כוחה של עבודה / אלכס טל

ויליאם האנט, שעיר לעזאזל, 1910-1827

 

שלוש פעמים היה כהן מתוודה בעבודתו ביום הכיפורים – אחת על עצמו וביתו, אחת על אחיו הכהנים ואחת על עם ישראל כולו. למעט מושאי הוידוי, נוסחו זהה בכולם ונצטטו מן הפרק השישי של משנתינו:

בא לו אצל שעיר המשתלח וסומך שתי ידיו עליו ומתוודה וכך היה אומר

אנא השם עוו פשעו חטאו לפניך עמך בית ישראל

אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעוו ושפשעו ושחטאו לפניך עמך בית ישראל

הוידוי מתחלק בבירור לשניים; חלקו הראשון מתאר את העובדות – עם ישראל חטא. חלקו השני מבקש פתרון למצב הקיים – כפר נא. את שני החלקים פותח ביטוי זהה, 'אנא השם'. כך הוא הנוסח ברוב כתבי היד של המשנה ובכל הטובים והמעולים שבהם. אולם, שונה הוא המצב בעדי הנוסח של התוספתא (פ"ב, ה"א), שגם בה מובא נוסח הוידוי. בחלקו הראשון של הוידוי הנוסח הוא 'אנא השם', אך בחלקו השני, חלק מכתבי היד נוקטים בלשון שונה מעט – 'אנא בשם'. כבר רבותינו הראשונים שמו לב לשינוי זה וציינוהו. כך כותב אחד מגדולי חכמי אשכנז של המאות  הי"ב-י"ג, ר' אליעזר בר' יואל הלוי (הראבי"ה):

ובתורת כהנים ובסדר המשנה כתיב 'אנא השם', ובספר אחר נמצא הראשון 'אנא השם' והשני 'אנא בשם', וכן תניא בפרק שני דיומא בתוספתא, כיצד מתודה אומר אנא השם עויתי וכו', אנא בשם כפר נא

גם פיוטי סדר העבודה השונים נחלקים בכך; פייטני ארץ-ישראל מבחינים בין השניים (כגון בפיוט 'אתה כוננת' של יוסי בן יוסי) ואילו רובם של אלה מבני בבל וספרד, משתמשים באותו הביטוי פעמיים.

לכאורה, מדובר בטעות כמעט טריוויאלית, היכולה להתבצע בשלב מסירת לשון הוידוי במהלך הדורות הרבים. אולם, עיון בירושלמי מלמד, ששורשי הבעיה נעוצים עמוק יותר. וכך היא לשונו (פ"ג ה"ז, מ' ע"ד, עפ"י ניתוחו של ש' ליברמן):

תני: כיצד מתוודה? עויתי פשעתי חטאתי, ואומר נושא עון ופשע וחטאה, אמר ר' חגיי: בראשונה הוא אומר אנא השם ובשניה הוא הוא אומר אנא בשם

ר' חגיי יוצא כנגד זיהוי הביטוי בשתי היקרויותיו ומקפיד על אותו הבדל קטן לכאורה – ה' בראשונה וב' בשניה.

מה טיבה של מחלוקת ארוכת ימים זו ובמה משנה האות הפותחת את שמו של הקב"ה, את מובנו של הביטוי?

ר' שאול ליברמן במאמר (משהו על השבעות בישראל, תרביץ שכ"ז, תשי"ח, עמ' 184) ובפירושו לתוספתא, מעלה השערה, שלאורה אנסה ללכת בדברים שלהלן.

הביטוי 'אנא השם', באיזכורו הראשון מובן לגמרי. מדובר בקריאה לבורא עולם הפותחת את תחינתו-תפילתו של הכהן הגדול. דבר ידוע הוא, כפי שמלמד נימוס אלמנטרי, שלכל דיבור קודמת פניה. גסות-רוח היא לצלול לעומק הענין כבר בהתחלה ועקרון זה בא לידי ביטוי בכל שלב משלבי התפילה, ביחוד בתפילת העמידה. קוצרו של הוידוי מחייב שכבר פניה זו תעשה בלשון תחנונים 'אנא', העוברת כחוט השני בעבודת היום כולה. אולם, משכבר פנה הכהן לבוראו, מדוע לחזור על הפניה בפתיחת החלק השני של הקטע? אי לכך, אומר ליברמן, המסורת הקדומה השתמשה בביטוי השונה 'אנא בשם', שהוראתו שבועה. הווה אומר, מדובר פה במעין השבעה של ה' שיכפר לעם החוטא. כך אכן מובא בתוספתא נדרים (ריש פרק א): 'בשם –  הרי זו שבועה'.

לכאורה, אין הדברים ניתנים לתפישה; וכי יכול לבוא בן תמותה – יהא גדול ככל שיהיה – ויכפה רצונו על ה'?! התשובה לתמיהה עצומה זו חיובית, ומצינו מקרים כאלה. המפורסם שבהם הוא של חוני המעגל, שכפה רצונו על ה' שיוריד לעם גשם. הוא אכן עשה זאת בלשון שבועה בשם המפורש (תענית, ג ח): 'נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן…'. שימוש בשמו של הקב"ה למשימות קשות מצוי במקרא, למשל (תהילים כ ח): 'אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר'. המשמעות ברורה; כלי המלחמה של הגויים הם רכב וסוסים ושלנו הוא שמו של השם!

אך עדיין קשים הדברים להבנה; וכי אנו תובעים את ה' למלא רצונינו? וכי אין אנו עומדים לפניו ככלים רקים, כעבדים לפני אדוניהם, ומתחננים על נפשנו? חז"ל עמדו במספר מקומות על השוני בין עם ישראל לאומות העולם הפונים אל אלוהיהם, ותבוא תפילת העמידה שהוזכרה ותוכיח. כל בקשה ובקשה פותחת ומסיימת בשבחו של הקב"ה ואין בנמצא תביעה או השבעה כלשהי למילויין של אלה. אדרבה, בסיומו של יום, 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה (בבלי, ברכות, לג ב). אומנם, יש יוצא מן הכלל, אך הוא עצמו מעיד על הכלל. נוסח ביעור מעשרות שבמשנה מתנה את גמולו של ה' במעשה האדם ומשזה נעשה, אין לו לכאורה ברירה, אלא למלא את הבטחתו: 'עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה מה שהבטחתנו, 'השקיפה ממעון קדשיך מן השמים וברך את עמך ישראל… (מעשר שני, ה י"ג)'. ועל כך נאמר (שמות רבה, מ"א): 'ואין לנו שעה שאנו באים בזרוע, אלא בשעת ביעור מעשרותינו מן הבית'.

אכן, גם מעשהו של חוני המעגל היה חריג וגם הוא כמעט ולא עבר את שבט ביקורתו של שמעון בן שטח. וכך מצינו בירושלמי (תענית, פ"ג הי"ב, ס"ז א):

 שלח לו שמעון בן שטח, אמר לו: צריך אתה לנדות, שאילו נגזרה גזירה כשם שנגזרה בימי אליהו לא נמצאתה מביא את הרבים לידי חילול השם. שכל המביא את הרבים לידי חילול השם צריך נידוי… ואמר לו (-חוני) ואין הקב"ה מבטל גזירתו מפני גזירתו של צדיק? אמ' לו הן, הקב"ה מבטל גזירתו מפני גזירתו של צדיק, ואין הקב"ה מבטל גזירתו של צדיק מפי גזירתו של צדיק חבירו. אבל מה אעשה לך ואתה מתחטא לפני המקום כבן שהו' מתחטא על אביו והוא עושה לו רצונו.

כלומר, הטחת דברים כלפי מעלה גובלת בחילול ה', כמו גם סתירה שעלולה  להתעורר בין גזירתם של צדיקים שונים.

מסתבר, שחששם זה של חז"ל, הוא שגרם לשינוי נוסח הוידוי מלשון שבועה/השבעה, ללשון פניה. שינוי זה יצר חזרה כמעט מיותרת על הפניה שכבר הוזכרה בראשיתה של התפילה. מנגד, ר' חגיי ביקש לשמר נוסח קדום זה וליברמן משער כי הדבר בא בדורות מאוחרים, בהם פג החשש של חילול ה'.

קיומם של שני נוסחים אלו אינו מאפשר לנו להתחמק מהתמודדות עם הדיסוננס העצום שבין עבודת יום הכיפורים בבית המקדש ועבודתנו שלנו בבית הכנסת – מקדש מעט. אנו עומדים בפני ה' ומשועים לכפרה – בלשון התפילה: אם כבנים אם כעבדים; אם כבנים – רחמנו… ואם כעבדים – עינינו לך תלויות…. מנגד, רוב מעשי הכהן הגדול היו בדיוק כאלה – מעשים. וכי יש כח ביד המעשה לכפר? הרי מדובר בסך הכל על סדרה קבועה של פעולות שיכולות להתבצע בידי כל אחד ואחד! אכן, לא רק הפעולות עצמן חשובות, אלא אפילו סדרן של אלה משמעותי. המשנה מציינת ש'כל מעשה יום הכפורים האמור על הסדר –  אם הקדים מעשה לחברו לא עשה כלום (יומא ה, ז)'. התלמוד על משנה זו (ס א), מביא מחלוקת תנאים העוסקת בסוג המעשים המדובר; לדעת ר' יהודה הכונה לפעולות הנעשות בבגדי לבן מבפנים ואילו ר' נחמיה סובר שגם דברים הנעשים בבגדי לבן מבחוץ דינם כך. המשותף לשניהם הוא, שסדר הפעולות הוא קריטי דוקא במימד האינטימי ביותר שבין הכהן לה'. מימד זה בא לידי ביטוי הן במיקום (קדש הקדשים) והן בלבוש הלבן, הפשוט ביותר, שרק בו יכול הכהן הגדול לעמוד בפני בוראו. ושוב חוזרת ומתחדדת השאלה; וכי יש בסדר עצמו סגולה פנימית? האם לא חשובה יותר הכוונה?

נראה שזו בדיוק היתה כוונת חז"ל, בעיצובם מחדש את עבודת יום הכיפורים והתאמתה לבית הכנסת. כפרת עונות ומחילת החטאים תלויה בנו בלבד ולא באיזה שהוא 'הוקוס פוקוס'. אם אנו לא נבצע את העבודה, אין מי שיעשה אותה בשבילנו. האחריות ליצירת הקשר בינינו לקב"ה מוטלת על כתפינו והדרך היחידה לכך היא תפילה, שעיקרה כונת הלב. 'אין כוחנו אלא בפינו'.

בכך צלחו חכמים: קשה לנו היום מאוד לזהות את דממת ואימת היום הקדוש, של 'מה נאדר מראה כהן', עם מראהו האמיתי של הכהן הרץ אנה ואילך בחצר המקדש ודם הקרבנות בידו. עם זאת, אסור לנו לשכוח (ולשכח) את כוחם הסגולי של מעשים אלו, גם אם אין הדבר מתיישב עם דרך המחשבה הנוכחית המדריכה את חיינו. אל תפילת השבת העבודה לדביר ביתך, צריכים אנו לצרף גם תפילה שיחזיר בנו השוכן במרומים את אותן תחושות המסוגלות להבין את כוחם של המעשים, תכונות שקהו באלף שנות דור של גלות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' בתשרי תש"ע, 17.9.2010

פורסמה ב-26 באפריל 2011, ב-גיליון יום כיפור תש"ע ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: