שחרור השמים מאחריות / מרדכי רוטנברג
דוד הלבני, שחש על בשרו את שתיקת השמים בימי השואה, מציע תיאולוגיה חדשה על בסיס תורת הצמצום הקבלית, שבמקום להתריס פוטרת את הא-ל מאחריות בשם הרצון החופשי שניתן לאדם. למראה הזוועה הוא מתפלל לצמצום הבחירה החופשית. ביקורת דתית-פילוסופית
שבירת הלוחות: תאולוגיה יהודית לאחר השואה, דוד הלבני; מאנגלית: דוד ענקי, טובי, 2010, 160 עמ'
דומה שלא בכדי מתחמקים תיאולוגים מלדון בשאלת נוכחותו או העדרו של הא-ל באושוויץ, כי הרי כל ניסיון ליישב שאלה זו ייתקל בהכרח בשאלות אפיקורסיות אתיאיסטיות אשר שומר נפשו יעדיף להתעלם מהן. יש לברך אם כן את דוד הלבני על התמודדותו האמיצה עם שאלת נוכחותו הנפקדת של הא-ל באושוויץ.
נקודת המוצא של המחבר לתיאולוגיה שלאחר השואה אורגת את רקעו האישי כחוקר מוביל בספרות התלמודית מחד גיסא וכניצול שואה מאידך גיסא, וצדה באחת את התעניינות הקורא בנושא משתק זה המרחף כעננה שחורה מעל ראשי המאמין והלא מאמין כאחד. כך נלפת הקורא ברגשי הזדהות עם הלבני, כאשר הוא חש את כאבו של המתמיד התלמודי הצעיר הזועק על הריחוק שנכפה עליו בשואה מהא-ל שהתגלה אליו בהר סיני. אולם במקום התרסה איובית מוצדקת, המושיבה את הא-ל על ספסל הנאשמים בשל כך שעקר אותו מספסל בית המדרש האהוב, פוצח הלבני במונולוג תיאולוגי הפוטר את הא-ל מאחריות בשם הרצון החופשי המתהפך כמו להט חרב המאפשר את גירושו של הלבני מגן העדן הישיבתי.
כך, מתוך בקיאות "איפכא מסתברית" מבריקה, מסיט הלבני את סיסמתו של ר' יהושע "לא בשמים היא", והופך אמרה פופולרית זו לאצבע מאשימה המופנית לבני האדם. דהיינו, בניגוד לפרשנות המנופפת בסיסמה תלמודית זו בגאווה דמוקרטית האומרת כי חז"ל הורידו את התורה מן השמים לארץ, בא הלבני ואומר שעיקרון זה פועל כחרב המתהפכת. כלומר, אם "לא בשמים" משמעו בחירה חופשית לפרש, הרי שבחירה זו עלולה לפעול כבומרנג גם ביחס לאירועים שליליים המתרחשים על הארץ. אל תבואו לבכות לא-ל "מדוע נשארת בשמים בזמן השואה".
אלה דברים קשים המסבירים מדוע מציע הלבני להחזיר את אחריות הא-ל לעולם באמצעות התפילה הבתר שואתית, המבקשת לחדש את קרבת הא-ל על-ידי הורדתו מן השמים לארץ. ברם, לא הייתי נדרש לרשימת ביקורת זו לולא השאלות והתהיות שמלוות אותי לאור השימוש התמוה שעושה הלבני במושג הצמצום הקבלי שבו עסקתי רבות.
הלבני נמנע בצדק מהזדקקות למושג החמקמק "הסתרת פנים" כאשר הוא מציג את הצמצום הקבלי כפרדיגמה למציאות הטרגית שבה אנו דנים. אולם בעוד הלבני מציג את הצמצום הלוריאני במונחי "כיווץ" נוכחותו של הא-ל בעולם, אשר בכוחו מועצמת הבחירה החופשית של האדם, הוא מודה שמדובר בצמצום נוכחות הא-ל ולא בהסתלקותו. זאת לפי המסורת הקבלית הסוברת כי מכוח תפיסת ה"לית אתר פנוי מיניה" הא-ל נמצא תמיד ברקע בבחינת "רשימו", המגלם את הרושם הא-לוהי שנשאר בכלים גם לאחר שבירתם (עמ' 36). מכאן מוביל הלבני מהלך המתאר את תקופת השואה כמצב אשר מכוחו "נוצר צורך לאפס כביכול את הצמצום ולהשיב לאדם את שלטונו על העולם… מקבל האדם בחזרה את מלוא האחריות על מעשיו". לדעת הלבני, "משמעות הדבר היא שבתקופה זו חירותו של האדם נמצאת בשיאה והוא יכול לפיכך לנצלה לטוב או לרע" (שם).
איני יודע אם הלבני ער לכך שבפרשנות שלו לצמצום פעולת הא-ל בזמן השואה הוא מייצג תפיסה ניאו אפלטונית לרעיון הצמצום, אשר על פיה, לדעת רבים, ניבא הפילוסוף הגרמני שלינג את השואה. פרשנותו של שלינג ינקה לדעתי את משמעותה מהתפיסה הניאו אפלטונית ביחס לאפשרות קיום הרוע בעולם. נתחיל מהשאלה התיאודיציונית – כיצד הסבירו הדתות המונותאיסטיות את אפשרות קיומו של הרע בעולם. הבעיה הייתה כיצד ייתכן שהא-ל הטוב, בורא העולם, שהוא כול יכול, יברא רע או יכלול בעולם גם אלמנטים רעים. כיצד הא-ל האינסופי והמושלם יהיה בעת ובעונה אחת גם סופי ובלתי מושלם?
התיאוסופים המונותיאיסטים נחלקו, כידוע, בניסיון למצוא תשובה לשאלה עתיקת-יומין זו בין שתי תפיסות. הגנוסטיקאים הדואליסטים דחו את האפשרות שהאל הטוב והאידיאלי יברא רע והאמינו, כמו הזורואסטרים בפרס העתיקה, בדוקטרינה של שתי הממלכות: ממלכת השטן השולטת על הרע וממלכת האל הטוב. לדעתם, הן בספירה הקוסמוגנית והן בספירת העולם האנושי כוח הרע והחושך הוא ישות נפרדת, המתחרה בישות האימננטית של ממלכת האור והטוב, כך שהכוח הרע והכוח הטוב נמצאים במצב של התנגשות מתמדת, בלא אפשרות גישור ביניהם. הניאו-אפלטונים המוניסטים האמינו באחדות האל; אמנם הם הודו במציאותו של הקונפליקט בין הכוחות האידיאליים, הרוחניים והטובים לבין הכוחות הריאליים, החומרניים והרעים, אך הם עמדו על כך שקונפליקט זה בין כוחות הטומאה לכוחות הטוהר אינו יוצר בהכרח חיץ בתוך האל הטוב עצמו. הם ראו ברע הריאלי לא ישות נפרדת אלא העדר אור או חוסר טוב, כך שהרע פועל במקום שהאור אינו מגיע אליו. כלומר, לפי תפיסתם הרע איננו כוח אקטיבי דינמי אלא מציאות פסיבית-סטטית.
לאור תפיסת קיום הרע כ"העדר" הפועל במקום שהאור האלוהי לא מגיע אליו, טען שלינג בספרו Of Human Freedom כי רעיון הצמצום עשוי להסביר כיצד היסודות האפלים עלולים לצמוח לגידול פרא עצמאי והרסני דווקא בעזרת הרצון החופשי או הבחירה החופשית. העיקרון האידיאלי (הטוב) עלול לשמוט מידיו את רסן השליטה ולתת יד חופשית לשטן הריאלי (הרע) לפעול באופן עצמאי. כמה פילוסופים, כהוגו ברגמן וורנר מארקס, אכן טענו ששלינג ניבא את אפשרות השואה (כרע אוניברסלי) שימיט עמו על העולם מאה וחמישים שנה מאוחר יותר.
נחזור עתה לתיאולוגיית בתר השואה שמציע לנו הלבני. השאלה הראשונה שאני מפנה אליו היא האם "לנער הזה התפללת"? האם אתה מוכן ליישר קו עם הפרשנות הניאו-אפלטונית הנוצרית של הפילוסוף הגרמני שלינג, המטיל את אשמת השואה על הבחירה החופשית שבה השתמש האדם? השאלה השנייה היא האם אתה מאשים את הקב"ה בכך שבזמן השואה צמצם עצמו מרצונו, צמצום אשר בכוח הבחירה החופשית הפך את האדם למפלצת האכזרית ביותר בהיסטוריה? התשובות לשאלותיי חבויות לדעתי בשאלה הרטורית שמעמיד הלבני ביחס לתפילה הראויה שאנו אמורים לאמץ אחרי השואה:
לאור הרעיון שהצעתי כאן, ראוי לעניות דעתי לראות בתפילה המבקשת מא-לוהים לקצץ בבחירה החופשית הרחבה שניתנה לאדם בעקבות חידוש הצמצום את התפילה הראויה. תפילה המבקשת מא-לוהים לשוב ולקחת את רסן השליטה חזרה לידיו. דומני שאין מתאימה לכך יותר מאשר תפילת 'א-לוהינו וא-לוהי אבותינו מלוך על כל העולם כולו בכבודך', הנאמרת בעמידה של ראש השנה (עמ' 39).
הלבני מבקש למעשה להפוך את רעיון הצמצום למה שנשמע כתיאולוגיה פסיבית לפי גרסת רודולף אוטו. ושאלותיי הן: האם הלבני מאמץ את נוסחת הפסיביות הדתית של אוטו אשר מעדיפה את "ואנוכי עפר ואפר" האברהמי על פני כוח החוצפה המועילה הגלומה בזעקה "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"? אם תפילת האדם מבקשת מהא-ל לחזור ולשלוט על כל העולם כולו, אזי מסכים הלבני לשלול את רעיון ההתרסה הברדיצ'בית? איני יודע אם לכך התכוון המשורר.
כך בסיכום, על פי התיאולוגיה הבתר שואתית המוצעת על ידי הלבני הא-ל איפס את אחריותו לעולם בימי השואה, כאשר בהתאם לתיאוריית הצמצום מבקש הלבני מהא-ל ליטול לידו שוב את רסן האחריות ולאפס את בחירתו החופשית של האדם לאחר השואה. בעיניי נותרת התמיהה מדוע מוכן הלבני כניצול שואה לאמץ תיאודיציה ניאו אפלטונית המסבירה את הרוע כהעדר נוכחות הא-ל ומשחררת בקלות בלתי נסבלת כזו את הקב"ה מאחריותו לעולם בימי השואה. אולם, בשורה התחתונה דומני שיש להודות לדוד הלבני על כך שהוא טלטל את כולנו בהטלת נושא כאוב זה על שולחן הדיונים, שנחשב מאז החורבן גם למזבח לעת מצוא.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ה בניסן תשע"א, 29.4.2011
פורסמה ב-29 באפריל 2011, ב-גיליון קדושים תשע"א - 716, יהדות, עיון ותויגה ב-דוד הלבני, שבירת הלוחות: תאולוגיה יהודית לאחר השואה (ספר). סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.
מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות 
תוך כדי קריאת הכתבה תהיתי: האם התפיסה שמציע פרופ' הלבני נראית לי אטרקטיבית כל כך – רק משום שהיא הדבר הקרוב ביותר לאתיאיזם? האם רק אתיאיסט כמוני יכול "לשחרר את השמים מאחריות" ו"לפטור את האל מאחריות בשם הרצון החופשי שניתן לאדם" – כפי שמרדכי רוטנברג מנסח זאת בכתבה? האם רקמשום שאינני מאמינה באלוהים, קל לי למחול לאל על מה שעשה – או מה שלא עשה – בשואה? האם אילולא כן, אילו האמנתי בקיומו, לא הייתי מוותרת לו בקלות כזאת על שבחר "להצטמצם" ולא להתערב בבחירה החופשית של הרוע האנושי המוחלט?
או אולי תפיסתו של הלבני נראית לי כתפיסה "מספקת" – משום שבניגוד לנסיון להתמודד עם השואה בכלים השגורים של ההתמודדות האמונית עם כל האסונות שבאו על עם ישראל – כולל חורבן בתי המקדש, עלילות הדם, מסעי הצלב והפורענויות האחרות שבאו על עמנו, הלבני מניח הנחה סמויה של ייחודיות השואה, ושל היותה שיא של מימוש זכות הבחירה החופשית האנושית לשם ביטוי הרוע המוחלט הטוטאלי והמירבי שיש ביכולתו של הרצון החופשי להוליד.
אני בוחרת להגיב בדרך של שאלות ולא של קביעות, גם משום שזו היתה רוח הדברים במאמר, ובעיקר משום שבדבר אחד אני בטוחה: בחובה להימנע מהצגת תשובות חותכות, מדיפות ריח של וודאות ופסקנות, לשאלות שמציבה השואה. נדמה לי, לפחות מקריאת פרשנותו וערעוריו של רוטנברג על הלבני, שעל שני ההוגים הללו שורה רוח הצניעות המתבקשת, המציעה הסבר אך אינה מתעטפת באצטלה של פסקנות כל-יודעת.
רק כך נשמור, בסופו של דבר, על כבודם ועל כבוד סבלם של כל מי שעונה, הורעב, הושפל ונרצח – בין אם מת מתוך אמונה באל או איבד את אמונתו בתופת ההיא, שכולנו החיים היום לא נוכל לעולם לרדת למלוא עומקה, ועל כן גם לא למלוא משמעותה ופישרה – אם אומנם יש משמעות כזאת ואם אכן יש לה הסבר.
חבצלת פרבר
בסופו של דבר, גם תפיסתו של הלבני, לפחות לפי מה שהוצג ע"י מרדכי רוטנברג במאמרו, מכילה כעס סמוי כלפי האל; אברהם אמנם ביטא את ביקורתו "לכתחילה", לפני הפיכת סדום. הדבר היחידי שנותר לאדם אממין כמו הלבני לעשות לאחר מעשה, זה לומר לאל בתפילתו: אל תעשה את זה יותר; הרי בעצם ידעת לאיזו דרגה של רוע בני אדם יכולים להגיע! יכולת לעצור את זה
האומנם "שחרור שמים מאחריות?".צודק רוטנברג שעמדתו של הלבני אינה של איוב. הלבני גם אומר שהבעייה של איוב היא שונה. אבל השאלה על אלוהים אינה פחות לוחצת בעמדתו. הוא לא מאשים כי אינו מוצא אחיזה להאשמה . הוא אומר דברים קשים ביותר : הקרבנות לא ידעו למה סובלים ומתים בניגוד לכול רדיפה אחרת קודמת. רוטנברג עומד על משפט קשה עד מאד מפי מאמין: "ונתערערה הברית שכרת הקב"ה עם עם ישראל גם אם לא הופרה לגמרי". הוא דוחה כל הסבר מן הכתובים ומן המסורת לשואה.נכון הוא מרגיש שהשואה לא יכלה להתרחש תחת אחריותו של אלהים. הוא לא היה שמה לא מכעס לא מטעם של צדק. היחסו לבנֵי אדם היה מתוך אמון מוגזם ולא מוצדק בשימוש של אדם בחירותו.ומתפלל ששוב אלהים לא ישלה את עצמו על יצורו המפוקפק ויחזור להדריך אותו