זה לא נגמר / הלל ויס

 

במאבק נגד השכחה היומיומית כתב עיתונאי איטלקי ספר המעמיד יד ושם לקרבנות הטרור הערבי בארץ ומחוצה לה ומזהה רצף בין הרצח ההיטלראי לבין הטרור האסלאמי

A New Shoa: The Untold Story ofIsrael's Victims of Terrorism, Giulio Meotti, Encounter Books, New–YorkLondon, 2010

לפני כמחצית השנה יצא לאור באנגלית ספרו של גיוליו מאוטי, תחת הכותרת 'שואה חדשה': הסיפור הלא מסופר של קרבנות הטרור בישראל. מאוטי הוא עיתונאי איטלקי צעיר, חסיד אומות העולם, המפרסם לאחרונה מאמרים באתר ערוץ שבע באנגלית ובבמות רבות אחרות. בימים אלה, שבהם מציינים זיכרון לשואה ולתקומה, אני מבקש להפנות את תשומת לִבו של הציבור היהודי בישראל לספרו היחיד והמיוחד.

עדיין אין כספר הזה בשפה העברית ואין כספר הזה שנכתב על ידי יהודי. זהו מבצע אישי, פרי שליחות מוסרית, ספר המשתדל ככל יכולתו להעמיד יד ושם בחומות ה' לכל אחד מן הנספים. באופן אינטואיטיבי חש המחבר כי כל שם בישראל קשור לשמו של הקדוש ברוך הוא והוא דבק בגרעין המושג היהודי 'קידוש השם', או כמקובל בראשי התיבות "עקד"ה": על קידוש השם.

מאוטי מעמיד זיכרון מחייב וקורע נפש לטבוחי הטרור הערבי בארץ ישראל ומחוצה לה, בעיקר מאז "תהליך השלום" ובעיקר בעשור האחרון, כאשר הוא מזהה בבירור את הרצף שבין השואה ההיטלראית לשואה המתבשלת ומבעבעת בקדרה העומדת להתפרץ כצונאמי וגובה את קורבנותיה מדי יום. מתוך מאמרים שהוא מפרסם בבמות שונות ניתן לראות שאין הוא נוצרי נאיבי שעוסק בקורבניות העם היהודי. הוא מכיר בפשע האומות והאסלאם נגד עם ישראל ואינו מתבייש להוכיח את מי שצריך.

ואמנם מאוטי נאבק מאבק אבוד אך הרואי נגד השכחה היומיומית, שכחת הקרבנות של לפני שבוע ובוודאי אלו מלפני עשר שנים שהיא גם שכחת זדון מעצם האימה. בספרו הוא משתדל למנות בכל פיגוע טרור אחד לאחד את שמות הקרבנות ולספר את סיפורם. מן הראוי שהקורא יעצור כאן וידפדף במנועי חיפוש אחר שמות כמו סמיר קונטאר ומשפחת הרן 1979 ויבין מה שיבין לגבי פרשיות מאוחרות יותר כמו עסקת ג'יבריל, פרשת רון ארד ועד להתנהלות בפרשת גלעד שליט ומלחמת לבנון השנייה ו'עופרת יצוקה', וכן ראוי לקורא שירענן את זיכרונו בשמות כמו משפחת סחיווסחורדר שנרצחה ב-2001, ד"ר דוד אפלבאום ובתו נאווה שנרצחו ב-2003, ויבין כיצד התגלגלנו למשפחת פוגל ולבן יוסף לבנת הי"ד.

עתה, כאשר חלף עשור מן האינתיפאדה השנייה, הידועה לשמצה בשמה הערבי 'אינתיפאדת אל-אקצה', מן הראוי שספרו של מאוטי יתורגם לעברית כדי שהשריטה, שלא לומר הפצע והחבורה, השבר והשאת, לא יעלו ארוכה ולא יאפשרו להמשיך ולגלגל בשואה כתירוץ להשלמה עם הקורבניות היהודית או להתבשם מהגבורה הציונית שכיסויה חדל פירעון והיא חזרה ונתגלתה במלוא מערומיה. האם השמות של הנרצחים הצעירים בדולפינריום, ובמאה וחמישים "פיגועים" נוספים שבהם נרצחו למעלה מאלף וחמש מאות יהודים, המכונים במכבסת המילים "ישראלים", כמו הערבים המקומיים ברובם המכונים  "פלשתינים", עדיין עולים בזיכרון? ובשביל מה זה טוב להתבוסס בזיכרון אם לא בשביל חובת מחיית עמלק.

מפעלים ציבוריים כמו "לכל איש יש שם", יש להם ערך רב משלהם אם אין מסתפקים בהם כביטוי לריטואל מטהר מצפון. ספרו של מואטי מטיל שלא מדעת מחברו אשמה ואחריות הן על השכחה וההשכחה והן על ההסתפקות וההתבוססות בהנצחה כתחליף למלחמה, למרות שהוא עצמו אינו נוקט שום עמדה פוליטית פרט להערצה אין סופית לעם ישראל ולמדינת ישראל.

אחת הדמויות הבולטות והנזכרות ברשימה האינסופית של השמות היא דמותו של העיתונאי היהודי האמריקני דניאל פרל, כתב 'הוול-סטריט ג'ורנל', שראשו נערף במעין שידור חי בקלטת וידיאו שהופצה בעולם על ידי ארגון אלקעידה, כשמילותיו האחרונות הן "אני יהודי". דניאל פרל הונצח בצדק על ידי אנשי קהילתו על קיר הזיכרון לנספי השואה, והוא כנראה היהודי היחיד שנוסף לרשימת הנספים הזאת. אין חשובה מהידיעה כי השואה נמשכת בכל רגע ואין ממנה חופש, ואולי ידיעה זו תועיל לשיקולי הדעת ביחס לדרכי המאבק שבין העם היהודי לרודפיו.

המוטיב שמפעים את מואטי הוא הבחירה של היהודים בחיים בכל מצב. להמשיך ויהי מה. כדוגמה בולטת, בין אחדות, הוא מביא את סיפורו של דוד חטואל, שאשתו וארבע בנותיו נרצחו בדרכם לעצרת נגד הגירוש מחבל עזה, המקום שבו גרו הוא ומשפחתו. מאוטי נדהם מניצולי שואה שאיבדו את כל משפחותיהם והקימו חדשות, אם יכלו, ומאחרים שמצאו דרכים אחרות להמשיך את הקיום היהודי בכל מחיר ובכל תנאי גם אם להם עצמם לא נותר שריד ביולוגי.

שטיח הדמים שארגה ההיסטוריה במדינת ישראל הוא צפוף מאוד. לפעמים כמה אירועי טרור ביום אחד. השטיח הזה יכול לטשטש כל ניסיון להנכיח דמויות מן המוות הסיטונאי, אבל מאוטי מוכיח, בטכניקה המיוחדת לספרו, כי אפשר גם אפשר להחזיר את השמות ואת פרשת חייהן לתוך תודעת הקוראים.

בספר ישנם פרקים המיוחדים לתולדות העיר חברון כמו לפרשת העיר שדרות שהייתה נתונה משך עשר שנים להפגזות ועדיין צילן לא סר מאליה. הוא מקדיש כשני פרקים לפרשת הגירוש מחבל עזה מבלי לנקוט עמדה שיפוטית, אלא כראיה לכך שמדינת ישראל הייתה מוכנה לעשות הכול למען השלום ואילו הצד השני אינו מוכן לוותר על מטרתו היחידה, השמדת מדינת ישראל ורציחת כל יהודי מזדמן.

מאוטי מציין כי במשך שנים מאז הסכמי אוסלו ישראל הציגה עצמה כמדינה שוחרת שלום, נורמלית, מעורבת בתוך חברה פוסט-ציונית. חלום השלום נראה בהישג יד, אבל אז קרס באופן נורא תחת הלוחמה הזואולוגית-גזענית של האסלאם. מואטי שואל לגבי הטבח בחברון בתרפ"ט: הרי עדיין לא היו שטחים ולא היה כיבוש ולא הייתה מדינת ישראל? "כמה יהודים אמא שלך רצחה?", נשאל בתוכנית טלוויזיה של חמאס המשודרת מהר הבית בנה בן החמש של רים ריאשי, שפוצצה עצמה בעמדת השי"ן-גימ"ל במחסום ארז. הילד פרש את מלוא אצבעות כף ידו ואמר בגאווה: "חמישה".

עמדתם הנפשית של ערבים המוכנים בהתלהבות להשמיד את עצמם ובלבד שירצחו כמה שיותר יהודים כבר בוטאה על-ידי "אבי השלום" נשיא מצרים אנואר סאדאת לפני מלחמת יום הכיפורים, כשאמר שמחיר של מיליון מצרים בתמורה לניצחון על ישראל הוא מחיר הגיוני, וכך סבור גם היום אחמדינג'אד, שבעיניו מכה רבה בישראל שווה כל מחיר, כולל השמדת איראן. 'תמות נפשי עם יהודים' הפך לנורמה. עוצמת השנאה נטולת כל חשבון והיא עומדת בניגוד גמור לאתוס היהודי, שהוא לצערנו הרב – בשל רגש אשמה מוטעה או זדוני – מונחה על-ידי הרעיון כאילו העם היהודי כבש ארץ זרה ולכן גורם להתנהגות יותר נוצרית מנוצרית גם במובן האוטו-אנטישמי.

מאוטי חקר את האישיות ואת הביוגרפיות של נטבחי פעולות הטרור בארץ, את רקעם החברתי והמעמדי ואת נסיבות הירצחם. מחקרו חושף הקשרים משפחתיים, חברתיים ולאומיים, המצביעים על מרקמים המכונים בפי רוג'ר סקורטון, מחבר המבוא לספר, 'משפחה מטפיסית'. זיקת הנופלים למשפחותיהם, בחלקן ניצולות שואה ופליטות פוגרומים קודמים כמו פוגרום תרפ"ט, מציגה אנשים שבני משפחתם מסרו נפשם על קדושת העם והארץ במשך דורות או שנמשכו לייחודו של עם ישראל, התגיירו ושילמו מחיר כבד מכול, ואחדים שלא היו בני ברית אבל היו חסידי אומות העולם. במבטו של מאוטי מן העבר הקרוב ביותר אל המעגלים היותר רחוקים, הוא מעניק משמעות והוד חוזרים גם לקרבנות השואה ולהיסטוריית הדמים של עם ישראל – "כי עליך הורגנו כל היום" – ומעגן גם אותם בהקשרים משפחתיים ומקומיים המעניקים לסיפורים הקשר מהודק.

הקורא משתאה למסירות הנפש של הנופלים ובני משפחותיהם, לקבלת הדין שלהם ולהכרה העמוקה בשליחותם. כל זאת מול החייתיות המונעת על ידי קנאה ושנאה משולחות כל רסן של מקומיים ערבים –  פרימיטיבים כמו אינטלקטואלים – שמלבד אידיאולוגיית הרצח ושקר הכיבוש אין דבר המעניק משמעות לחייהם, מלבד קסם הרצח עצמו, ההגשמה העצמית בשאהידיות, הרצח וההתאבדות.

 ככל שמתוארת האצילות של הנספים גוברת התדהמה אל מול חוסר התוחלת של חיפוש השלום במקום שאין למוצאו. מאוטי מזכיר לנו שישראל אינה הסיבה לשנאה אלא מטרת השנאה, ולא יכול להיות פתרון במזרח התיכון שאינו מטיל את האשמה על אלו היונקים מן השנאה וחיים בתוכה. הללו שאין להם מה להציע פרט להרס.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"א, 6.5.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 במאי 2011, ב-גיליון אמור (יום העצמאות) תשע"א - 717, עיון ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: