המרכז למורשת היהדות על-שם צימבליסטה באוניברסיטת תל-אביב נועד להיות בית הכנסת של כשלושים אלף יהודים, בדרך פתוחה ובלתי אמצעית. רבים רואים בו את אחת מיצירות המופת של מריו בוטה

בבואנו מרחוב איינשטיין, דרך הכניסה הראשית לאוניברסיטת תל אביב, אנו עולים בדרך המובילה מזרחה. תחילה נפגוש רחבה מסבירת פנים, המובילה לגלריה האוניברסיטאית. ממנה נעלה למתחם רחב ופתוח, שבפינותיו בניינים ופסלים מודרניים וחדשניים. כאן, בשולי הרחבה, בין מדשאות מוריקות ועצי דקל נישאים, ניצב הדובדבן שבקצפת, בניין מונומנטלי היפה בכיעורו: זהו מבנה בית הכנסת והמרכז למורשת היהדות, שנבנה על ידי האדריכל השוויצרי הנודע, מריו בוטה (יליד 1943).

חלקו החיצון של המבנה מצופה אבן אדומה, שהובאה מהרי הדולומיטים באיטליה. חלקו הפנימי מצופה אבן זהבהבה דמוית-עץ מטוסקנה, שצבעה חם ונעים. האבנים שנבחרו מקנות הדרת מלכות למבנה ומשרות אווירה של קדושה. בחירת האבנים מעידה לא רק על המבנה החיצוני, אלא גם על כל פרטיו המוקפדים של המרכז. החומרים המשמשים בבניין, הסגנון והביצוע של המבנה והריהוט תוכננו כולם בקפידה על ידי מריו בוטה, אדריכל ומעצב רב-תחומי, בהתאם לתפקידם.

המרכז ומבנה בית הכנסת שבתוכו נחנכו ב-1998. במשך ארבעים השנים שחלפו מאז הקמת האוניברסיטה עלה מספר פעמים הרעיון להקים בית כנסת בקמפוס התל-אביבי שנחשב מעוז החילוניות. הרעיון ירד מהפרק בכל פעם, מטעמי ממון, עיקרון או שניהם גם יחדיו. נורברט ופולט צימבליסטה, זוג יהודי מז'נבה הנמנה על חבר הנאמנים של האוניברסיטה, הציע לסנאט הצעה שקשה היה לסרב לה. הוא לא דיבר על בית כנסת, אלא על "מרכז רוחני"; הוא לא הזכיר את המילה תרומה, אלא הניח לפני האוניברסיטה מתנה קשורה בסרט, ממומנת מכיסו עד הפרוטה האחרונה.

הסנאט סער וגעש, אך לבסוף אישר את הקמתו של המרכז למורשת היהדות. צימבליסטה בירך על מזלו הטוב "שזימן לו את הקהילה היהודית היחידה בעולם, בת 30,000 איש, שלא היה לה בית כנסת". צימבליסטה, שגדל בגרמניה כבן למשפחה יהודית פולנית, עבר את השואה באירופה והתיישב בשוויץ. כיום הוא בונה בניינים ובתי מלון, חי בסנט מוריץ, בז'נבה, בניו יורק ובבאזל. בני הזוג שומרים על אורח חיים דתי אורתודוקסי, והם שהביאו את האדריכל השוויצרי, שזה לו פעם ראשונה לתכנן בית כנסת. "ההחלטה איזה ארכיטקט לבחור הייתה קלה ביותר", אמר צימבליסטה. "כבר זמן רב הערצתי את בנייניו של בוטה. הוא בונה מבצרים, מצודות והיכלים. מבצרים של אמנות – מוזיאונים; מצודות של כסף – בנקים; היכלי אמונה – כנסיות, אז למה לא בית כנסת?".

לא הפונקציונליות עיקר

כשהמבנה נבנה הוא היה היחיד בארץ שתוכנן בשלושים השנים האחרונות על ידי אדריכל בינלאומי מהשורה הראשונה. קדם לו בניין וולפסון (מעבדות ההנדסה) בקמפוס אוניברסיטת תל-אביב, שתכנן בסוף שנות השישים האדריכל האמריקני לואי קהאן (Louis kahn), שאצלו למד בוטה עצמו. לטעמו ה"לא משוחד" של בוטה, הבניין של קהאן הוא המרשים בקמפוס. בעקבות המורה הלך התלמיד, שאף עלה עליו, כשיצר מבנה לא קונבנציונלי שאינו נראה כבית כנסת, לא מבחוץ ולא מבפנים.

המשימה שהוטלה על בוטה הייתה ליצור "מקום תפילה ודיון, בית כנסת ואולם הרצאות. מקום שהדת וההשכלה יכולים להיפגש בו". מיקום הבניין נבחר על ידו, בשיתוף רשויות האוניברסיטה, באמצע הציר המרכזי של הקמפוס, מקום המבטיח שהבניין יהיה מוכן לשירות הסטודנטים וסגל האוניברסיטה. לדבריו, "בעולם של היום מעטים המקרים שבהם אדריכלים מקבלים משימה כל כך ברורה, לבנות שני מרחבים נפרדים בתפקודם אך שווים בעיצובם. הקונספט של הפרויקט נעזר לא רק ברעיונותיהם הברורים של המזמינים, אלא גם באצילותם ונדיבותם".

בביקורו הראשון בישראל לצורך תכנון המבנה, נכנס בוטה לראשונה בחייו לבית כנסת. יחד עם צימבליסטה, יוזם הסיור הלימודי, ביקרו בבית כנסת ברחוב בן יהודה בתל אביב. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, השניים צפו בתפילה ושהו במקום כחצי שעה. כשיצאנו, מספר צימבליסטה, אמר בוטה ש"עכשיו הוא יודע איך לא לתכנן בית כנסת". בוטה מסביר: "הרקע שלי הוא נוצרי, קתולי ומערבי. היהדות היא האח הקדמון של הנצרות ואני חושב שמשהו ממנה נשאר בזיכרון הקמאי שלי. אני מאמין שהטריטוריה של האדריכלות היא הזיכרון והמסורת. האוניברסיטה בתל אביב היא צעירה לימים. לעומתה, לבית הכנסת יש זיכרון ומסורת של אלפי שנים. היהדות נבראה במילה ואני הענקתי צורה להיקף המילה, עיצבתי מקום שבו המילה תוכל להיכתב. קראתי ספרות מקצועית על בתי כנסת וראיתי שלתכנון בית הכנסת יש תמיד קשר לתרבות הכללית: יש בתי כנסת בסגנון נאו-קלאסי, בסגנון אר-נובו ובסגנון מודרני. בית הכנסת שלי הוא עדות לזמן הנוכחי אך יחד עם זאת הוא עתיק. אני חושב שלמילה של התורה יש עוצמה של אלפי שנים, וזמן הצריכה שלה הוא איטי. אסור שיהיה מהיר".

הבניין של בוטה חורג מאופי הקמפוס הצעיר, המודרני, שבו שולטת התפיסה שהפונקציונליות היא בראש סדר העדיפות. "אצלי", אומר בוטה, "הצורה קודמת לפונקציה. בשנות השישים חשבו שבניין פונקציונלי הוא שיא השכלול. לדעתי דווקא צורה נוקשה ומוגדרת מאפשרת חופש גדול יותר". אכן, בנייניו של בוטה פיסוליים באופיים, ושייכים לתחום הפיסול של האדריכלות המודרנית. בוטה, בהשפעת האדריכלים שמהם למד, מרבה להשתמש בלבנים עשויות בטון, בצבעים משתנים. בנייניו מתאפיינים בסדר ובגיאומטריה פשוטה של קווים אורוטוגונליים ובשימוש זהיר באלמנטים גליליים. הוא מרבה ליצור פתחים גדולים, הנגרעים מתוך מסת הבניין. בחלונות רגילים הוא משתמש למסגור הנוף הנשקף דרכם. השפעות לה-קורבוזיה וקהאן ניכרות בשימוש באור, בבטון החשוף ובארגון המבנה תוך הדגשת פועל ידי האדם, בדיאלוג קונטרסטי עם הטבע וסביבתו.

פרופ' דותן, העומד בראש בית הכנסת והמרכז למורשת היהדות מאז היווסדו, מאשר ואומר: "בוטה אכן יצר כאן מצודה של דיאלוג, דו-שיח, הבנה ותקווה. מסגרת לפתיחות ולקירוב לבבות, פרי החזון והיוזמה של פולט ונורברט צימבליסטה". רעיון המרכז היה ליצור פתיחות חילונית ודתית, והוא נותן במה לכל הזרמים ביהדות הדתית והחילונית. מדיניות הפעילות של המרכז הותוותה בהסכם בין התורמים להנהלת האוניברסיטה. "איש לא חשב שהמקום יהיה הומה אדם, שתהיה בו פעילות כל כך ענפה. עד הקמת המרכז, התפללו הסטודנטים במרתף של הפקולטה ללימודי היהדות. שם, כהגדרת היוזמים, הם הסתופפו באפלה כמו האנוסים בספרד… בעקבות בניית בית הכנסת הגיעו לאוניברסיטה סטודנטים דתיים, שעד כה פנו לאוניברסיטה העברית או לבר אילן, מה שהשפיע על גידול במספר הסטודנטים באוניברסיטה".

המבצר

המבנה הוא פנינה ארכיטקטונית ויצירת מופת בזכות עצמו. מבחוץ הוא נראה כמבצר ימי-ביניימי. שני מגדלים עשויים לבנים יוצאים מבסיס מרובע, ומתעגלים לצורת קונוס. בקצהו העליון חלונות קטנים דמויי חרכי ירי, המסמלים מצודה – מבצר אמונה. שני החללים נפרדים, אך מחוברים על ידי קומת הקרקע, שבה נמצאים כל שירותי הבניין. שני המגדלים בנויים באותם חומרים, באותו גובה מדויק המדוד בלייזר, כהבעת כבוד למסורת ישראל ולערכי המחקר והמדע.

מקומות ההתכנסות בנויים בצורה מסיבית בשני חללים המופרדים באמצעות אולם הכניסה. כך נוצרת הקבלה בין חלל התפילה הפונה לכיוון מזרח לבין חלל הלימוד הפונה לכיוון מערב. הצורה המבצרית הפכה מזה זמן לסימן ההיכר של מריו בוטה. יש אומרים שהמבנה מזכיר את צורת "הלבניות" בחיפה. יש אומרים שגווילי ספר התורה הם מקור ההשראה. בכל מקרה, בהיכנסנו לתוכו אנו נשבים ב"רוחניות" העולה ממנו.

לדברי בוטה, יש לזוגיות משמעות רבה ביהדות. שני לוחות הברית, שני הכרובים על ארון העדות, שני העמודים "יכין ובועז" בחזית מקדש שלמה, ספר התורה על זוג עצי החיים שלו. כפילות זו, המנוגדת לשילוש של האמונה הנוצרית, מקבלת בתל-אביב ביטוי חזק. ההתייחסות אל המסורת ואל הטקסט הקדוש מבוטאת באותיות: הכתובת מעל הכניסה כתובה בלטינית ובעברית, בכתב המזכיר כתב סת"ם. שני העמודים בכניסה הראשית מזכירים את יכין ובועז במקדש שלמה. שני המגדלים השווים לחלוטין בגובהם מייצגים את שני הזרמים, החלק הלימודי והחלק האמוני. אל בית הכנסת עצמו יורדים במדרגה אחת, המזכירה את הפסוק מתהילים "ממעמקים קראתיך" (תהילים קל). האור נכנס לבית הכנסת רק מפתח עגול בתקרה, שממנה תלויה חופה רבועה. כשאנחנו מסתכלים למעלה אנו מתבוננים כלפי השמים. חלקם העליון של המגדלים לא נועד להכניס אור פנימה, אלא לתת לאור להאיר החוצה בלילה, מבעד לשפע חלונות קטנים ורבועים סביב הקונוס, ברוח הכתוב: "וַיַּעַשׂ לַבָּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטֻמִים".(מלכים א ו 4).

לדברי צימבליסטה, "בית כנסת צריך בית מדרש צמוד אליו. כך נולד בית המדרש, בנוסף לאולם כנסים והרצאות. מכיוון שאין שום מוזיאון ליודאיקה באזור תל-אביב, נוסף למבנה גם מוזיאון יהדות קטן. בקיצור, התחלנו ברעיון של בית כנסת וסיימנו במבנה כפול. רציתי בניין שיהיה חדיש ומודרני ובאותו זמן ייתן הרגשה של ביטחון. בסך הכול עברו שנתיים מהרעיון הראשוני עד התגבשות רעיון הבניין".

בית הכנסת נבחר על ידי אדריכלים בארץ כאחד מעשרת בתי הכנסת היפים בארץ. הוא פעיל ביותר, חרף העובדה שלא נערכות בו תפילות בשבת ובחג. לפחות חמש פעמים ביום נערכות תפילות בסגנון מסורתי-אורתודוקסי. המקום פתוח גם לזרמים האחרים, המתפללים במקביל באודיטוריום. לצורך כך נבנה ארון תפילה על גלגלים, בדומה לארון התפילה הנייד המתואר בבית הכנסת העתיק של כפר נחום.

בלי לחסוך

 

בקיר המזרח של בית הכנסת, לכיוון ירושלים, ניצב ארון קודש מהודר. מראה הארון בעל שתי הדלתות והמדרגות המעוגלות העולות אליו מזכיר את שער ניקנור בבית המקדש. המשקוף שמעל הארון מזכיר גם הוא את שערי המקדש, בצורתו המרובעת. הקיר סביב הארון עשוי אבן בהט מלוטשת, כמעט שקופה, מפקיסטן. מבעדו חודר אור אל בית הכנסת, ובשעות היום הארון נראה כבעל הילה. לצופים במבנה מבחוץ בשעות החשכה מתגלה מיקום ארון הקודש, האפסיס, מוקף בהילת אור. הפרוכת מאחורי דלתות העץ עשויה פשתן טהור, ארוג ביד, שעוצב על ידי צימבליסטה בהשראת אחד מציורי רותקו, הצייר היהודי-אמריקני מאסכולת ניו-יורק. כתרי ספרי התורה עשויים כסף, וצורתם צורת הקונוסים המעטרים את בית הכנסת עצמו.

מושבי בית הכנסת מסודרים בשורות מקבילות משני צידי האולם. זו בחירתו האישית של צימבליסטה: "אני מעדיף שאנשים יסתכלו זה אל זה, במקום לשבת ולהסתכל אל כותל המזרח". בסך הכול, המבנה בצורתו ובפרטיו מבטא קונספט של סמליות, מסורת ושמרנות. העובדה שהוא בנוי אבן דמוית עץ משדרת חום, בזיקה לבתי כנסת בקהילות קדומות שהיו בנויים מעץ בלבד.

גובה המחיצה בין הגברים לנשים צומצמה למינימום המתאים לדרישה ההלכתית, עשרה טפחים (באישור הרב עדין שטיינזלץ). המחיצה ניידת, עשויה פס מתכת צר ומשמשת רק כשמגיעות נשים לתפילה – דבר המאפשר לכל מבקר בבניין להתרשם מכל היקף החלל הפנימי. הדלקת האורות איטית ודרמטית, כשמש העולה בעצלתיים עם אור ראשון.

בזמן הבנייה פיקח נורברט צימבליסטה על כל פרט בבית הכנסת. הוא נהג להגיע לארץ אחת לשבועיים-שלושה, כשהוא דואג לריהוט ולאינסטלציה אלקטרונית משובחת. אם עלות הבנייה במוסדות ציבוריים בתקופה זו עמדה על 1,500 דולר למטר מרובע, עלות הבנייה כאן הינה כ-10,000 דולר למטר מרובע. כל כיסא של כל חלל במבנה עוצב במיוחד על ידי מריו בוטה. 72 הכיסאות באולם בית הכנסת עשויים מעץ אדר. מרובעים, פשוטים, ובכובדם מייצגים את "כובד הראש" של ההיכל. לעומתם, כיסאות אולם ההרצאות קלים במיוחד ונוחים לישיבה ממושכת.

האודיטוריום השווה בגודלו ובצורתו לבית הכנסת מהווה מקום מפגש לכל גוני הקשת הדתית והפוליטית בעם, ומאפשר ליצור מרכז לימוד של סוגיות בתרבות היהודית והישראלית, בגישה פלורליסטית וסובלנית. מטרת המקום היא להציג את אוצרות האומה בפני כול ולפתוח לרווחה את דלתותיו של ארון הספרים היהודי על כל היקפו, ובכך לצמצם את הפערים בין המחנות ולבנות ביניהם גשר של הבנה והידברות. הנושאים המועלים כאן מדי יום ג' אחרי הצהרים קשורים ביהדות, בהיסטוריה, באמנות, בגמרא ותלמוד, ביחסי אסלאם ויהדות, ביהדות ונצרות וביהדות ובודהיזם.

מי צריך שירותים

מבנה נוסף שבנה מריו בוטה בארצנו הוא "תיבת נח" בגן החיות התנ"כי, שנחנך ב-2001 והוקדש לטדי קולק.  מריו בוטה, שלא הסתדר בבית הספר, פרש ממנו כבר בגיל 15 והתחיל לעבוד כשוליה במשרד האדריכלים "קרלוני וקמניש" בעיר לוגאנו. במשרד זה החלה להתפתח אהבתו הגדולה לעיצוב, ושלוש שנים מאוחר יותר הוא התמנה למנהל פרויקט עיצוב ראשון בבניית קומפלקס חדש. בין השנים 1961-1964 הוא עזב את המשרד לטובת לימודים במילאנו כתלמיד אקסטרני. לאחר סיום הלימודים במילאנו עבר ללמוד באוניברסיטה לארכיטקטורה בוונציה עד 1969. בוטה למד אצל שלושת האדריכלים הגדולים בתקופה, לה קורבוזיה, לואיס קהאן וקרלו סקארפה. את השפעתם עליו ניתן לראות בעבודותיו. ב-1969 הצטרף ללואיס קהאן בעיצוב ובבנייה של בית הקונגרס בוונציה וב-1970 פתח משרד עצמאי בלוגאנו, ולימים גם בית ספר לאדריכלות שבו מושם דגש על לימודים הומניים, ולא רק טכנולוגיים. כל שלושת ילדיו למדו אדריכלות, והם ממשיכי דרכו בפוטנציה.

התייחסותו של בוטה למבנים שלו כאל יצירת אמנות מקוממת את המשתמשים במבנה. בגישתו הוא התייחס יותר לאמנות ופחות לתפקוד הפעיל של המרכז. על כך מעידים מספרם המצומצם מאוד של תאי השירותים, והיעדר מחסן או ארכיון.

בשוויץ, מעל אגם לוגאנו, בגובה 1,600 מטרים, בנה בוטה את כנסיית סנטה מריה דלי אנג'לי בשנת 1990 עבור איל הון מקומי, לזכר אשתו שנפטרה. זהו מבנה רוחני וסימטרי בראש ההר, בין העננים, כמעט מרחף באוויר, שונה מכל דבר שמוגדר ככנסייה. בוטה רואה עצמו כמי שנועד ליצירת מקומות רוחניים כמו זה, או כמו בית הכנסת צימבליסטה, המהווה אחד מעמודי התווך של יצירתו.

האם אתה שמח מהתוצאה, נשאל התורם, צימבליסטה, ביחס לבית הכנסת בתל אביב. "בוודאי. בבית הכנסת יש לפחות חמישה מניינים בכל יום, ועוד כמה נוספים מדי פעם. האודיטוריום מתפקד ועולה על גדותיו מרוב מאזינים, מפגשים, סימפוזיונים והרצאות. חדר הלימוד, הספרייה והמחשבים, נמצאים בשימוש מתמיד. המוזיאון מציג תצוגות מתחלפות מהעולם ומאוצרות אוניברסיטת ת"א. תקוותי היא שמקום זה יהיה מקום תפילה והידברות, נווה מדבר של שלום".

אריאלה הירש היא מרצה לתולדות האמנות, למקרא וליהדות

פורסם במוסף 'שבת' – 'פסח' 'מקור ראשון', י'א בניסן תשע"א, 15.4.2011