קומיקס, אישה, יהודייה / נעה לאה כהן

 

תערוכת קומיקס של אמניות יהודיות מבקשת לטעון שלהתמודדות הנשית היהודית מאפיינים ייחודיים. וידוי פומבי עם קורטוב של הומור   

פרטים גרפיים – מרכז קופלר, מלון גלדסטון, טורונטו. אוצרים: מיכאל קמינר ושרה לייטמן

מתוך ספר הקומיקס 'ג'ובניק'

הפתעה נכונה לי בעת שהותי בעיר טורונטו. לאחר שנה וחצי של חיפושים אחר סימנים לעשייה אמנותית יהודית בקרב הקהילה הגדולה והמגוונת החיה כאן, נזדמנתי לפתיחת תערוכה בגלריית קופלר וגיליתי מגוון תוסס של יצירות העוסקות ב'קישקעס' היהודי בכישרון מתובל בהומור. רוב המציגים בתערוכה אינם מבני טורונטו, אך עצם קיומה בעיר בחסות מרכז קופלר ראוי לציון. גלריית קופלר נוסדה בטורונטו ב-1977 ומאז התפתחה למרכז אמנות שמטרתו לחבר אנשים יחד דרך האמנות וליצור חברה גלובלית מתוך הערכה לשונות החברתית. המרכז פועל מתוך מודעות לזהות היהודית ולערכי יסוד כמו מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ועוד. כרגע הוא נמצא בתהליכי בניית מוזיאון חדש שייפתח לציבור בעוד כחמש שנים, ולעת עתה הוא מוצא לעצמו חללים שונים ברחבי העיר כדי להציג מיצירותיו. הפעם הוא מצא את מלון גלדסטון בדאון-טאון, מלון מוזיאוני שכל חדר בו מעוצב על פי אמן אחר.

הצופה בתערוכה נדרש באופן מעשי ומטפורי להיכנס פנימה אל לב החדרים שבהם מוצגים סודות לִבן הכמוס של 18 יוצרות מדורות שונים החולקות את היותן נשים יהודיות על כל המשתמע מכך. אותן נשים אינן מכירות זו את זו, אך העיון בעבודתן מעלה צדדים רבים משותפים אף שכל אחת מהן עובדת לבדה בקצוות מרוחקים של הגלובוס.

שם התערוכה – "פרטים גרפיים: על קומיקס וידויי של נשים יהודיות" (Graphic details: confessional comics by jewish woman), הנובע מהמדיום הגרפי של הקומיקס – יכול להיות מטעה. מהכיוון הגרפי רוב העבודות הן אמנם בשחור לבן, אך הן מכילות הרבה יותר צבע מאשר המדיום הטכני, ומכיוון הקומיקס – מי שמצפה רק לצחוק נכונה לו אכזבה. ייחודיותו של הקומיקס כאן בכך שכל תמונה ותמונה מעלה נקודה כנה, כואבת וחושפנית, מהולה בקורטוב דק של הומור, אך כזו הדורשת מהצופה ריכוז ומחשבה. לפנינו כנות אמיתית וכובשת שלא מאפשרת לשכוח אותה במהירות. לא מדובר כאן בקומיקס הקונבנציונלי שבו שולט הגיבור המושלם וכל השאר הם הרעים, אלא בקומיקס של החיים בנוסח משפחת סימפסון (שלא במקרה, נכתב על ידי יהודי).

מהפכות הקומיקס

חשיבותה של התערוכה היא קודם כול מבחינה היסטורית, באשר היא חושפת בפנינו תוצר של מרד כפול.

המרד הראשון התרחש בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים בארה"ב, כאשר חבורה של קומיקאים החליטה לפרוש ולמרוד בקודים המובנים של הקומיקס ביוצרם את הז'אנר של הקומיקס המחתרתי. הם שחטו 'פרות קדושות' ודיברו על נושאים פחות נעימים שחשפו צדדים פחות אידיאליים הקיימים בעולם, כמו אלימות, מין, התנהגות וולגרית ועוד. מרד זה אפשר לקומיקס חדשני כמו maus של ארט שפיגלמן מ-1986, שבו הוא מדבר על השואה מנקודת מבט אחרת, לקום, והוא שהקנה לגיטימציה רשמית לקומיקס כ"אמנות אמיתית". ואולם, עדיין היה הקומיקס בשלטונם המוחלט של כותבים גבריים בעלי ראייה גברית.

המרד השני התרחש כמה שנים אחר כך, בשנות ה-70, עם יצירתה של טרינה רובינס היהודייה It aint me baby – ספר הקומיקס הנשי הראשון. ב-72' הצטרפה אליה אליין קמינסקי-קראמב (שמה כבר מעיד על מוצאה), שיצרה את הקומיקס האוטוביוגרפי הראשון "גולדי: אישה נוירוטית" ובכך המציאה זרם חדש באמנות הקומיקס שבאופנה עד היום. למעשה, שלוש מתוך "ארבע האמהות" שייסדו את הזרם הפמיניסטי בקומיקס ושמיסדו אותו בעיתון ובאונטולוגיה wimmen's commen, היו יהודיות. זהו דור שהפמיניזם בער בעצמותיו, והנשים דחפו את עצמן קדימה בכל מחיר. התוצאה: קומיקס נשי ופוגעני, חושפני ו-וולגרי, פוליטי ולוחמני, שמדבר על נושאים כמו הפלות והתעללות מינית, בנוסף לדיבור חופשי על מוצאן היהודי של האמניות (כמו בקומיקס בשם "נשים מסוכנות" של שרון רודהל על אמה גולדמן – לוחמת רדיקלית יהודייה).

אמניות אלו סללו את הדרך לארבעים שנות יצירה נשית שבאו בעקבותיהן, והן גם שותפות בתערוכה זו, על תקן grandmother of whiny tell all comics, כפי שהגדירו את עצמן בהומור. שותפותן בתערוכה חושפת בפנינו תהליך של מורכבות, קבלה וסלחנות שעברו הנשים במהלך השנים. האמירות כעת אינן חד משמעיות כמו בתחילה והן מרשות לעצמן להראות כישלונות ופגיעות, ולחשוף מן הסודות של המין הנשי. כך נוצר הקומיקס של הדור הבא- הקומיקס הווידויי (confessional comics) שנחשב תוצר ישיר של המרד ההוא. 

השילוש הבלתי קדוש

במבט ראשון לא ניכר לעין אופיים היהודי של ספרי הקומיקס וגיבורותיו. הרי סיפורים נשיים שייכים לציבור האנושי-כללי. גם דיוקנן העצמי של היוצרות מראה כי כיום חסרים מודלים חיוביים של השראה יהודית: הן אינן מזהות את עצמן עם שום מודל חיצוני היכול להיחשב 'יהודי' כמו היידישע מאמע. למעשה, הנשים נראות אוניברסליות לכל דבר גם בלבושן, ובחלק מספרי הקומיקס צריך לנבור עמוק כדי לראות שמדובר בכותבות יהודיות.

אך לדעת אוצרי התערוכה יש מכנה משותף לכל האמניות. הכול התחיל כשמיכאל קמינר, מאוצרי התערוכה, ביקר בתערוכה דומה ב- MOCCA(מוזיאון הקומיקס בניו יורק) ושאל את עצמו את אותה שאלה. בתחילה הוא ניסה להתעלם מקטלוג מובהק של בני עמו, אך כשהבחין שמרבית שמות המשפחה של היוצרות הם יהודיים הוא הבין שמדובר ביותר מסתם תופעה. אחרי הכול שיעור היהודים באמריקה אינו משתווה לשיעור הנשים היהודיות בתערוכה זו. הוא החליט לחקור ולראות האם יש מאפיינים מיוחדים ליהודיות היוצרות, ולברר מה גורם לנשים הללו ליצור דווקא קומיקס אוטוביוגרפי-וידויי. כעיתונאי הוא פרסם את מסקנותיו בעיתון Forward  הניו יורקי בשנת 2008.

אחרי שקראה את הכתבה, פנתה אליו שרה לייטמן מאנגליה, אמנית קומיקס בעצמה, והציעה להפוך את הכתבה לתערוכה. היא הצטרפה לקמינר כאוצרת. באותה מידה שלקתולים יש קופסת וידויים עם וילון – סברו – הרי שהיהודים מעדיפים להתוודות בפומבי עם קהל. זה משהו שעובר בדם, ומכאן שמדובר בתכונה יהודית לכל דבר. למעשה, הם טוענים, לכל נערה יהודייה יש השילוש הבלתי-הקדוש: פחד, אשמה ובושה. הפחד מלהיות יותר מדי יהודייה, האשמה מפני האם היהודייה והבושה שלא להיות מספיק יהודייה – אלו הנחות היסוד הרוחשות לדעתם מתחת לפני השטח של הקומיקס בתערוכה. אם נזכור את וודי אלן בתפקיד השלומיאל או את ג'רי סיינפלד, העוסק בנושאים לא מחמיאים ללא פילטרים, הרי שיקל עלינו להבין את הלך-החשיבה המועתק אל שדה הקומיקס. ללא ספק, מדובר באותו הייחוס (בהגייה אשכנזית). כך נפתח לנו חלון הצצה אל הקונפליקטים המעסיקים בעיקר את היהדות האנגלוסקסית.

חיבור והיבדלות

בין האמניות המקומיות המופיעות בתערוכה נמנות שרה לזרוביץ, המפרסמת קומיקס יומי בטורונטו סטאר, וברניס אייזנשטיין, שבחרה את נושא השואה לספר הקומיקס האוטוביוגרפי שלה "אני הייתי ילדה של ניצולי שואה". ברניס חושפת את עצמה כדור שני ליוצאי שואה במשפחה דוברת יידיש שבה השואה תמיד הייתה נוכחת באוויר אך מעולם לא דיברו עליה באופן גלוי. ראוי לציין שנושא השואה בטורונטו דומיננטי ואף מוקדש לו בכל שנה שבוע שלם של פעילות ענפה בעיר בנוסף ליום השואה הישראלי, כך שאין זה מפתיע שדווקא היא כתבה ספר קומיקס על משפחה בשנות החמישים בטורונטו. הספר זיכה אותה בפרס הספר היהודי הקנדי ב-2007 וחלקו אף הפך לסרט אנימציה.

אמנית מארה"ב בשם אריאל שראג זכתה בפרס אייזנר, הנחשק ביותר בקרב הקומיקאים, על כתיבת אונטולוגיית ספרי קומיקס המתארים את ארבע שנותיה בתיכון ברקלי בקליפורניה. למרות גילה הצעיר עבודותיה משדרות בשלות ואומץ לב ומשתפות את הצופה בהתמודדות הלא פשוטה של גיל ההתבגרות בעולם המודרני. שראג: "אם אני לא חושפת חלק מחיי באמצעות הגרפיקה אני נכנסת לדיכאון… אני זקוקה לשיתוף עם אנשים אחרים באמצעות הקומיקס וההומור".

בתערוכה היא מציגה נושא אחר בשםchosen schmosen , החושף את יחסיה המורכבים סביב סוגיית העם הנבחר והשכרת דירה ליהודים בברוקלין. אמנית אחרת בשם לאורן ווינשטין פרסמה קומיקס משעשע ובו היא מסבירה לחבר כיתתה הגוי מדוע חג החנוכה 'שווה' יותר מהקריסמס. בתערוכה היא נוגעת בהתמודדות עם חולשות הגוף האנושי-הפיזי – נושא אחד מתוך ארבעת נושאי התערוכה הנקרא go gevalt.

סיפורה החדשני של קוין פרלמן מאנגליה מדבר על משחקים בקלפים יהודיים בשם show and tell. מי שלמד במסגרות האמריקניות מכיר מקרוב את כללי הטקס שכל ילד משתתף בו החל מגן הילדים. כל אחד נדרש להביא חפץ מסוים, להראותו לכולם ולספר עליו משהו. פרלמן כתבה על בסיס זה את הסדרה שהתפרסמה באנגליה ב-Jewish Quatery והיא מציינת כי מאמרו של קמינר עורר אותה לעסוק ביחסיה עם הקהילה היהודית של צפון לונדון, כיוון שעד אז כלל לא הייתה מודעת לדומיננטיות של הקומיקאים היהודים בתחום הקומיקס. בעבודותיה היא סוקרת את המורכבות הפוליטית והאידיאולוגית של המצפון הליברלי היהודי, שאליו היא מביעה סימפתיה לא מחייבת. חלק מהפאנלים שלה משקפים את קונפליקט הזהות האופייני ליהדות התפוצות: מה קודם למה, הזהות האנגלית (או המקומית) או הזהות היהודית.

הנקודה הישראלית

מתוך ספר הקומיקס 'אני הייתי ילדה של ניצולי שואה'

ולנקודה הישראלית… במחקר שעשו האוצרים בחיפוש אחר יוצרות, הם בחרו בשתי אמניות ישראליות: אילנה זפרן שכתבה את הספר 'סיפור ורוד' (pinky story), ורחלי רוטנר – אמנית צעירה ואורתודוקסית השותפה באתר הקומיקס 'ארמדיל – בין קודש לחול'. רוטנר הוציאה לאחרונה ספר קומיקס חדש בשם "הצד האחר של העולם", ומספר דפים ממנו מופיעים בתערוכה. הספר עוסק בנושא הגלובלי של ההתמודדות עם גיל ההתבגרות וההתפכחות ממנו. ז'אנר זה של כתיבת ספרי פרוזה בקומיקס זוכה לאחרונה לפריחה בארץ, אף שהוא עדיין בחיתוליו.

כששאלתי את קמינר, אוצר התערוכה, האם יש ייחודיות לאמניות הישראליות הוא טען שדווקא קשה לו לראות את המציאות הישראלית בעבודתן, והוא מגלה בקומיקס שלהן אובייקטיביות אוניברסלית מנותקת מזמן וממקום.

באופן אירוני, ישראל מוזכרת בתערוכה דווקא על ידי האמניות האחרות, המספרות על חוויותיהן בישראל. מירי ליבוביצי מוונקובר מתארת את חוויותיה בצבא ואת החספוס של החייל הישראלי במפגש עם חוצניקית פמיניסטית. מי שירצה להעמיק יקרא את ספר הקומיקס שלה 'ג'ובניק'. ספרה של שרה גלידן המשתתפת בתערוכה, How to Understand Israel in 60 Days or Less, מספר על מסעותיה בישראל בתוכנית 'תגלית'.

ומה לגבי קולן הייחודי של נשות המגזר הדתי? קול זה עדיין לא בא לידי ביטוי. סוגיות טיפוסיות של התמודדות עם רווקות מתסכלת, ריבוי ילדים, קריירה ומשפחה, פיגועים, בישולים והומור ישראלי הן נושאים נדירים בלקסיקון של הצפון אמריקניות המנהלות את הבדיחות הפנימיות שלהם בעיקר ביידיש. נראה שהמגזר האורתודוקסי הנשי הישראלי טרם כבש את המדיה הספציפית, אם כי יש לנו חלוצות בתחום כמו אפי אונגר הי"ד בספר הילדים המשעשע שכתבה, 'דביר', המספר על קורותיו של ילד ומציג בין השיטים את מבטה של האם המספרת על ההתמודדות ההורית בישראל.

אכן, הגיע הזמן לתפיסה מרחבית של הקהילייה היהודית בעולם, ובמיוחד כשמדובר בעוצמה נשית. הכנות הנשית יכולה להוות קרש קפיצה לדיאלוג פורה של נשים אפילו כשהן באות ממגזרים שונים, כדוגמת הרפורמים והקונסרבטיבים. ככלות הכול כולנו בסירה אחת, במיוחד בהתמודדות היומיומית, וכולנו שותפים (בין אם נכיר בכך ובין אם לאו) לאותו גורל יהודי.

אוצרי התערוכה היו שמחים להביא את התערוכה לישראל. הם מעריכים שהשיח והדיון סביבה בישראל יהיה פורה במיוחד, שכן התערוכה מקבלת אופי שונה בכל מקום שאליו היא מגיעה, אך הם עדיין לא קיבלו הצעות ממוזיאונים או מאוצרים. מתבקש היה שמוזיאון הקומיקס בחולון יארח תערוכה שכזו, אך כיוון שהתערוכה עוסקת בנושאים שהם הרבה יותר מסתם קומיקס נראה שכל מוזיאון הנוגע בשיח התרבותי העכשווי יכול להציע משכן לתערוכה חשובה זו.

בינתיים התערוכה תנדוד מטורונטו אל הגלריה של הישיבה יוניברסיטי בניו יורק ואז גם יצא לאור קטלוג התערוכה עם מאמרי מחקר חשובים בתחום. מיכאל קמינר, האוצר, מגשים בכך חלום שמבקרי אמנות רבים מייחלים לו – להשפיע על עולם האמנות מבפנים ולהיות שותף-מודע ליצירת זרם וז'אנר חדשים.

 פורסם במוסף 'שבת' – 'פסח' 'מקור ראשון', י'א בניסן תשע"א, 15.4.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 באפריל 2011, ב-גיליון פסח תשע"א - עיוני חג וזהות יהודית ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: