברה. גופו התמיר ישוב במיטתו, הפעם זו הכולרה שתקפתו. נראה שגם מרחצאות המרפא של קארלסבאד או המגנטיזם החייתי לא יועילו. אפשר שמותה של אמו החמיר את מחלתו, וקירות ביתו החדש בווימאר נרעדים משיעוליו. בכל יום סר אליו גתה, ושוב שוקעים השניים בשיחה עמוקה על בלדות ורומנסות ומחזות. לו היה כתב העת שלהם קיים, העלה בפני גתה השערה מהולה באכזבה במבטאו השוואבי המודגש, היו הם והלדרלין ופיכטה ושלינג מראים לכל יריביהם הספרותיים מהי ספרות ראויה לשמה, מהו פאר הקלאסיקה הווימארית. את שיחתם מפריעה לפרקים שרלוטה, רק להניח מטלית לחה על ראשו וכוס קפה למראשותיו – רק קפה הוא שותה בכתיבה – ושבה לטפל בקרולינה-הנריטה-לואיזה הקטנה.

גתה, שחב לו עוד מאז שסיים את 'שנות לימודיו של וילהלם מיסטר', מנסה להפיח בו רוח יצירה חדשה, מספר על 'הכלה ממסינה' שעל הבימות, וכמו כדי לקנטרו פונה אליו ב'פון-שילר'. עם כל הכרת הטובה על הסיוע בקבלת תואר האצולה, אין הוא מחשיב את התואר כלל, אלא בשביל ילדיו שיזכו בו במותו. כבר ארבע עשרה שנה שהמחלות מאיימות לבלום את כוחו הרוחני, אבל רצונו עיקש – לשוב אל בשורת החירות, והיא, החירות, מתחדדת בו שוב ומתבהרת מחדש, לא עוד בדמות הזעם והזעף של 'השודדים'.

גתה טופח על שכמו, ממהר לפגישתו עם קוטה, המוציא לאור, וסונט בו ביציאה כי ישוב כשהוא נושא תפוחים רקובים. הוא קם ללוותו בהליכתו המרושלת ומחייך. את שירתו, יודעים כולם, אוהב הוא לכתוב בריח תפוחים מרקיבים. במה עסק לפני שהגיע ידיד נפשו? כן, בדמות איש הקשת הנתון לחסדי גסלר העריץ הרשע, ומי כמותו יודע עריצות מהי. בעיני רוחו הוא שב ורואה את ההרצוג אויגן מתעמר, בוזז, חומס, נזכר בעיניו המבועתות של שובארט בצינוק המצומק, וכל זה כי כתב ברוח השאיפה לרוח המחשבה (את מבע העיניים הפעורות, הוא מחליט, יעניק באחת האפיזודות לוילהלם טל). כן, מי שהבעיר את נפשו הספרותית כנער הכלוא במוסד חינוכי יזכה בניסיונו הדרמטי האחרון לדמות רודן חסר לב, רקוב מוסרית. ריח תפוח באוש המגיע מבחוץ מתערבל במוחו עם תפוחו של וילהלם טל…

כוונת המשורר

הסצנה המוכרת שבה וילהלם טל, לוחם החופש השוויצרי האגדי, מפלח בקשתו את התפוח המונח על ראש בנו, חלחלה לתרבות המערבית העממית וזכתה לפרשנויות אמנותיות מגוונות, אבל במובן מסוים השכיחה – מפי אלה שלא פגשו ביצירה כחלק מקאנון הספרות הנלמד – את כוונת המשורר.

'וילהלם טל', יצירתו הדרמטית האחרונה והמפורסמת ביותר של אחד מגדולי ההוגים הגרמנים שכל עולמו היה החירות, נועדה לספר סיפור של מאבק להשגתה. על פי האגדה שעליה התבסס שילר, טל היה תושב הקנטון אוּרי, גיבור מלחמת השחרור של שוויץ, שלחם נגד ההבסבורגים במאה ה-14. גסלר, נציב הקיסר המאוהב בסמכותו, מורה לכל נתין להצדיע לכובע המושם על עמוד, והגיבור הנועז מסרב. גסלר חונן אותו תמורת העמדה בפני הניסיון הבלתי אפשרי. על חוצפתו והתגרותו בגסלר נכבל טל ומובא לספינה. סערה נוראה המשתוללת בים מביאה את טל להשתחרר מכבליו ולנווט את הספינה כרצונו, וסופו שהוא הורג את גסלר ונותן אות לבני הברית השוויצרים לצאת ולהילחם על חירותם.

יצירתו של שילר כולה משופעת בחירות כאידיאה שאליה צריך לחתור, כיוון שמגיל צעיר היה הוא כבול ונעדר חירות. גסלר הוא למעשה בן דמותו של ההרצוג קארל אויגן, דוכס וירטמברג, שהשפעתו על חיי שילר מכרעת. אויגן היה עריץ מושחת ונהנתן שבמשך שני עשורים רמס את כל הנקרה בדרכו כדי למלא את תאוותיו. למוסד החינוכי הצבאי שהקים נשלח שילר כנער, ונדון לשמונה שנים של משטר קפדני ונטול חופש רוחני ופיסי, וכבר אז – גופו דואב ממכות העונשין שספג – בז לעבדות.

