מהרסייך ומתקנייך / אורין אריה מוריס

 

על אף חזרות טרחניות ולצד ההתעללות הפתולוגית באלתרמן, ליקוט המסות שכתב נתן זך על שירה ומשוררים מציג מפעל ביקורתי עשיר ויצרי ולפרקים פשוט נפלא. ספר שהוא בית ספר לשירה העברית

השירה שמעבר למילים: תיאוריה וביקורת 1973-1954, נתן זך; הקיבוץ המאוחד, 2011, 477 עמ'

מפוקפק הוא התענוג שבקריאת ביקורת משובחת. למה הדבר דומה, לאדם המוזמן לצפות בהוצאה להורג, או בהתגוששות מדממת של גלדיאטורים בזירה. והעונג שהוא חש הוא מפוקפק מאוד, אם גם צרוף מאוד. אך לא רק גרדום וקרב, פעמים הביקורת כמוה כטקס הנחת אבן פינה בבניינה המתמשך והמהפכני של הספרות העברית החדשה. וזהו מפעל מרגש ומלהיב ומסוכן.

מסוכן אנו אומרים על שום הכתיבה בלשון שהניגש להניח את אבניה-מילותיה לפניו שומה עליו לזכור כל העת כי הוא עוסק בחומרים נפיצים מאוד. וישנו גם הסיכון כי יימצא מהרס אל הקודש שבלשון. על כן נדרש הכותב העברי לזהירות רבה. אך כשם שרב הוא הסיכון, כן גבוה הסיכוי. הסיכוי להתכתב עם מתינו, עם אבותינו. לבוא איתם חשבון באותה לשון עצמה, ולתקנם תיקון מאוחר. וייתכן מאוד כי מאז כינון הריבונות הישראלית לא קם לספרות זו מתקן-מהרס יסודי כנתן זך. באחת, משכיל עד בלי די, אך גם יצרי מאוד.

אפתח בגילוי נאות: יותר משאני אוהב ספרי עלילה (ואינני אוהב אותם הרבה) אוהב אני ספרים ורשימות שעיסוקם במשלח היד הלא-משתלם בעליל של הכתיבה. על כן, אל "השירה שמעבר למילים", שהינו כרך המלקט את עיקרי מפעלותיו של נתן זך כמבקרה של הספרות העברית (ובמיוחד של שירתה), באתי כאל מוצא שלל רב. לצד השלל הרב יש לציין כי ספר זה מורכב מרשימות רבות מאוד, רבות מדי לעתים, ואלו אינן מונחות זו על זו כהלכה. מלאכת העריכה לא שלמה בספר זה ועל כך יש להצטער צער רב, כי כה רבים מן המלוקטים כאן הם פנינים שבאבחנה ובניתוח, בשירה ובספרות.

סדרת נקישות והתנקשויות

בעצם יש כאן שלושה פרויקטים עיקריים במפעל הביקורת של נתן זך. או לפחות שלוש פנים של הפרסונה הזכית: הפן הראשון הוא של זך האיקונוקלסט, הבן הזועם המקפיד מאוד עם אביו. אחריו מופיע האוהב הנבון, שמגונן על אחיו הקטנים והגדולים, משוררים גם הם כמובן, מפני סרי הטעם ואנשי השררה. ואחרון הוא המשוטט הוותיק, חציו ליצן חציו נביא, אינו כועס עוד כל כך על אבותיו ומצטער מעומק לִבו על אחיו הקטנים שנפטרו בטרם עת. למעשה, עניינו האחרון הוא עם הזמן, הוא חרד מאוד מן הבאות ומאדישותם הקבועה של הבריות למה שבוא יבוא, להיות העיר נהפכת. עניין רציני לו גם עם העבר. הוא מבקש להזכיר נשכחות, לכבד את אלה שבעִתם לא כובדו כראוי מחמת אותה האדישות.

הפרויקט הראשון, והוא החשוב ביותר מן הבחינה ההיסטורית, אם כי בעל הערך הירוד ביותר מן הבחינה האסתטית, הוא מלחמת החורמה שהכריז זך על שירת שלונסקי-אלתרמן וממשיכיהם הרומנטיקנים. הכריז תחילה, אחר נערך, ולבסוף הכריע במחי יד – תוך שהוא מדגים את בניינה של השירה העברית הניאו-סימבוליסטית כבניין מקושט מאוד מן החוץ אך למעשה עשוי קלפים, קליפות ומסיכות. את המוזיקליות של שירת אלתרמן, שכה היללו בציבוריות ובביקורת הארצישראלית של שנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, מתאר זך ביבושת כ"סדרה חזיתית של נקישות-הטעמה חזקות" (מתוך: "זמן וריתמוס אצל ברגסון וביצירה המודרנית", עמ' 82 בכרך שלפנינו). הצרה היא, במקרהו של הפרויקט הנדון, כי עורך הספר מביא בזה אחר זה ארבעה מאמרים הדנים בריתמוס שבשירה, כאשר בכל אחד ואחד מהם נסמך זך החוקר על אותן מובאות משל ההוגים שטריך, ברגסון ושטראוס. מתכונת זו אינה מציעה כוח משיכה רב להתקדם בקריאה בכרך העבה, ועל כך, כאמור, יש להצטער.

מעניין להיווכח כי כשם שזך מתאר את הריתמוס האלתרמני כסדרת נקישות מכנית, כך גם נשמעת סקירתו שלו על נושא זה. וככל שזו מצטברת ממאמר למאמר כך הוא הופך למונוטוני יותר ובלתי נסבל. מובן הוא כי לכל אחד ממאמרים אלה ערך היסטורי רב וניתן ללמוד מהם את תולדות ההתפתחות של המהלך שאותו הוביל זך. מהלך הנחת תיאוריה חלופית לזו שהייתה שלטת בימים ההם. אך חסד רב היה עושה עימנו העורך אילו היה מביא את המוקדמים והקצרים שבמאמרים אלה זה לצד זה, ואילו את הנרחב ביניהם (שיצא כספר בזמנו) היה מעביר לנספח בסוף הספר. הרבה מן החזרה והטרחנות היה נחסך מן הקורא, והעורך היה עושה שירות טוב יותר לספר בכללותו. לצד הערה זו, שהיא עיקר המכשלה בנהירותו של הספר, ישנן אי אילו רשימות שאינן מיטיבות או מוסיפות – ועל כן מן ההכרח גם גורעות, שוב, מן הכרך כולו.

רשימה נוספת שסובלת מבעייתיות רבה היא הרשימה העוסקת בעורך והמתרגם א.ד. שפיר, שהיא דווקא הנרחבת ביותר מבין התוספות המאוחרות בכרך. שפיר זה, שהיה איש ספר מסור וידיד טוב לזך, אינו זוכה לטיפול מיטיב מידיו – הן בהעמדת דיוקנו והן בסקירת כתיבתו. התמונה המתקבלת מסוכסכת מאוד, ונדמה כאילו זך מתאמץ שלא לפסול את כל מפעל כתיבתו של זה, ונע תדיר בין מידה של כבוד וחיבה שהוא רוחש לאיש לבין מידה של בוז לחולשותיו ככותב. כמבקר הגון מאוד מיסודו, קשה לזך לזכות את ידידו במשפטה המאוחר של הביקורת. מצד שני הוא מוצא בכתיבתו של שפיר אי אילו תכונות אופי אירופיות-יהודיות שנפשו יוצאת אליהן. וכך יוצא שלצד הערכה של מקטע אחד כיצירת מופת, מיד מגיעה תנועה נגדית המוחקת את ההערכה החיובית הקודמת. התמונה הסופית המתקבלת היא של אי-בהירות רגשית של כותב המאמר, וייתכן מאוד כי חרף רצונו לאזכר את האיש וכתיבתו טוב היה עושה הן עם עצמו והן עם הכרך אילו היה מותיר את הרשימה על שפיר מחוץ לאסופה שלפנינו.

בבואו לכתוב על שירת אלתרמן, זך משתמש בארגז כלים אחר לגמרי מאשר "זך של המוזות", הכותב בפתיחות לא מצויה על חבורת "לקראת", אשר פעלה לצידו ובמקביל לו. זך בא אל גוף שירתו של אלתרמן כאשר בא הפתולוג על גווייתו. הוא קודם נוגע בו קלות בגב ידו העטויה כפפת ניילון, רק לוודא שהמת אכן מת לפני שמתחילים בפרוצדורות. או אז מוציא המדען הסקרן את סט סכיני החיתוך הקטנים והמעודנים להפליא שבאמתחתו. בחקר אלתרמן יורד זך לרזולוציות של הברה, של הבל-פה, רק כדי להדגים לציבור בכללותו שלפנינו מת-מת, ולא החי-המת המפורסם שרדף את דמיונם של כולם. אותו שוחט המתחזה למנתח הוא גרסה נוקדנית, דקדקנית ומשמימה מאוד של זך, גם אם לעצם המעשה האמיץ של התמודדות עם בכיר המשוררים של הדור הקודם הייתה השפעה מכרעת על מהלך השירה העברית. באקט זה, בין השאר, נפתחה הדרך למגוון רגישויות חדשות לעלות אל הבמה ולהתפתח, הן אצל הכותבים והן אצל הקוראים, ועל כך שמורה לזך זכות גדולה.

ובכל זאת, את מידת אי-ההגינות של החוקר, בכל האמור באלתרמן, ניתן להדגים בנקל – אפילו עשור לאחר שהכריז זך מלחמת חורמה על החרוז המקשט והמשקל המצמית, וגם ניצח בה במידה רבה – במאמרו מ-1967 בעל השם היפה "על הבית הבודד ועל כתב ידו של המשורר". אפילו אז עדיין לא שכך זעמו של זך. הוא מכריז על רצונו לבחון "'אטום' אחד (במקרה זה הבית הבודד) ללמדנו על כתב-ידו של המשורר. וזאת הפעם, ללא כל כוונה של חריצת משפט…" (עמ' 177), אך מסיים כמובן בחריצת משפט לא מכוונת לכאורה: "…כי דווקא אותה סימטריות של צורות מסייעת לעִרפול המשמעויות של המילים והצירופים הבודדים ותורמת להמעטת כוח התכוונותה של הלשון" (עמ' 181). כך חותם זך את הדיון בשירת אלתרמן במאמר זה, ואין זו חתימה טובה במיוחד. אך על מנת להבין כיצד נוקט זך איפה ואיפה במשוררים, מי לשבט ומי לחסד, יש בעיקר לראות כמה מובאות הביא משירתו של כל משורר במאמר זה. כדי לחרוץ משפט על אלתרמן הספיק לו הבית הבודד, ואילו כדי להדגים דבר מה משל דליה רביקוביץ' בהמשך אותו המאמר עצמו הוא אכן ניגש, כפי שהבטיח בתחילה, אל הבית הבודד – אך לאחר שראה כי טוב הוא, הוא פותח את השיר כולו בפני הקורא. כך למעשה נוהג זך בכל משורר ומשורר במאמר זה, כאשר לאחר דיון ב"אטום" הוא מדגים עוד טיפה מן "הים" שלו. רק  את אלתרמן הותיר בודד, עם הבית האחד והכוכבים שנשארו בחוץ.

