פעילות אמנותית במפות ובצילום פותחת את הגיבור לאהבה ומחדשת בו את הזיקה הרגשית לאביו ולסביבתו. ספר חדש של וולבק שמצליח לגעת מעבר לשחיטת פרות קדושות

המפה והטריטוריה, מישל וולבק; מצרפתית: רמה איילון, בבל, 2011, 300 עמ'

זה הספר החמישי של מישל וולבק היוצא לאור בתרגום לעברית. ספריו הקודמים, שעליהם התבסס המוניטין שלו, התאפיינו בכתיבה ניהיליסטית פר-אקסלנס. החברה שתיאר (אירופה ללא גבולות וזהויות לוקאליות) נעדרת סממני סולידריות מעמדית, חברתית ולאומית. היחסים החברתיים (חברויות, מקומות עבודה וגם זוגיות) קרים, שכלתניים, ללא מחויבות אלטרואיסטית ארוכת-טווח או מעורבות רגשית וללא ערכים. הנכסים שיש לשאוף להשיגם בכל דרך הם מין (מוחצן, אקסטטי ופורנוגרפי), ממון, עוצמה ופרסום. כל השאר – משפחה, בן/בת זוג, צאצאים – הוא רק בגדר אמצעים-למטרה.

אודה על האמת: התוכן של ספריו (שמכיל גם הרבה תיאורים מיניים-פורנוגרפיים), המסר הניהילסטי והציניות תמיד דחו אותי. עם זאת, ספריו של וולבק קריאים מאוד ויש בסגנונו משהו מהנה: כתיבה עשירה, מפותלת, צינית – עם קורטוב של הומור. הכול, מן היומיומי ועד יוצא-הדופן ביותר, מתואר בפרטי פרטים, במשפטים שזורמים זה לתוך זה בזרם נשכני – אבל מלא יופי ועושר – שקשה להתנתק ממנו. יש קסם אפל בספרים, כוח משיכה אל מי שממלא תפקיד של לוציפר, משבית שמחות, נהנה ממפלתו של האחר.

מישל וולבק, האיש שננטש בילדותו על ידי הוריו ואחר כך נכשל בנישואיו ונטש את בנו – שוחט את כל הפרות הקדושות וקורא לעולם להביט בעצמו באומץ במראה, בעוד הוא עצמו הופך לסוג של פרה קדושה וזוכה לקהל מעריצים כמו כוכב רוק.

אבל הספר החדש מפתיע ושונה מקודמיו: הוא מפויס, הרבה פחות ציני ופרובוקטיבי, וכמעט נעדר תיאורים בוטים של מין. זהו ספר של איש מבוגר שצבר כמה תובנות על החיים ועל מה שחשוב באמת ושכבר לא מרגיש צורך להדהים. יש בספר פחות דגש על עולם העבודה והעסקים, ויותר על האדם ופנימיותו, על הקשרים הבין-אישיים, האינטימיים ביותר, שבהם טמונים המשמעות והעושר האמיתיים של הקיום. יש חמימות בלתי צפויה בקשר שבין ז'ד, גיבור הספר, לאביו האלמן, ורצון להבנה והידברות. גם בקשר של ז'ד עם נשים, עם ז'נבייב השחורה מן העבר ועם אולגה מן ההווה, מסתתרת אהבה, למרות שאין הוא מודע לה עד שזה כמעט מאוחר מדי.

יש בספר תיאור מרשים של תהליכי היווצרות הזהות והביטוי האמנותי של ז'ד. תחילה באמצעות העיבוד שלו למפות של מישלן: הגדלה, הדגשה, עיבוד ממוחשב ומודפס. למרות הציניות שלהן, האמירות המתייחסות למשמעות של "מקום", "טריטוריה", "קסם הטֵרוּאָר" (כלומר: ניחוחו של המקום המסוים, וביתר דיוק: קסמו של הכפר, אנושיותו וייחודו) מבטאות משהו אמיתי. געגועים לדברים הבסיסיים, לשורשים. מן המפות עובר ז'ד לצילום של דמויות – שוב תוך חיפוש אחר התמצית והאמת שלהן. גם כאן מסתתרת מאחורי הניסוחים הציניים הכרה בקיומם של ערכים אמנותיים, ושל בני-אדם אמיתיים מאחורי מסכות הפרסום והיחצ"נות.

תהליך היצירה האמנותית פועל על הגיבור בדרכים רבות. הוא מביא להידוק קשריו עם אביו ומחדש בו את הזיקה הרגשית אל בית המשפחה הישן. ההתנגדות שלו למכירת הבית הכפרי היא עוד ביטוי לחזרת הסופר עצמו אל ההכרה בערך השורשים, בדברים הבסיסיים המרכיבים את הזהות האנושית ואת משמעות החיים.

הפעילות האמנותית מוציאה את ז'ד מן האוטיזם החברתי שלו ומאפשרת את לידתו של סיפור האהבה בינו לבין אולגה. הקשר מתחיל בענייני עסקים: אולגה היא נציגת מישלן – ולמפיקי המפות יש עניין ביצירות אמנות שמבוססות על התוצר שלהם. אבל העסקים הופכים לקשר רגשי, והפעם האנושיות גוברת על הציניות. כשהם נפגשים לאחר נתק של עשר שנים, הופך תהליך ההתבגרות עצמו, ההזדקנות, לכוח שמטהר את היחסים ביניהם מן המסכות והכיסויים החיצוניים שחוצצים ביניהם – יופיה של אולגה ובגדיה התיאטרליים המקושטים בקריסטלים. נותרת התמצית: "היא ראתה אותו עומד בתוך קהל המוזמנים… בכמה דילוגים נעמדה לפני ז'ד ונישקה אותו על פיו. לאחר מכן התרחקה, אחזה בכפות ידיו. במשך כמה שניות הם נותרו שותקים". זו דרכו הנפתלת של וולבק לדבר על אהבה. 

אבל הכוח המניע החשוב ביותר של הספר אינו האמנות או האהבה אלא הזמן והמוות. הזמן ממית את האהבה: "יש רגע לעשות בו את הדברים ולחוות אושר… אבל הוא קורה פעם אחת ויחידה, ואם תרצה לחזור אליו מאוחר יותר תיווכח שזה פשוט לא אפשרי…".

המוות מופיע תחילה בדמותו של "מישל וולבק" – דמות בדויה, אבל לא לגמרי. כשז'ד בא לבקרו באירלנד (שם אכן חי הסופר, אבל לא בבקתת עץ אלא בבית-לבֵנים אדומות), מסתיים המפגש כך: "הוא קם, הדליק מנורת אהיל והתיישב שוב… ידיו מונחות על ברכיו, שקט להפליא. 'אני לא יודע', אמר וולבק. 'אני זקן מדי. איבדתי את הכוח ואת ההרגל להסיק מסקנות'…". אחר כך מתגלה גופתו של "וולבק". הוא נרצח. גם אביו של ז'ד הולך למות. לנוכח המוות חש ז'ד את כאב המעגלים האנושיים שלא נסגרו: "גם אחרי הפגישה האחרונה (עם וולבק הדמיוני, המת) הוא הרגיש שיש לו עוד הרבה דברים להגיד לו ולחכות לתשובה שלו…"; "דאגתו (לאביו) הלכה וגברה… הוא הבין בבת אחת… שהדברים יסתיימו ככה, בלי מסקנה ובלי הסבר, שתיוותר רק חרטה, רק לאות…". ובצד השני, החיובי,  הזמן והמוות מאירים וגורמים להערכת האושר שיכולים להסב הטבע והיופי.

———————————————————————————————–

 המציאות רחוקה מן הדמיון

מפגש שנערך עם הסופר מישל וולבק חשף דמות שרחוקה מאוד מזו שמצטיירת מספריו

מי שהגיע למפגש שקיימו לכבוד מישל וולבק "המכון הצרפתי" והוצאת "בבל", וציפה לשמוע מילים כדרבנות, פרצי אש-וגופרית על העולם הקפיטליסטי והגלובלי או על האוטומטיזציה של חיי העבודה – הגיע למקום הלא נכון. אלה היו הנושאים שהעסיקו את וולבק בספריו הראשונים, אבל לא בספר האחרון. וולבק הודה בפני שומעיו כי המחלה והמוות שהעלילה, כמו גם החיים עצמם, נעים אליהם, מציבים סולם אחר של מה שחשוב ומה שטפל. הם מקהים את העוקץ של הפרובוקטיביות והציניות שאפיינו את הספרים הקודמים: אל מול המוות הכול מתגמד, והפרובוקציה מאבדת את כוחה. 

נראה כי השנים שחלפו מאז שכתב את "החלקיקים האלמנטריים", את "פלטפורמה" ואת "אפשרות של אי" ביגרו אותו, אפילו הזקינו. עשו אותו יותר צנוע, מודע למגבלותיו כפרט ולמגבלות הספרות בכלל. פייסו אותו עם הדברים הקטנים, עם האושר והחמימות של בית בנוי היטב, נוף מהחלון, אהבת גבר לאישה, הורה ובנו. "לא הכול הבלים, בתי, לא הכול הבלים והבל", אמר אלתרמן, וזה היה מה שראינו במפגש עם וולבק.

איש צנום שגילו (53) ניכר בו. לא גדול, לא מרשים במיוחד, בעל שיער חום מקליש ועיניים בהירות ורכות בפנים משולשות. איש שנראה קצת נבוך ומשועשע לנוכח עדשות המצלמה היורות בו את הבזקיהן. לא היה בדמותו כלום מדמות נביא זעם – לא ניצוצות בעיניים, לא זעם על השפתיים, לא גבות כבדות או שפת גוף מאיימת. פשוט איש בגיל העמידה, קצת עייף, מופנם. התשובות לשאלות שהופנו אליו היו בדרך כלל לא חדות, מתחמקות, במשפטים עם הרבה אוויר בין המילים. שום זכר לציניות, לפרובוקטיביות או למאצ'ואיזם שאפיינו את ספריו. הפער בין משיכות העט העשירות, המפותלות, הבטוחות בעצמן, לבין הסופר עצמו, בשר ודם, הוא כמעט בלתי יאומן.

ניכר בוולבק שהוא מעדיף לשבת עם חברים על כוסית וסיגריה ולא מול קהל עיתונאים ישראלי נמרץ שרוצה לדעת "האם מישהו ניסה לשכנע אותך להצטרף למחרימים את ישראל". זו שאלה מצחיקה כשהיא מופנית דווקא לסופר שהותקף על עמדותיו הביקורתיות כלפי המוסלמים: "אני לא חושב שמישהו מן הארגונים האלה היה מעלה בדעתו לנסות ללחוץ עליי", הייתה פחות או יותר התשובה. לעומת זאת, שמענו מפיו – פעמיים – הצהרה על תמיכתו בישראל. וולבק, שגינה את הטרור ואת האסלאם הרדיקלי בספרו "פלטפורמה" שנכתב לפני כעשר שנים, נשאר נאמן לעמדתו זו, כמו גם לתמיכה בישראל ולהסתייגות מן השמאל הקיצוני.

וולבק הופתע מן ההצלחה של ספריו אצלנו (רק אנחנו יודעים כמה הישראלים אוהבים ציניות ושחיטת פרות קדושות – ולא משנה באיזה הקשר…), והופתע עוד יותר מההזמנה לפגישה עם הנשיא פרס. "אני עוד לא יודע מה אומר לו…", הודה. מישהו ניסה לרמוז על "חזון המזרח התיכון החדש" של הנשיא, אבל האירוניה הזאת נותרה מרחפת באוויר. על פרס "גונקור" היוקרתי שקיבל לא דיבר במונחים המקובלים אצלנו בסגנון "מגיע לי", אלא בערך כך: "כן, שמחתי, יש קצת התלהבות, גל עולה של משהו, אחר כך הגל שוכך…". שוב הרבה אוויר בין המילים, מופנמות – ההיפך מהתפארות. הוא מעדיף להסתתר מאחורי המילים הכתובות, לעטות מסכות, לשקר – לא להיחשף כמות שהוא. דמותו של "מישל וולבק" בספריו איננה שיקוף-ראי שלו. היא מתחילה מגרעין של אמת אבל צוברת נפח באמצעות שקרים ופיקציות – כך מעיד וולבק על הדמויות הספרותיות שנושאות את שמו. 

בסופו של דבר שוב התברר שסופרים, כשאר האמנים, מוטב להם שייצרו – במקום שידברו על יצירתם. אמנם כן; חייהם, האוטוביוגרפיה שלהם, אינם יכולים שלא לחלחל ליצירותיהם, אבל את החשיפה, את הרכילות ואת הפרשנויות הם יכולים להשאיר למישהו אחר. למבקרי הספרים למשל…

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח בניסן תשע"א, 22.4.2011