ב'השודדים' מחזהו הראשון המושפע משייקספיר ומרוסו, זעק את זעקת האיכרים נגד הפאודליזם והשחיתות ותבע – כמו יתר סופרי הזרם הספרותי 'הסער והדחף' – למהפכה חברתית. כמו 'השודדים' הפך גם 'וילהלם טל' (שזכה להיות המחזה הלאומי של שוויץ) לחביב הנוער הגרמני שוחר המהפכות, המטיף בפאתוס לשחרור שהוא גם לאומי וגם מוסרי. 'הפאתוס הוא האפקט הפואטי הגבוה ביותר', אמר שילר, שכמאה שנה לפני ניטשה ביקש לרפא את התרבות המערבית מחולייה. אבל ניטשה ראה בו 'משורר בעל פאתוס ומוסר בלתי נסבלים', ווולטר סקוט כינה אותו 'בומבסטי'. כך או כך, בכוח הפאתוס הפך שילר למחזאי הגרמני הראשון שקולו נשמע מחוץ לארצו. ג'ורג' אליוט הצטערה שלא כתבה היא את יצירותיו, דוסטויבסקי הזכיר אותו 30 פעם ב'האחים קראמזוב', ודמותו עיצבה את יהודי ההשכלה של מרכז אירופה במאה ה-19, שיש מהם שאף נטלו את שם משפחתו והפכוהו לשמם.

החבר גתה

עשר שנים לאחר הולדת גתה בפרנקפורט נולד יוהן כריסטוף שילר במרבך למשפחה ענייה. אביו נאלץ לשלוח אותו למוסד של אויגן, אף שהעדיף שבנו יגדל להיות איש דת. אויגן, שכלא את המשורר והעורך דניאל שובארט לתקופה של עשר שנים בעוון יצירותיו, מנע ממנו במהלך לימודיו כל חופש יצירה ובכלל, אבל שילר, ששימש רופא צבאי במחנה הדוכס, הדפיס את מחזהו 'השודדים' על חשבונו, וברח פעמיים לחזות ביצירה המועלית בהצלחה על הבמות במנהיים.

לאחר שבועיים של מעצר והבטחה שלא יכתוב עוד אלא על רפואה נמלט מהמחנה בשטוטגרט, והחל נע ונד נטול אמצעים בין נהרות המיין והריין. בנדודיו אלה, כשהוא אוכל מן היד לפה, קצר נצחונות אמנותיים לרוב, כשהוא מצייר במחזותיו את תאוות הכבוד ואת פער המעמדות בין האצולה לבורגנות. תרומתו לאידיאל האנטי אוליגרכי הגיעה בהמשך דרכו כאשר עמל על צמצום הפער בין המשכיל לעממי, ויצר בלדות עממיות – השגורות בגרמניה בפי כל ילד – שאינן נעדרות מסר, אך כולן על טהרת הבהירות והפשטות, שבעטיין גם הואשם בשטחיות.

התפנית החדה בחייו הייתה ללא ספק מפגשו של המהפכן מלא הלהט עם גתה – שרו של דוכס וימאר ויוצר מוערך – שלא רק היטיב את תנאיו הפיסיים אלא גם הוליד חברות מופלאה בין שני הקלאסיקנים הגדולים של גרמניה, שהפרו אחד את השני עד יום מותו של שילר. 'ההשפעה ההדדית של שני אנשים דגולים אלה', כתב וילהלם פון הומבולד, ידידם המשותף, 'הייתה הגדולה והראויה ביותר. כל אחד חש עצמו עקב כך מגורה, מחוזק ומעודד ממסלולו העצמי, כל אחד הכיר באורח צלול ונכון יותר איך, בדרכים שונות, אותה מטרה אותם מאחדת'. התחרות הבונה ביניהם, שיתוף הפעולה בכתב העת שהוציאו, הרומנסות ואוסף הקסניות (413 מכתמים עוקצניים על יצירות ספרות) שכתבו יחדיו לצד יצירתם הנפרדת, לצד העובדה שהיו שונים כל כך בגילם, במעמדם ובסגנונם, העשירו לא רק את יצירתם, אלא את התרבות המערבית כולה. חליפת המכתבים בין השניים הייתה עבור גתה 'אביב חדש שבו הכול, זה ליד זה, מנץ ובעליזות מפריח מתוך זרעים וענפים'. למעשה עד היום ניטש ויכוח מיותר מי מהשניים הוא גדול משוררי גרמניה.

בתחילת שנות השלושים לחייו נישא שילר לשרלוטה פון לנגפלד, ששימשה אותו נאמנה, ובאותה תקופה גם תקפה אותו מחלת ריאות וסרעפת ורופפה את בריאותו. חלש וחסר יכולת ללמד, פרש לשנות הגות שבהן שקע בקאנט ובמעבה ההיסטוריה והפילוסופיה. בשנותיו האחרונות שב לתקופה פואטית חדשה. 'דון קרלוס', 'ואלנשטיין', 'מרי סטויארט', 'הנערה מאורלינס', 'הכלה ממסינה' ו'וילהלם טל' עוסקים כולם בדרך כזו או אחרת באידיאות, במנהיגות, באידיאל השחרור ובחופש המחשבה. 

אבדון בגיל צעיר

"גם היפה חייב למות!" (מתוך השיר: נני).

באפריל של שנת 1805 ביקר שילר בפעם האחרונה בתיאטרון. בתחילת מאי תקף אותו חום, ואחרי שנים של חולשה מת. הבשורה המרה נפוצה בכל גרמניה, והמונים ביכו את משורר החירות האהוב שהלך לעולמו בגיל 46 בלבד. אבל מי שביכה את מותו יותר מכול היה גתה, שנולד עשר שנים לפניו ונפטר יותר מרבע מאה אחריו בשיבה טובה. 'סבור הייתי שאני הולך לאבדון', כתב לידידו אחרי מחלה שפקדה אותו, 'והנה איבדתי אני את חיי הרֵע ובכך את חצי הוויתי'. שלושה חודשים מאוחר יותר הקדיש לשילר את האפילוג של 'שיר הפעמון' שלו. כאשר נפטר גתה בשנת 1832, נקבר ליד קברו של שילר בווימאר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"א, 6.5.2011