כך, בעוד זך מגלה אצילות נהדרה כמעט בכל נושא ונושא שבו הוא מטפל, במקרה אלתרמן הוא יורד לא פעם אל המרתף רק כדי להתעלל עוד קצת בגופה (אעיר כאן כי איני אוהב או מבין את שירת אלתרמן, אך קשה להתעלם מן האלימות הצרופה של החבטות המילוליות שזך מפליא בו, וזאת כשכבר ברור לגמרי שהחרזן הוותיק נופל ואינו יכול עוד להרים את כפפותיו ולבקש להפסיק את הקרב). על מנת לאזן מעט את התמונה, יש לומר כי זך מנסה לעשות צדק מסוים עם אלתרמן כאשר הוא מוסיף על מאמרו הידוע "הרהורים על שירת אלתרמן" תוספת אפולוגטית מיסודה שבה הוא מבקש להתנער מקלישאות המבקרים בדבר "רצח אב" פואטי או טינה אישית למשורר הוותיק. לצד אלה, זך אף מביא מקטע מ"פונדק הרוחות" של אלתרמן, שבו שם המחזאי מבקר משוכלל אחד ללעג (זך כמובן מזהה שם את עצמו). זה אכן משעשע וחביב מצידו של זך לעשות כן, אך כל ההדיפות בדבר אותה התנקשות משוררית ידועה רק מונצחות ומתבררות עוד יותר בליקוט הביקורתי שלפנינו, ועל כן נדמה שזך בעיקר מנסה לעשות איזו מחווה שעיקרה בסיבוך וטשטוש של העניין הנדון.

סכנת הטמטום המסחרי

מפעלו הבא של זך, לאחר מיטוט הבית הישן על יושביו (על כותביו וקוראיו גם יחד), הוא הצגת הרגישות החדשה והצגת דובריה הצעירים. זך מניח לפנינו אוסף של קריאות נרחבות ומחכימות מאוד של עמיחי, אמיר גלבוע, דליה רביקוביץ', שלמה זמיר, דן פגיס ועוד. מעל כל אלה מוסיף זך תוספת מאוחרת, במאמר נפלא ואף אוהב מאוד על דוד אבידן, שבו הוא מעמיד את דיוקנו של זה כאיש אכול סתירות המצליח איכשהו לייצב עצמו, ממש על צוואר הברק.

בין שני הפרויקטים שנזכרו לעיל עובר חוט אחד: העמדתו של קנון חלופי לדור הבא, הן בקריאה של שפות לעז והן בקריאה בשפה העברית. תחת אלתרמן מנכיח זך שוב ושוב את דוד פוגל ושירתו המונמכת והאפלולית, תחת שלונסקי מציב זך את יעקב שטיינברג המתפייט פחות, ונוקט צירופים יותר קשים וישירים. כך גם בפרוזה מתמעטת נוכחותו הענקית של עגנון ובמקומו מאיר הפנס הרבה על י"ח ברנר, על נדיבותו הרחבה חרף מוגבלויותיו הרבות, כמו גם על א. ראובני, שזך מתקצף על נשכחותו ומציגו כריאליסטן הכן ביותר והאמיתי שבציירי הדמויות של  הפרוזה העברית בימי היישוב המוקדמים. במהלך זה מגשים זך למעשה באבחה אחת את שתי המשימות גם יחד – ערעור סמכותם של מאורות הדור הקודם ופתיחת הדלת ליוצרים חדשים, שמעתה ייקראו כממשיכיהם של האבות הראויים להם. לא אלה שבדרך מקרה הומלכו, או המליכו עצמם על השירה. וזהו אם כן עיקרו של המהלך המהרס-מתקן, שיישומו הוא מהפכת השירה שהתנהלה בשנות החמישים (כנגד החרוז הסוגר והריתמוס המעושה) ושזך היה לה תיאורטיקן ופרקטיקן ראשי וחשוב ביותר.

הקול השלישי שאנו שומעים בכרך הוא קולו של זך כמתריע וכמספיד. זהו זך מאוחר, מוהיקן אחרון שעודנו שורד, ושר לנו קינות על אחיו האבודים ועל הסכנות שבטמטום העדכני של קדחתנות מסחרית שחסרה אנינות ביקורתית, כמו גם מרכז כובד של סמכות ראויה. לקול מאוחר זה גם פן קליל ומפתיע: לא רק בשורת חורבן בפיו, אלא גם שעשוע. הוא מספר לנו על שיטוטיו בשוק הפשפשים ואף חד לנו חידות בדבר שורותיהם האבודות של משוררים עלומים. זך הוא גם צטטן נפלא ואמן המובאות, כאשר הוא מציג את מציאותיו בפנינו, בדומה לאהוב שבמשורריו אבות ישורון (שגם עליו חיבר זך רשימה שמאלצת מבקר זה לחזור על מילת התואר נפלאה – כי אכן היא כזאת), הוא מראה לנו את פרי שיטוטיו הרחוביים. והרי לפנינו קטע בעל עוצמה נבואית מבהילה, שנכתב ככל הנראה בראשית שנות השלושים על ידי אביגדור המאירי, אחד מאלה שזך מכנה "נשכחים", והוא מביאו לפנינו כהתרעה מפני הסכנות הנשקפות לנו מן הנליזות וההתבהמות והזנונים שאחריהם נוהה העין כמהופנטת, לעומת תרבות הכתיבה שיסודותיה בלשון שיודעת ללמדנו טעם טוב ורע.

וכך אומר המאירי בראשית שנות השלושים באירופה על המדיום הקולנועי (ובימינו אנו ניתן בנקל להחיל את הדברים גם על הטלוויזיה והאינטרנט במקומותינו): "משוטטים אנו בערפל משכר, מתפנקים בחלומות העליל של הטכניקה המפליאה, ואין אנו מרגישים איך חותרת תחתינו הציביליזציה השטנית ומחנכת אותנו לאט לאט חזרה לג'ונגל… חמישה ניצחונות לקולנוע: ניצחון ההמון על הגאון; ניצחון טעם הקהל על הביקורת האסתטית; ניצחון הרקלמה (היא הפרסומת, א"מ) על הכישרון; ניצחון הכסף על האמנות; וניצחון "הטבע הטבוע" על "הטבע הטובע": ניצחון הג'ונגל של אירופה". ולא מעטים הם הדברים הנוקבים והמדויקים שניתן למשוך מן הזמן ההוא והמקום ההוא אל זמנינו אנו במקומותינו.

אך מעל כל אלה, חובה לומר כי "השירה שמעבר למילים" הוא פשוט בית ספר לשירה העברית של המאה ה-20, שנדחס לכרך עבה, עשיר ועתיר תובנות. זהו ספר חובה לכל אדם שיש לו עניין כלשהו בתולדותיה והתפתחותה של שירתנו, וכל זאת עשוי בטוב טעם (לרוב) ובהגשה המבדרת והמבריקה ביותר. ולבד מן החזרתיות המסוימת וליקויי העריכה האמורים, קורא זה לא פגש בספר שיש בו יותר כדי להשכילנו, ולערוך לנו סיור אינטימי וגם משעשע באחורי הקלעים של אמנות הכתיבה. זהו וידויו של "האיש מבפנים", שמספר לנו על מולדתו האמיתית, שהרי זך אומר לנו כי יותר מאשר נולד באירופה, או גדל בישראל, מולדתו האחת באמת היא הספרות העברית. וכרך זה הוא מדריך אמין וסמכותי לארץ זו (וזאת, כל עוד לא נוגעים הדברים באחד, נתן אלתרמן, שלו ולשירתו שמורה אנטיפתיה מיוחדת, או לפחות קנאה ארוכת טווח).  

———————————————————————————————————————

למרות הכול: קלאסיציסט / אורי הולנדר

בשנת 2001, ארבעים ושתיים שנים לאחר התקפתו הראשונה על אלתרמן, מצא עצמו זך מעורב בפולמוס ציבורי רב תהודה – האחרון, לפי שעה, שזך לקח בו חלק כה פעיל (להוציא הצהרות משונות על הצטרפותו הלכאורית למשט הבא לעזה) – שעיקרו שיבה אל "הניגון האלתרמני שזנחנו לשווא, וחוזר בגדולות" (בני ציפר, "חוזר הניגון שזנחנו לשווא", הארץ, 12.1.2001). למולו של זך ניצבו עורך המוסף הספרותי של "הארץ", בני ציפר, ומשורר מוכשר שהיה אז בתחילת דרכו, דורי מנור, אשר סִפרו "מיעוט", שראה אור באותה שנה, שב לדעתו של ציפר אל המוסיקה שקוראי השירה העברית "אט אט התחרשו לה", אחרי שנים שבהן נרמסה השירה העברית ברגלי "אוונגרד שטען לשירה בגובה העיניים".

   אף שציפר ומנור דיברו בשם הניגון האלתרמני ה"נשכח", ברשימת התגובה הראשונה של זך (פולמוס זה נמשך לאורך גיליונות אחדים, ועורר הדים ובני הדים) נמצא האחרון דווקא מסנגר על אלתרמן, תוך שהוא שב ומתמצת רעיונות מרכזיים שהעלה במסתו "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית". ברשימתו (נתן זך, "על פרשות מים ושכשוך רגליים", "הארץ", 26.1.2001) הצהיר זך מפורשות – באופן בהיר וענייני, בלא הסתייגויות אירוניות והתחמקויות ניסוחיות – מדוע "זנח" הוא עצמו את שירת אלתרמן, ובעקבות מי כתב לפני ארבעים שנה את שכתב:

מי שמוותר על החרוז והמשקל […]  חייב להיות בעל אוזן 'מוסיקלית' רגישה פי כמה וכמה ממשוררי הטראנס הטאמ-טאמי […] בתחום הזה אמנם קרה לנו דבר רע, רע מאוד מאוד בשירה העברית, אבל הפתרון אינו בנסיגה לאלתרמן ולבודלר.

 בבסיס ההצגה הדיכוטומית המשתמעת ממאמריהם של ציפר ומנור (מצד אחד ה"מוסיקה" האלתרמנית השמרנית-דקדנטית, ועל כן רצויה, ומצד אחר ניגונו הלא רצוי של זך, שכונה במאמרו של ציפר "אוונגרדי") ניצבה, כמדומה, תפיסתו של פול ואלרי ולפיה תולדות הספרות נעות בדיאלקטיקה מתמדת בין קוטב "קלאסי" או "קלאסיציסטי" לקוטב "רומנטי", השואף להסיר מעליו את עול הקונוונציה הצורנית. הקלאסיציזם בא תמיד אחרי הרומנטיקה, ומיישב במבניו המוגדרים את אי-הסדר הכאוטי שחוללו קודמיו; הקומפוזיציה תופסת את מקום האינטואיציה ומצליחה בדרכיה הרציונליות ליצור יצירות "טהורות" וצלולות. מדוע, אם כן, זך איננו "קלאסיציסט" בעיני ציפר – ובעיני רבים אחרים?

   כשם שזך זיהה בשירת קודמיו ה"נשכחים" מצד אחד ובמוקדי סמכות ברורים מצד אחר את היסודות הפואטיים ה"רצויים" אשר התאימו, יותר מכול, לשירתו שלו, כן נתלה ציפר בהצהרותיו ה"רומנטיות" של זך ובכאוס המילולי של שירתו המאוחרת, שלא נותר בה הרבה מן הלהט ה"אוונגרדי", ואף לא מ"כושר הריכוז" הייחודי של השנים המוקדמות. עצם העובדה שזך כינה את עצמו "רומנטיקן" – "רומנטיקן קר", "רומנטיקן מר", וכל יתר התארים שדבקו בו בעידודו הגלוי או הסמוי – אינה מחייבת איש, כמובן, להגדירו ככזה, אלא שלא רק סיבה זו של "חילופי משמרות" עמדה בבסיס הפולמוס האמור.

   הסיבה האחרת שבגללה כונה זך "אוונגרדי" נובעת, כמדומה, מן המהות הפרדוקסלית הבסיסית של השירה הזכית המוקדמת. אם האמנות הקלאסית, לדברי ואלרי, מתאפיינת בקיומן של קונוונציות "צרופות ומוחלטות-בשלטונן", הרי שזך "המוקדם" הוא במידה רבה "קלאסיציסט". עוד בטרם יכריז ש"דמעה היא דבר אינטלקטואלי", אין לו ספק – גם למבקר שבו וגם למשורר שבו – מהו "השיר הנכון", ואפשר לזהות בשירתו ה"חופשית", כביכול, קונוונציות ברורות וכבלים צורניים ברורים.

שניוּת זו של "אוונגרדיסט" ו"קלאסיציסט" בגופו של רומנטיקן מר אחד בלטה לא רק בשירתו של זך, כי אם גם בכתיבתו המסאית והביקורתית. והנה, הספר "השירה שמעבר למלים" מאפשר לראשונה התבוננות פנורמית בתופעה הזאת. באופן מוזר, דווקא מסותיו ה"אוונגרדיות" של זך משנות החמישים והשישים העלו עובש קל, ואילו רשימותיו ה"קלאסיציסטיות" – על אברהם שלונסקי, נסים אלוני, אבות ישורון ועוד – מרתקות היום אף יותר משהיו בשעת כתיבתן.

   דומה שעובדה זו אינה מקרית; לצד העסקן המבריק והכוחני שבזך, תמיד דר בו גם קורא השירה המבריק, שדיוקנו אינו אלא "קלאסיציסטי". כשנלחם העסקן האוונגרדיסט את מלחמותיו הקאנוניות, נאנח קורא השירה הקלאסיציסט והמתין לשעתו. שעה זו, באופן מוזר, הגיעה כעת – עם שוך ההמולה הפסטיבלית סביב פרסום "כל כתביו" של זך, ולאחר שהדיון בטיב שירתו המאוחרת שקע אף הוא היכן ששקע, נתגלה לפתע "זך הנשכח"; זך הצלול, הנבון, שאינו חורץ גורלות בסימני קריאה ברוטליים או בסימני שאלה אירוניים, כי אם מעניק את זכות הדיבור למי שאחדים (ובראשם הוא עצמו) עשו הכול כדי להשתיקם.

   כמה משוררים משנות השישים ואילך כתבו על עמיתיהם, על יריביהם, על המלאכים העולים ועל המלאכים היורדים? למרבה הצער, כף יד אחת, אולי שתיים, יספיקו כדי למנותם. את הקולמוס, מושחז יותר או מושחז פחות, החליפה בחמשת העשורים האחרונים יללת בתי הקפה של המשורר העברי המפונק, המתרפק על כתבי עצמו. דור שירי שלם – במיוחד משנות השבעים ועד ימינו אנו – מתאפיין בראש ובראשונה בחוצפת דרישתו להיות מושא לכתיבה, מבלי שטרח אי פעם לתרום את תרומתו הצנועה לשימור זכרם של המתים הגדולים, הצעירים המבטיחים ואפילו הבינוניים המצליחים. זך, לעומת זאת, עשה זאת בהתמדה – ומי שיתור אחר פניו ה"קלאסיציסטיים" יגלה כי דיוקנו מורכב אף יותר ממה שדורות של קוראים וחוקרים יכלו לשער.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בניסן תשע"א, 15.4.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 באפריל 2011, ב-גיליון אחרי-מות תשע"א - 714, עיון, שירה ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: