הלכה לאנשי חולין / יואב שורק

ה' בתוך העדה, אך לא כולם קדושים. בכמה וכמה מישורים, אורח החיים ההלכתי המוכר לנו מתאים דווקא לאנשי קודש, כאלה שמתעוררים בבוקר ליום של עבודת ה' וכל מעשיהם שקולים ומדודים בפלס. לעומת זאת, קשה למצוא בהלכה לגיטימציה והנחיה-בקודש לאופן הניהול של אורח חיים חולי, פשוט ויומיומי, שבו נקודות המבחן המוסריות נמצא בהכרעות ערכיות משמעותיות ולא בדיוק-ההתנהלות.

הדבר ניכר מאד בתחום התפילות והברכות. אל שלוש הפעמים ביום, בהם אדם נדרש לעמוד בפני בוראו, מצטרפות ברכות ותפילות שלפני ואחרי כל אכילה ושתייה, אחרי עשיית צרכים, לפני ההליכה לישון ולפני היציאה לדרך, לפני ואחרי לימוד תורה ועוד ועוד. מדובר באינטנסיביות חריפה של מודעות דתית, שכמעט ואינה מאפשרת לאדם לחוות את העולם באופן ישיר, פשוט ובלתי אמצעי, אלא מעמידה אותו כל העת בעמדת מודעות חיצונית למעשיו, כשהוא מפרש, מסייג או מעצים במילותיו את חוויות החיים עצמן.

כיצד הגענו לידי כך? מדוע כל יהודי נדרש לאמץ אורח חיים של מודעות דתית חריפה ותמידית כל כך?

עיון קצר ביסודות ברכת הנהנין יוכל להעמיד אותנו על האופן שבו חכמינו זכרונם לברכה בנו את היסודות הללו.

*

פרק ששי בברכות מלמד אותנו על ברכות הנהנין. 'כיצד מברכין על הפירות? על פירות האילן אומר בורא פרי העץ' וגו'. הסוגיא של הגמרא דנה בשאלה מה מקורו של חיוב הברכה. בסופו של דבר, רוב המפרשים מבינים שהברכות הן מדרבנן ולא מדאורייתא; ובוודאי לא מדרשת הכתובים. ועדיין, הדרשה הבאה, שמקורה בתורת-כהנים, מובאת בגמרא (וגם בירושלמי), והיא טעונה עיון:

"קֹדש הִלּוּלִים לה'" (ויקרא יט)

מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו.

מכאן היה ר' עקיבא אומר:

לא יטעום אדם כלום עד שיברך.

הפסוק מדבר בנטע רבעי. הוא מתאר את הטיפול המיוחד של פירות השנה הרביעית, השונה מפירות השנים הראשונות (שהם אסורים) ומפירות השנים הבאות (שהם חולין גמורים, ומותרים ללא סיוג):

וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל

וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ

שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל.

וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'.

וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ

אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם:

בפשט, הביטוי הסתום 'קודש הלולים לה" בא לבאר את מעמדם המיוחד של פירות השנה הרביעית. אין הם אסורים בהנאה כפירות הערלה, אך גם אינן מותרים באכילה 'רגילה'. עליהם להיות 'קודש הלולים לה". קודש מרמז שהם קשורים למקדש ולמעמד מיוחד (כפי שההלכה נקבעה, שמעמדם דומה למעשר שני), וההלולים אומר לכאורה שאכילתם מלווה בסוג של שירה או הלל. והנה, המדרש / הברייתא לומדים מלשון הרבים של 'הילולים', שנטע רבעי טעון ברכה לפניו ולאחריו. במילים אחרות: אחד הביטויים לקדושתו וייחודו של הפרי בשנה הרביעית הוא שיש לומר עליו ברכה לפניו וברכה לאחריו.

והנה בא ר' עקיבא ולומד מכאן דין לסתם פירות: 'לא יטעום אדם כלום עד שיברך'. כיצד הגיע ר' עקיבא למסקנה זו? הרי אם זה דין נטע רבעי, דין זה מיוחד לפירות הקדושים, ולא לפירות החולין?!

ואין כאן רק טענה טכנית על בעיה בהגיון-הלימוד. למעשה, מה שר' עקיבא עושה הוא טרנספורמציה של מערכת שלמה. הרי דין נטע-רבעי הוא דוגמה קלאסית לאופיה של הברית המקראית, ושל חלק נכבד מעולם המצוות: המציאות היא מציאות של חול, ובמציאות-החול הזו נעשית איזו פעולה שהיא מצווה – המקשרת אותו לברית ולגבוה. שבת בשבוע, שמיטה בשנים, נטע רבעי בשנות האילן, מילה בבשר הוולד, פאה ומעשרות, פטר חמור – כל אלה שבים על אותו עקרון: ישנו מרחב חול, ובתוכו ומתוכו ניטל משהו כביטוי לברית.

ר' עקיבא בא ומספר לנו על עקרון אחר: עקרון בו פעולת הקודש לא חלה בנקודה אחת מתוך מרחב החול, אלא בכל החול. בעצם, אין חול – עד שהאדם פועל פעולה דתית ה'משחררת' את המציאות אל חולין לגיטימיים, שלא היו קודם לכן.

דרשתו של ר' עקיבא – העוקרת לכאורה את ההבחנה בין קודש לחול, בין נטע רבעי ליבול שאר השנים – מתאימה לאמירה חריפה הרבה יותר, המצויה אף היא בסוגייתנו. אמירה זו היא התשובה הראשית המובאת בירושלמי לשאלה מה מקור חיוב הברכה:

תנו רבנן:

אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה

וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל.

 

אמר רב יהודה אמר שמואל:

כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים

שנא' (תהילים כד) 'לה' הארץ ומלואה'

 

ר' לוי רמי:

כתיב 'לה' הארץ ומלואה' וכתיב (תהילים קטו) 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'?

לא קשיא: כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה.

חידושם של חכמים הוא נועז, מדהים: "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל".

מעילה היא לקיחת רכוש של ההקדש, חטא חמור שעליו נענשים במלקות או בקרבן אשם, מלבד החזרת הסכום שנלקח בתוספת חומש. כדי לומר שאדם שנהנה מן העולם הזה מעל, יש לומר שהעולם כולו הוא הקדש. אין חולין, הכל קודש! זה כמובן לא יכול להיות רציני: לפי דרך זו, אין בעצם משמעות לכל חילוקי הדינים, הממלאים את הש"ס, ומבוססים על ההבחנה הברורה בין חפצי אדם לחפצי שמיים, בין חולין לקודש. הכל – קודש!

ובאמת, בדברי רב יהודה אמר שמואל מובהר שמדובר רק ב'כאילו': 'כאילו נהנה מקדשי שמיים'. ועדיין, לא נעקרה הקביעה ש'כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל'.

וכמובן – אם אכן העולם כולו הוא הקדש, הלימוד של ר' עקיבא מנטע רבעי לשאר ירקות טבעי ומתבקש.

מסתבר, שהעיקר חסר מן הספר: מה היה התהליך שהפך פתאום את כל החולין לחפצי שמים? מה מחק את רשות ה'חול' מן העולם? מתי זה קרה ומדוע?

באופן פשוט, נראה שהתשובה היא החורבן.

האופציה של חיי חולין מקודשים פרחה השמימה. אלוהים, ש'נתן לבני אדם' את הארץ, חזר בו, וכעת שוב 'לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה'. נכון, הפרקטיקות של המצוות התלויות בארץ עדיין קיים – הרי אנו מדברים בדורות התנאים, שהיו טרודים מאד בענייני טבל ודמאי – אבל בעצם, בהעדר מקדש, אין הפירות ניתרים כשהם נטע רבעי והם למעשה נשארים כחפצי שמיים.

הנצי"ב מוולוז'ין מסביר את ברכות הנהנין ממש כך, כ'ונשלמה פרים שפתינו' אך לא ביחס לקרבנות אלא ביחס למצוות התלויות בארץ. מה שפעם היה מתרחש על ידי ההילול של נטע רבעי, ובעצם על ידי כל המערך של מצוות הפאה והלקט, המעשר והתרומה, השמיטה והיובל – כל זה איננו, ותחתיו יש לנו את הברכה (ואף שהתנאים חיו במציאות בה המצוות התלויות בארץ עוד קיימות, כנראה שבעיני הנצי"ב החורבן בישר גם על דעיכתן של אלו, והצורך ב'תשלום' במקומם כבר עלה). ברוח דומה, ר' נחמן מברסלב ב'ליקוטי הלכות' מסביר כיצד הברכה מעלה את הפירות למדרגת הפירות המתוקנים של ארץ ישראל, שקוימו בהם המצוות הללו.

*

הרעיון של 'ונשלמה פרים שפתינו' הוא רעיון יסוד, שאומר למעשה שעולם המקדש, עולם הכלל, מתחלף בעבודת ה' ייחודית של כל אדם, הצריך לנהל את חייו כמקדש. אבל הוא גם אומר שבמקום הפרים באים המילים. לא רק במקום הפרים, אלא גם במקום שלל המעשים הממשיים, הנעשים בתבואה ובמטע; במקום כל הסוגים השונים של המעשים באות המילים, והן מעתה הגורם המשמעותי, המחבר את העולם לגבוה ומתיר אותו לשימוש. היפוכה של המגמה בא כעבור כמה מאות שנים, באמירה המיוחסת לכמה מאנשי ההתיישבות העובדת של ראשית הציונות, לפיה אבותינו התפללו במילים, ואנו 'מתפללים במעשה', בעבודת הכפיים.

המודל של המקדש הוא רב משמעות לעיצוב חיי האדם היחיד בעידן ההלכה. זה מתחיל בנטילת ידיים של שחרית, ככהן לפני העבודה, ממשיך בחובה של תפילת שחרית ומנחה, כנגד תמיד של שחר ושל בין הערביים, ומגיע לראיית שולחן אכילתו של אדם כמזבח – ומאכליו כקודש, המחייב ברכה.

המודל של אדם כמקדש הוא מעבר מן הכלל אל הפרט, ולפיכך נראה כמקדם אג'נדה של אינדיבידואליזם; אבל מצד שני הוא מרחיק ממנה. שהרי בעוד מרחבי הרשות מאפשרים לאדם צורות רבות ושונות של ביטוי, המקדש הוא המקום בו הפולחן מוגדר מראש, מדוד ומדויק. העתקת המודל המקדשי אל עולמו של כל יחיד יוצר ממילא 'סדר יום אידיאלי' אחיד שכל יהודי טוב אמור לשאוף אליו, כפי שניכר לכל קורא בספרים שעסקו בכך – מ'סדר היום' של ר' משה מכיר מקובלי צפת, דרך סידור ר' יעקב עמדין, 'דרך החיים' לר' יעקב מליסא ועוד ועוד. כאשר דרך המלך מוגדרת באופן כל כך מובהק ומסוים, מי שמבקש דרכים אחרות לעבודת ה' שלו נדרש כבר להיות אינדיבידואליסט מוצהר, כזה שבשבילו מוצאים שבילים עוקפים.

אבל הבעיה העיקרית היא, שזהו סדר לבני עלייה. האינטנסיביות הרוחנית הטבועה בו, לא נועדה מלכתחילה אלא למי שמבקשים להקדיש את עצמם לעבודה רוחנית. לא במקרה סדר היום הזה מתייחס לשינה ואכילה, לתפילה וללימוד. אין בו כמעט כל מקום למה שממלא את יומם של רוב בני האדם – עבודה, פנאי, ומשפחה. ההנחה היתה שניתן להציג מודל כזה ו'לסמוך' על כך שאנשים פשוטים יותר לא יאמצו אותו, ויראו בו את מה שהוא: סדר יום אידיאלי לקדושי עליון. אלא שעידן הדפוס והדמוקרטיזציה של הידע מחקה את הגבולות שבין בני עלייה לבין כל אדם, והצורך בהגדרות של מחויבות דתית הביאה לידי השתת כל הנורמות העליונות הללו על כל אדם ואדם. וכך, כל יהודי, מגושם או רוחני, פשוט או נשגב, נדרש למעשה להתייחס לחייו כקודש. אם הוא טועם בלא ברכה הוא מועל, ואם הוא מחמיץ תפילה עליו להשלימה.

*

שיבת עם ישראל למציאות של חיים לאומיים, גם אם אין (עדיין) מקדש שבו נעשה פולחן לאומי; כמו גם שיבת העם לחיי חולין מלאים, מחייבים שהמודל של 'איש הקודש' יישאר לבני-עלייה מועטים, וכנגדם ייווצר מודל של חיי חולין שיש בהם קדושה וטהרה.

מה טוב שיש לנו דרך לקדש את אכילתנו, להיות מודעים לחסד ה' עלינו, להעלות את הניצוצות ולתת לאכילה שלנו את מלוא המשמעות שלה. טוב שיש לנו עולם של ברכות הנהנין, ברכות אכילה וריח וראייה; אך אם חיינו אינם מקדש בזעיר אנפין, ואכילותנו אינן משולחן גבוה, אז מי שאוכל בלא ברכה איננו מועֵל.

ממילא, הברכות צריכות להיות מצווה חיובית ולא איסור. כל אימת שאתה יכול, ברך. בארוחה חגיגית, בוודאי. משהו טעים במיוחד, בוודאי. מחלקים דברים לחברים, אמור להם "תעשו ברכה". מביאים לילד פרי, "בורא פרי העץ". ככל האפשר – גם בארוחת בוקר של חול, גם בכל אכילה שאינה בהולה ואינה אגב משהו אחר, כל אכילה שבה זה שייך ואינו הופך למלמול תפל, שכל עניינו 'לצאת ידי חובה'. כי אין חובה. אינה דומה העוגה שאדם מתיישב לאכול בבית קפה, לבורקס שמובא בישיבת עבודה מתמשכת על מנת להרגיע את הרעב.

יהיו מי שיברכו תמיד. אשריהם ואשרי חלקם. כמו שיש כאלה שזוכים לאכול תמיד ארוחות מסודרות ובריאות. כמו שיש מי שמקפידים כל בוקר על התעמלות בוקר. ויהיו מי שביומיום כמעט ולא יברכו. כמו שיש כאלה שאכילותיהם בהולות ונעשות בחצי עמידה, וההתעמלות שהחליטו עליה פעם אחר פעם כמעט ואינה יוצאת אל הפועל. אוי להם ואוי לבריאותם. אבל זו כבר שאלה של משמעת עצמית, סדרי עדיפויות, סגנון אישיות ועוד ועוד. יהיו אנשים שבתקופות מסוימות בחייהם יוכלו לכונן את יומם כיום של עבודה רוחנית, על פי כל הסדרים הקדושים שנבנו במשך הדורות, ובתקופות אחרות יאמצו מודל חולי יותר.

*

כשתהיה הלכה לאנשי חולין, יוכלו אנשי החולין לשמור מצוות. זהו האתגר הגדול של ימינו: לבנות יהדות כזו, שתתייחס אל מי שהפנימו את המהפכה הציונית במובנה העמוק והחיובי – מי שהפנימו את השיבה אל החולין. אלו הם אנשי החולין.

מיהו איש החולין? איש החולין הוא מי שמתייחס לעולם הזה כמקום האמיתי לא כתחנת-מעבר לעולם הבא; מי שרואה בתרומתו לחברה ובעבודה שלו חלק משמעותי מעולמו; מי שמאמין שהמבחן המוסרי העיקרי שלו אינו בשמירה על סדרים מופשטים אלא בהכרעות ערכיות, ובשמירה על הגינות ואנושיות.

כל מי שהוא חילוני הוא 'איש חולין'; אבל גם חלק נכבד מהמסורתיים והדתיים. השיבה אל החולין היא חלק מהותי מהגאולה, גאולה מאותה גלות שבה נאלצנו לברוח אל מחוזות הרוח ולהפוך את עולמו של הקב"ה ל'עולם הזה', זמני וחסר ערך. כל עוד התורה נשארת 'שם', כל עוד היא מצפה לבנייתם של אנשי קודש בלבד, היא לא תוכל להיות לכח המניע את המפעל הציוני, והיא לא תוכל לפרוץ את גבולות המגזר – שחלק ממהותו הוא אי הפנמה מלאה של השיבה אל החולין.

כל עוד התורה אינה מציעה חיי חולין שלכתחילה, יישאר איש החולין הדתי בכף הקלע: הוא יחווה תמיד את קיום המצוות שלו כנחות, כדבר ה'לא-אמיתי'. שהרי אין לו סיכוי לעמוד באמת ברף שמציב סדר היום הדתי: אין הוא יכול להתכוון בתפילותיו ובברכותיו; לכל היותר הוא יכול למלמל אותן, ובכך למלא חובה מצד אחד אבל גם לצבור רגשות אשמה מצד שני. תמיד, תמיד הוא יישאר מי שקיום המצוות שלו אינו אידיאלי – בניגוד לחברו האברך או הר"מ, שבנה את סדרי יומו סביב עולם הקודש. קשה להפריז בנזק העמוק הנגרם מהפיכתם של טובי אנשינו, מי שיכולים להוביל את החברה היהודית ישראלית ולקדש אותה, לאנשים שחוויית התדיות שלהם היא חוויה של אשמה והחמצה.

אכן,  משימת הדור היא לסלול עבור אנשי החולין את דרך המלך ההלכתית, מעתה ולדורות הבאים.

מודעות פרסומת

פורסם ב-22 באפריל 2011,ב-בלוג יואב - מאמרים שלא פורסמו במוסף. סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. הרעיון נכון, אבל גם לוקה בטעות בלימוד דברי ר"ע לענ"ד, וגם עושה כמה קישורים בעייתים.
    אפרט בקצרה:
    1. בנוגע לדברי ר"ע הם בדיוק מרחיבים את העקרון של התורה שנותן לחולין מעמד של קשר לקדש בשנה הרביעית , (אם תרצה אפשר לומר שר"ע ראה את מצב החולין בימיו כמצב של "השנה הרביעית" כלומר שזה כבר לא עורלה אבל עדין לא חופשי לחלוטין מקשר אל הקודש, ומכאן אפשר לנסות לטעון שאולי בימינו עברנו כבר את "השנה הרביעית" אם כי אני הייתי נזהר מלהגיע למסקנה כזו באופן פזיז מדי) אם הוא היה רוצה לטעון שמדובר בקודש ממש הוא היה משתמש בלשון מעילה וכד' בו האמוראים נקטו.
    2. אני חושב שהקשירה של הענין עם הציונות (שהיא בעיקרה תנועה פוליטית שבעקבות הצלחתה יש לה "אבות" רבים)ולא עם תהליך משיחי מקיף יותר היא טעות , שמגבילה קודם כל את מטרתך (אם הבנתי נכון) להוציא את התורה אל מרחבי המציאות, ברגע שאתה מכניס את עצמך למסגרת פוליטית צרה ועוד מפרשן אותה באופן שלא יהיה מקובל בהכרח על אחרים אתה מסבך את עצמך, במובנים רבים זה מה שסיבך ומסבך את מפעל ההתנחלויות היום, שמנסה לאחוז בו זמנית גם בשם השם ומשיחו וגם בשם הציונות שלה יש גם אב חילוני שלא מסכים לוותר עליו בקלות.
    לעת עתה אסתפק בזה, יישר כח ובהצלחה.

  2. עוד הערה קטנה
    בקשר לדרשה של ר"ע אפשר לפרש גם את הברכה כמעין ה"שנה הרביעית" שמעבירה את הפרות ממצב של עורלה למצב של "להוסיף לכם ברכתו" , ונראה לי שזה יותר קרוב לפשט מאשר הוריאציה הראשונה שהצעתי.
    בכל מקרה אני חושב שלא נכון לקשור את זה עם בעיות תדמיתיות ותודעתיות של אנשים שאינם "משמשים בקודש" דהיינו אנשים שעובדים ולא במסגרת ישיבתית וכד', (כמו כותב שורות אלו למשל)בעיות של תדמית ותודעה אפשר לפתור על ידי שינוי בגישה כלפי אנשים כאלו (=כמוני) לא צריך לשנות לשם כך גם את ההלכה. הסיבות שמצריכות התאמה מחודשת של ההלכה למציאות ימינו הם הרבה יותר שורשיות ועקרוניות לענ"ד.

  3. יהודה רמת גן

    לא צריך לשנות את ההלכה בכלל. החברה המסורתית במובן החיובי תיבנה, רק אם תראה את תלמידי החכמים ותורתם כיסוד שהם קשורים אליו, ואז גם כל קיום חלקי יהיה לו ערך. ברגע שמנסים להפוך את הקיום החלקי להלכה מעודכנת, לשינוי עקרוני של הלכה, בזה משמיטים את הבסיס לכל היהדות. המסורתיים בחברה הספרדית מקובלים ויש להם מקום כי אין להם אידיאולוגיה דוקאית ואדרבא הם קשורים ומעריכים את הרבנים הגדולים.
    גם מציאותית הניסיון לשנות לא יצלח כי יהיה מי שייתפש לברכות הנהנין ויהיה מי שיקונן על הצניעות וירצה להתיר לאנשי חולין בריכה מעורבת. ויהיה מי שירצה לשנות אופי השבת, ואין לדבר סוף וכך יהיו אלף תורות ולא יווצר אמון באף אחת מהן ואף אחת מהן לא תגרום לאיזה מישהו לתת יותר אמון ביהדות.

  4. ש.צ. לוינגר

    בס"ד כ"ו אדר ע"ג

    אמונתו ויראת השמים של היהודי נבחנות דוקא בחיי החולין שלו: האם הנהגתו עם הבריות בנחת? האם משאו ומתנו באמונה וביושר?

    כאן צריך את המודעות התמידית שיש אלקים הדורש מן האדם בכל רגע ורגע: עשות משפט ואהבת חסד, נקיון כפים וברות לבב. 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך'.

    'הלכות חיי החולין' מרוכזות ומבוארות במשנה ברורה, סימן קנו 'סדר משא ומתן'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  1. פינגבק: תגובות למאמרו של יואב שורק "האתגר: ביטול החברה הדתית", מוסף פסח « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: