במקום הכהן הגדול / בן-ציון שקלאר

 

בשעה שהכהן הגדול 'מתחפש' לכהן הדיוט, מקבלים שני השעירים את תפקיד הכפרה. כמו בעקדה הצאן מחליף כאן את האדם, כדי שלא ישוב מקרה נדב ואביהוא

הר המונטר המזוהה כהר ממנו הפילו את השעיר לעזאזל

 

עיקרו של יום הכיפורים, כשמו, הוא הכפרה. עם ישראל כולו מענה את נפשו ותולה את עיניו אל המקדש, משם, הוא מקווה, תצא הבשורה על הכפרה. זהו היום הנשגב והקדוש ביותר במהלך השנה, ואולי דווקא בשל כך הפעולות שנעשו במהלכו במקדש הן גם התמוהות ביותר.

מדוע דווקא שני שעירים? מה תפקידם? מה כל כך מיוחד בהם? ואם לנסח הכול במשפט סלנגי אחד – למה לעזאזל מקריבים שעיר, למען ה'?

ועוד: מה פשר החלפות הבגדים הרבות שעל הכהן הגדול לבצע, מזהב ללבן ומלבן לזהב וחוזר חלילה? האם מדובר בנוהל בלבד, או שמא יש משמעות להחלפת המלתחה?

אנסה להציע תשובה לכל אלו, ואפתח דווקא בשורה התחתונה. רש"י (ויקרא טז ד) מביא שהסיבה להחלפת בגדי הכהן לבגדי לבן היא ש"אין קטיגור נעשה סניגור". כלומר, הזהב בבגדי הכהן הגדול הרגילים מזכיר את עגל הזהב ואין ראוי שעוון זה ייזכר לפני ה' ביום הכיפורים.

אולם, ניתן גם להציע כי ההיפך הוא הנכון: הסיבה לכך שהכהן הגדול אינו לובש ביום הכיפורים את בגדיו הקבועים הינה כי הוא 'מתחבא' ומסתתר מהיותו סניגור. הוא יורד לדרגת כהן הדיוט הלובש בגדים פשוטים. יום הכיפורים איננו יום העבודה הגדול של הכהן הגדול אלא דווקא "היום החופשי" שלו, כי אם היה עובד ביום הזה – היה מת!

הכהן הגדול מוחלף ביום זה בשני שעירים, שאחד מהם עולה בגורלו למות מוות אכזרי ואילו השני זוכה למות מות קדושים, לעלות ולהתעלות אל ה'. ונבאר את הדברים בהרחבה:

תכלת על המצח

תפקידם הכללי של בגדי הכהן הגדול  הם לשמש "לכבוד ולתפארת" (שמות כח ב). לכל אחד מהם משמעות נפרדת אך יחד הם יוצרים מכלול שלם, ו"מחוסר בגדים חייב מיתה". הכהן הגדול לובש על לִבו את החושן ובו שמות שבטי ישראל. כל עם ישראל נתון על  לבו בעת  שהוא עובד את ה' בבית המקדש. ולא רק לבו פועם – על כתפיו חרותים שמות בני ישראל, וכך הן נושאות בעול האחריות הכבד. בין תפקידו החשוב של הכהן ובין לבו קיימים שני קשרים שלא יינתקו – שרשראות המונעות מן האחריות להפוך להתנשאות, ואפוד המחבר בין הלב לבין הכתפיים ומבטיח שהרגש לא יעקר את יכולת העשייה של הכהן.

מתחת לכל אלו נמצא מעיל תכלת, המסמל טהרה והדר מלכות. במשכן זהו הצבע המסמל את השראת השכינה (בו עוטפים את הארון במהלך המסעות). בכך מזכיר מעיל התכלת שהכהן הגדול הוא כלי הקודש האנושי החשוב ביותר במשכן.

בציווי על בגדי הכהן הגדול נאמר: "וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ: חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט" (שמות כח ד). שניים משמונת הבגדים של הכהן אינם מופיעים וכנראה אינם משמשים במובן הרגיל של "בגדים": המכנסיים, שאינם מבטאים את תפקיד הכהן אלא רק שומרים על צניעותו – והציץ. גם הציץ אינו בגד רגיל אלא מעין תכשיט – "נזר הקודש", הכתר שהושם על המצנפת. אף שהציץ אינו נכלל בפסוק הפתיחה, כפי שראינו, הכתוב בהמשך הפרק מלמד כי הציץ עשוי כולו זהב, למעט פתיל תכלת הקושר אותו למצנפת, ועליו טבועות המילים "קדש לה'" – "וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲו‍ֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'" (כח לח).

המילים "קדש לה'"- פשוטן כמשמען. אין הכוונה רק שעל הכהן לזכור זאת אלא שהכהן הגדול מוקדש לה' באופן מוחלט. הוא נמסר מאת עם ישראל לה', והקב"ה הקדישו לו. כתוצאה מכך הוא איננו יכול להיטמא למת ולשתות יין, ועליו לשהות במקדש באופן תמידי ולשרת בקודש.

לכאורה, אם הכהן הגדול מוקדש לה' היה עליו לשאת את הכתובת שחקוקה על מצחו במיוחד ביום הקדוש ביותר, שבו הוא נכנס 'לפניי ולפנים'. אולם במקום שהוא עצמו יחבוש את הציץ, לוקח הוא את הציץ, או פתק כדוגמתו, ומניח אותו על ראש השעיר. את דמו של אותו שעיר לוקח הכהן ומכניס אל קודש הקדשים. ייתכן שאם חלילה היה נכנס הכהן הגדול עם הציץ על ראשו הוא היה מת, כיוון שהכתובת על מצחו הייתה מורה על כך שהוא שהוקדש לה'.

יום הכיפורים מהווה למעשה דגם של עקדת יצחק המתרחשת בכל שנה ושנה. בכל יום כיפור מוקרב לה' שעיר כתחליף לכהן הגדול. בעקידת יצחק הורה ה' לאברהם שעליו לעבוד אותו אפילו אם היה דורש ממנו לעקוד את בנו, אך למעשה הוא לא חפץ בכך. כך אולי היה ראוי שנקריב לה' את האיש היקר ביותר בעם ישראל שיכפר על נפשותינו, אולם במקום זאת אנו מקריבים שעיר ומקדישים את הכהן רק לעבודה. 

כופר וקרבן

טרף בקלפי והעלה שני גורלות. אחד כתוב עליו "לה'", ואחד כתוב עליו "לעזאזל" (יומא ד ע"א).

שני השעירים מהווים שני צדדים של אותו מטבע:

שני שעירי יום הכפורים, מצותן שיהיו שניהן שוין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד. ואף על פי שאינן שוין, כשרין (יומא פרק ו משנה א).

כל אחד מהם יכול לשמש בתפקיד השני באותה מידה. שניהם מכפרים במיתתם, אולם מדוע נצרכים שניהם? נראה כי כל אחד מהם מכפר בצורה שונה. הכפרה משמעה חיטוי החטאים וליבונם. כמו הכופר שכיסה את תיבת נח, גם היא מכסה על החטאים ומיישרת את ההדורים.

אולם ישנם שני סוגים של כפרות: על ידי עונש או על ידי כופר. דוגמה לדבר אצל הרוצח. על הרוצח במזיד נאמר "ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו". במקרה זה אין אפשרות לתחליף, מיתתו היא כפרתו. גם אצל הרוצח בשוגג אין תחליף לבריחתו אל עיר המקלט והוא אינו יכול לשלם ממון ככופר. אם יצא מהעיר דמו בראשו וגואל הדם רשאי להורגו. אולם חטאו יכול להתכפר עוד בחייו בעת מיתתו של הכהן הגדול, "כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ" (במדבר לה כח). מותו של הכהן מהווה כפרה כנגד מיתתו של הרוצח בשוגג, משום שהוא שליח לכל העם ושקול כנגד כל העם.

שני השעירים מהווים כופר כנגד חטאי עם ישראל, אולם האחד מכפר בהיותו תחליף לעונש ככפרת הרוצח בשוגג, והשני מכפר בעצם היותו קרבן המוקרב לה'. ישנה כפרה בכך שהחוטא או תמורתו באים על עונשם, וישנה כפרה בדרך של התמסרות טוטלית לה'.

נדב ואביהוא

פרשת עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים מופיעה "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימתו". בזמן השראת השכינה במשכן, הרגע הנעלה מכול שלו הכול ציפו, מתים שני בני אהרן. במקום שמחה גדולה על השראת השכינה במשכן ה', מופיע האבל על מות שני בניו של הכהן הגדול.

הכתוב אינו מתאר במפורש את תגובתו של אהרן הכהן, אך מן המילים "וידם אהרן" ניתן להסיק שעד אז לא הייתה שם דממה אלא בכי קורע לב. מילות הנחמה של משה הביאו את אהרן לידי הבנה שמותם של בניו לא התרחש כעונש על מעשיהם או כמוות סתמי, אלא כמוות שיש בו התקדשות והתעלות: "בקרובי אקדש, ועל פני כל העם אכבד". במעשה זה התגדל כבוד שמים.

עם זאת, מותם של נדב ואביהוא איננו "מודל לחיקוי", והלקח ממנו נלמד רק בדיעבד. מטרת הציווי היא ליצור מצב שבו הכהן הגדול לא ימות מדי שנה כדי לכפר על עם ישראל, אלא שעוונות העם יתכפרו על ידי כופר – השעיר. השעיר המוקרב לה' מכפר על הקודש "מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם", בדיוק כמו הציץ שבאמצעותו נושא אהרן "אֶת עֲו‍ֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם (שמות כח לח); והוא מכפר על העם המקריבים ומקדישים, ועל המשכן שנטמא, כאחד.

לעומתו, השעיר שהולך לעזאזל נושא "אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם" שעליהם התוודה הכהן ולוקח אותם "אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה". אין הכוונה לעוונות המקדש אלא לכלל העוונות שעליהם נענש ה"שעיר לעזאזל" במקום שייענשו בני ישראל החוטאים בעצמם. עוונות המקדש מתכפרים במקדש, ואילו שאר העוונות מתכפרים מחוץ למקדש.

אחרית דבר

בערב ראש השנה ציינו לבננו את יום הולדתו השלישי. בחצרו של ציון הבבא סאלי אמרתי שיש האומרים שה'חלאקה' מקורה במנהג שהיה נהוג בכ"ח באייר בקברו של שמואל הנביא ובו היו גוזזים את שער הילדים ונותנים תמורתו ממון לעניים או להחזקת המקום. בין אם הדבר מדויק מבחינה היסטורית ובין אם לאו, הדבר הזכיר לי שני סיפורים מהתנ"ך: את גזיזת השיער של הנזיר לאחר תשלום נדרו ואת הבאת שמואל הנביא אל עלי לאחר שאִמו גמלה אותו.

גם הנזיר ככהן הגדול אסור בטומאה ובשתיית יין והסיבה לכך היא אותה סיבה בדיוק: "כי נזר א-להיו על ראשו" (ויקרא כא, יב – הכהן הגדול; במדבר ו ז – הנזיר). הנזיר משתוקק להביא משהו לה', והוא מביא חלק חי מגופו שאפשר להורידו מבלי לפגוע בתפקוד הגוף, שערו, כאילו היה כבש שגוזזים את צמרו. לעומת זאת, שמואל הנביא היה שאול כל חייו לה'. ה'חלאקה' מבטאת את רצוננו לתת את היקר לנו מכול לה' ויחד עם זאת לשמור על ילדינו יחד איתנו, ולכן אנו נותנים תמורת שערם צדקה.

בבוקרו של אותו יום ממש העברתי חוג לבני גיל הזהב בקיבוץ של השומר הצעיר. לאחריו שוחחתי מעט על חגי תשרי וזכיתי לשמוע גם את דעתם. "להגיד לך את האמת, יום כיפור בשבילנו לא היה אף פעם יום קדוש. להיפך, כשהייתי אחראית על האוכל הייתי הולכת דווקא לאלו שצמו ומביאה עד אליהם את הסעודה. אבל מאז מלחמת יום הכיפורים זה כבר יום אחר בשבילי, עדיין אני לא צמה אבל זה יום קדוש".

שנזכה לימים טובים של כפרה מתוך התעלות ולא מתוך כאב.

הכותב, תושב שובה, הוא מטפל ברפואה סינית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' בתשרי תש"ע, 17.9.2010

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 באפריל 2011, ב-גיליון יום כיפור תש"ע ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. השוו לרעיון דומה לגבי היחס בין אהרן ובניו לבין השעיר, שהועלה בזמנו (1976) על ידי האנתרופולוג אדמונד ליץ':
    http://ivri.org.il/2016/10/whatta-azaz-hell-2/

  1. פינגבק: מה לעזאזל?… (חלק ב) | ארץ העברים

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: