התגשמותם של דברי הנביאים על קיבוץ גלויות ופריחת הארץ מעידים שחסד ה' עלינו הוא מלא. ומה שאליו עדיין לא זכינו, הרי זה רק מחמת עצלותנו שלנו

כרם בהר ברכה שבשומרון

ספרי התנ"ך מלאים בקריאות רבות להתפעלות ממעשי ה' והשגחתו. ניתן לחלקן לשני תחומים: האחד, תחום ההיסטוריה, שבו מסופר על אירועים חד פעמיים, גם אם נמשכו זמן רב, כמו ניסי המדבר – "וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ" וכן "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה". השני – תחום הטבע המתרחש בחיי היום יום, כפי שקורא למשל ישעיהו הנביא: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר".

והנה, בחמשת חומשי התורה, סיפורי השבח וההתפעלות מגדולת הקב"ה שייכים אך לתחום ההיסטוריה, ואין בהם מן התחום השני ולו אזכור אחד. והדבר לפלא. הלוא בשנות המדבר ודאי חוו ישראל תופעות כמו: "הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים" (תהלים קד, יח), או: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ" (שם יט, ב). ואף הנביאים הרבו להתנבא בסגנון זה; הנה כך אומר ישעיהו: "כֹּה אָמַר ה' גֹּאֲלֶךָ וְיֹצֶרְךָ מִבָּטֶן אָנֹכִי ה' עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי רֹקַע הָאָרֶץ מֵאִתִּי", ועמוס: "כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ עֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה וְדֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ ה' אֱ-לֹהֵי צְ-בָאוֹת שְׁמוֹ", ועוד!

דומה שניתן להבין זאת על רקע חלוקה נוספת של התחומים שציינו לעיל – ל"פסוקי ניסים" ול"פסוקי התפעלות". על הניסים לא ניתן לחלוק, שכן מדובר בהם באירועים שמחוץ לגדר הטבע, הבאים לשרת מטרה היסטורית נחוצה. לעומת זאת, על פרשנותם של פסוקי ה"התפעלות" ניתן לחלוק ולומר שהמתואר בהם הוא "מנהגו של עולם" ולא מעשה א-לוהי.

התורה מביאה את פסוקי הניסים – כדי לגלות שהטבע הוא מעשה א-לוהי, והשגחתו פועלת בהיסטוריה. וכפי שכתב על כך הרמב"ן: "ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד".

יש כאן התגשמות

יתר על כן, גם כאשר נבואות מני קדם מתגשמות במציאות, יש לראות בכך עדות להתגלות א-לוהית. לכך גם מתייחס הרמב"ן: "וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר הא-להים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כולה".

כאשר הנביאים מתנבאים לשיבת ישראל לארצו (ראה למשל ישעיהו מג, ו) ואנו רואים פה אנשים אשר הגיעו מסין ויפן מחד ומדרום אמריקה מאידך, הרי זה התגשמות דבריהם. כאשר יחזקאל מנבא ש"כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'", ואנו נזכרים שפתח תקווה, רחובות, ראשון לציון, תל אביב, חדרה, עפולה, חיפה ועוד, היו מקומות שוממים, ושבקום המדינה לא הייתה עיר בשם אשדוד, ואף אשקלון ובאר שבע לא היו אלא כפרים ערביים קטנים, הרי יש כאן התגשמות חזון הנביאים.

כך אמר ירמיהו (לא, ג-י): "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים. עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ […] שִׁמְעוּ דְבַר ה' גּוֹיִם וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק וְאִמְרוּ מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ. כִּי פָדָה ה' אֶת יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ". תנופת הבנייה הקיימת בארץ, סלילת הכבישים הנמרצת, פיתוח הרכבות – כל זה מתאים לדברי ירמיהו הללו.

מדינת ישראל הינה התגלות א-לוהית אשר לא נודעה כמותה מאז יציאת מצרים.

החיסרון בנו

בספר יהושע אנו מוצאים מעין "דברי סיכום" להיסטוריה עד אז:

וַיִּתֵּן ה' לְיִשרָאֵל אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשר נִשבַּע לָתֵת לַאֲבוֹתָם וַיִּרָשוּהָ וַיֵּשבוּ בָהּ.

וַיָּנַח ה' לָהֶם מִסָּבִיב כְּכֹל אֲשר נִשבַּע לַאֲבוֹתָם
וְלֹא עָמַד אִיש בִּפְנֵיהֶם מִכָּל אֹיְבֵיהֶם
אֵת כָּל אֹיְבֵיהֶם נָתַן ה' בְּיָדָם.

לֹא נָפַל דָּבָר מִכֹּל הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשר דִּבֶּר ה' אֶל בֵּית יִשרָאֵל

– הַכֹּל בָּא.

הדברים תמוהים. כיצד ניתן לומר ש"הכול בא"? הן קודם והן לאחר מכן נזכרים מקומות ועמים שעם ישראל עדיין לא כבש, וספר שופטים אף פותח בתוכחה על כך כאשר הוא מונה את המקומות שישראל עדיין לא הורישו (א, כא-לג)! לא זו אף זו; בשירת הים נאמר: "מקדש ה' כוננו ידיך", ולא התקיים הדבר אלא ארבע מאות שנה לאחר מכן.

משיב רלב"ג: "ואחר זאת זכר שלא נפל דבר מכל הדבר הטוב אשר דבר ה' אל בית ישראל הכל בא. ואף על פי שכבר נשארו בהן עדיין כמו שזכר במה שקדם, הנה זה בלתי סותר מה שנזכר בזה המקום, כי כל הגויים אשר נלחמו בהם נפלו בידם, ואולם נשארו אלו בסבת עצלות יהושע וישראל לא בסבת העדר השגחת השם ית' מהם".

וכך אברבנאל: "עם היות שנשארה מהארץ הרבה שלא נכבשה, אמר בסוף זה הספור שנתן ה' להם את כל הארץ וגומר, לפי שמה שלא כבשו היה בעצלותם, ולא מפאת השם יתברך".

ועליהם מוסיף ה"כלי יקר": "ופשוטו של מקרא, שהקב"ה כבר נתן את כל הארץ לישראל, וישראל הוא שנתעצלו ולא הורישו אלא כדי לשבת בה. זה שנאמר 'ויתן ה' וכו", והם 'ירשוה וישבו בה', רוצה לומר, כדי לשבת בה הורישו בלבד".

פירוש: כיוון שנמצא לבני ישראל "מִגרש" לשבת עליו, הם שכחו את המחויבות לכלל הארץ. על כך יש להוסיף שגם בזמננו, בהקמת המדינה התמלאה השאיפה לריבונות אך התעמעם מקומה של הארץ. תוכנית האו"ם לחלוקת הארץ לא הכלילה בתחומי המדינה היהודית לא את אשקלון, לא את  אשדוד, לא את יפו, רמלה ולוד, ואף לא את נהריה. בחסד ה' וברשעת הגויים הגיעו אלו עדינו. בהמשך, גם יהודה, שומרון, רמת הגולן וכל סיני יגיעו עדינו. רק אנו התרפינו וממשיכים לפקפק ולהסס מלהחזיק בניתן לנו.

הדלתות פתוחות

צא ולמד, כשיהודי בגלות מבקש "ושא נס לקבץ גלויותינו", מה הקב"ה משיב לו? 'הרי שערי הארץ פתוחים, וגדרות הגלות הוסרו. אני מצידי עשיתי הכול. אם עוד לא הושלם קיבוץ הגלויות הרי זה בסיבת עצלותם של ישראל'. "ולא בסיבת העדר השגחת ה' ית' מהם", כדברי רלב"ג בעניין הארץ.

מה לא נאלצו אבותינו לעשות כדי לעלות לארץ. אילו תחבולות היו צריכים הוריי ע"ה לעשות כדי לעלות. יהודים אפילו נישאו בנישואים פיקטיביים על מנת שיוכלו לעלות שניים בסרטיפיקט אחד. באו בספינות רעועות ושולחו בחזרה. ועתה המבקשים לעלות נישאים על "כנפי נשרים" ומגיעים בניחותא. איך אפשר שלא להודות על כך? איך יכולים אנשים לדבר על אהבת א-להים ובקשת קרבתו כשהם מתעלמים מכל אשר נעשה לנגד עיניהם?

מה נאמנים דבריו של הרב קוק זצ"ל בעניין זה: "ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת הקץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא  יביט – לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתתה של תורה, כי כל זמן מאיר בתכונתו".

"מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה'".

הרב דניאל שילה כיהן כרבה של קדומים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"א, 6.5.2011