חותם של נדיבות ואהבה / רפי וייכרט

 

גיורא לשם היה אחד המשוררים והמתרגמים הפורים שקמו בישראל בשנות השישים, והוא המשיך ללוות אותה עד לאחרונה. על האיש שחיבר בהשראה את תל אביב אל היהודי ואל הישראלי

גיורא לשם

גיורא לשם היה אחד המשוררים, המתרגמים, המסאים, המבקרים והעורכים שהשתייכו ל"דור שנות השישים". הדמויות המרכזיות שכבשו אז את התודעה היו בעיקר המשולש יונה וולך (1985-1944) מאיר ויזלטיר (נולד ב-1941) ויאיר הורביץ (1988-1941). עם זאת, לצידם פעלו משוררים עשירי-עולם ומיוחדי-מבע שבשל סיבות שונות – סוציו-ספרותיות ופואטיות  – לא כבשו לעצמם מקום מרכזי. אפשר להזכיר ביניהם את דליה הרץ (נולד ב-1942), את פיצ'י יהורם בן מאיר (2010-1941), את מוטי בהרב (1990-1941) ואת גיורא לשם (2011-1940) שנפטר זה עתה. 

גיורא לשם שלח ידו בסוגות ספרותיות שונות. בראש וראשונה פרסם במהלך חייו שישה ספרי שירה: "הוא ולא מלאך" (1966), "צבעי יסוד" (1985), "הסוסים האחרונים בתל-אביב" (1992), "שולי האש: שירים 1998-1959" (1998), "הנה ימים באים" (2007) ו"תמונה קבוצתית עם עיר" (2010). הוא תרגם מאות שירים מן השירה האנגלו-סקסית ובין השאר פרסם בספרים מאירי עיניים מבחרים משירי ויליאם בלייק, ד"ה לורנס, אדריין ריץ', אליזבת בישופ ואחרים. בפרוזה תרגם יצירות חשובות ובהן "חורשלילה" מאת דז'ונה בארנס (2004), "האמן" ו"אמהות ובנים" מאת קולם טויבין (2006, 2009),  סיפורי עם איריים ("החלילן ושדון ההר", 1996), ואת הרומן "ותרא האתון את המלאך" פרי עטו של הזמר ניק קייב (1999).

גיורא היה מסאי בחסד וברבות השנים פרסם שני ספרי מסה מקיפים: "מסיבוב כפר סבא עד אזרחות העולם" (1991) ו"ציירי הנמרים – מסות על מומרים וכופרים" (2008). כמו כן תרגם מבחר ממסותיו המזהירות של חתן פרס נובל היהודי-רוסי יוסיף ברודסקי – "מנוסה מביזנטיון" (1992).

מקלט מריח הילדות

לצד היותו איש מחשבים, שימש גיורא מזכ"ל אגודת הסופרים העברים ועבד בעיתונים "על המשמר" ו"מעריב". בזה האחרון היה במשך שנים בעל טור הביקורת מג"ל, ראשי תיבות של שמו משה גיורא לשם. לימים הקים עם משה דור ואיתי את הוצאת "קשב לשירה" שבה שימש עורך, כל עוד עמד לו כוחו.

נוף מולדתו של גיורא היה תל-אביב של שנות הארבעים. בטריפטיך "שלושה שירי מקלט" מתכתב המשורר, בהתקרבו לגיל חמישים, עם הילד שהיה בימי המנדט הבריטי ומלחמת העולם השנייה. הוא יודע שאין לחמוק מזיכרונות הילדוּת, כמו שהעם לא יכול לחמוק מזיכרון המלחמה הארורה ההיא: "בין מקום הולדתי / לרחוב שבו אני מתגורר / קילומטר וחצי", הוא כותב, ונזכר ש"במלחמת העולם השנייה / (הראשונה שלי), היה / לילדוּת ריח צונן של מקלט, / זיעה וסרחון עכברים / קל, אפרפר". ממרום גילו הוא מסכם את מצבו הרגשי ביחס לחוויות ההן: "ארבעים וחמש שנים, / מרחק שש-שבע דירות ומלחמות / ומהלך עשרים דקות / בתל-אביב, אינם / מקלט בטוח מריח הילדות" (עמ' 50).

גיורא אהב את תל-אביב. היא שבה והופיעה בכל ספרי שירתו על דמויותיה, אתריה, תקופותיה ותמורותיה. כמו לילדותו בדרום העיר ולימי השהייה במקלט, כך גם לסוסיה הקדיש טריפטיף מרגש שהעניק לספר שיריו השלישי את שמו 'הסוסים האחרונים בתל-אביב' (כרמל, 1992). "יש להם בעיניים מחָכמת הסוסים" (שם, עמ' 38), כתב, ומיד שקע בזיכרונות על אודות עירו: "אני זוכר אותם / כאילו היום: שניים, שלושה / חומים, ליד שכונת פלורנטין. / קשורים באפסר לטבעות הברזל במדרכה. / רזים ושתקנים כעגלונים" (שם). מהם, במעבר טבעי מאוד, הפליג לזיכרונות משפחתו: "ועוד אני זוכר: / את סבתא שלי, כמעט עיוורת, / נותנת להם קוביות סוכר. / היא, בשיבה טובה, הלכה / לעולמה בערב סוכות. / ואף שאינני מתפלל מוריד הגשם / כמעט שבא לי להגיד / שריח הסוסים הלח עוד עומד באוויר" (שם).

אנו רואים את החשיבות שהוא מעניק לריח כחוש המרכזי שמוליך את הזיכרון בנתיבי העבר. ריח המקלטים מזה, ריח סוסי תל-אביב מזה.

היה בשירתו  מימד סנסואלי חזק, תערובת של ריחות, מראות ומגע-תודעה בנופי העיר והארץ. בראשיתה, במחצית הראשונה של שנות השישים,  כתב כבני דורו שירה קיומית, צבעונית, אגדית וסוריאלית. בשירו המוקדם "ראה אותי", שנכתב בשנת 1961, בדיוק לפני 50 שנה, וכונס במבחר שוּלי האש, כותב גיורא כדרך הצעירים הנרגשים-מבוהלים על תחושת החלופיות והכיליון: "ראה אותי יושב בעיגולי השמש / בסוף הזמן / ואל תִקרב: / ימים עוד מנסים לפרוח / כשיער לבן על הרקות…" (עמ' 46). השיר מסתיים בשרטוט תמונה נוגה, ספק שטיינברגית ספק פוגלית, שבה חוזה הדובר באחריתו: "הנה כאן, בעיגולי השמש, / אני צומח מיתר ירוק / וחש באצבעותיךָ הגרומות / המרטיטות עלה סתווי / בעיגולי השמש החיוורים / ורק עיניי, / בסוף הזמן, / רואות עלה נושר" (שם).

ליווינו את עזרא

בשיר "שסק", שנכתב בשנת 1990, מתפעם המשורר מגילויי הטבע בתוך המרחב האורבני: "ארבעים שנה שלא ירד כאן שלג, / ובכל זאת עץ ירוק-עד ומגולען / במרחב אבני זה של אספלט ומלח" (עמ' 86). בהמשך השיר הוא חושף את היחסים המטונימיים בינו ובין השסק – "כשסק ברחם קליפתו / אני בחדר ברגע ירקרק". אולם בניגוד לשסק נטול התודעה, העוסק אך ורק בפריחתו, המשורר יושב וקורא בשיריו של ג'ון דון. מול "מפת קסמים מעבר לווילון האוורירי, / שׂבֶךְ סהרוריוּת שְׁרָכית ובוסר" הוא  חש בכדור האפל, אולי אותו כדור משירו הנודע של גתה שאנו רק אורחים בני-חלוף על קליפתו. השיר חוזר בסיומו אל נקודת הבדידות הקיומית, שהרי במסע החיים – כאן הוא עושה  פרפרזה מהפכת על דבריו של ג'ון דון "אין אדם שהוא אי" – כל אחד מאיתנו מתקיים לבדו במרחבי גופו ורגשותיו: "קראתי דון: אדם הוא אי. / עולם ארכיפלג. / אולי גם מי שמפליג במסעותיו / אינו לוקח אלא את עצמו" (עמ' 87).

מסעו של גיורא בעולם לא היה מסע בודד. נלוו אליו רבים שארחו לו לחברה והפיגו את תחושת הבדידות והחרדה הקיומית. בשיר "תחושה", שיר אהבה אינטימי עד קצה גבול הלשון, שהוקדש לאשת חייו דבורה, כתב המשורר, לצלילי מונטוורדי שבקעו מן הרדיו: "וישנה אהבה במגע יד, / ליטוף כתף מוכרת ונשימה מוכרת. / גם החדר מוכר. / תמונת הגואש הבהירה / באור צדדי מעל הפסנתר, / שולחן הכתיבה החוּם. / המרבדים. הִמהום המקרר. / מלמולי שכנים" (שם). מול המוזיקה של מונטוורדי הציב את המוזיקה הדומסטית. מול הרדיו המנגן מונטוורדי את שירתו שלו ("לא שיר. / לא דבר מושלם / בלי שייר. אולי ניגון") ואת תנומתה החפה של אשתו: "הרדיו מנגן. // שָׁכבת לישון" (עמ' 93).

והיו עזרא זוסמן ובן-ציון תומר כדמויות אב. עזרא זוסמן, שאימץ את גיורא הנער בשנים שבהן למד בבית הספר החקלאי בנחלת יהודה. משם היה סר לביקורים בבית המשורר הבכיר, שהיה מבוגר ממנו בארבעים שנה ושממנו למד פרק בהלכות שירה, מסה, ביקורת ותרגום. עם משפחת זוסמן לדורותיה שמר על קשר עד יומו האחרון. שנים מאוחר יותר כתב את המחזור הנהדר "נחלת יהודה מזמן, היום" שאותו הקדיש ללאה זוסמן, אלמנת המשורר. הנה פרק ג' של המחזור שבו עולה גיורא אל קברו של זוסמן וכותב על הקִרבה הנפשית שביניהם, חרף מרחק השנים והגיאוגרפיה: "גם ביום קיץ בבית הקברות הישן בראשון / קריר בצל הצמרות. / תריסר שנים ויותר מאז. // לא ביום השנה, כי אם / במוצאי שמחת-תורה נשמע ברדיו / המזמור 'לפני כסאך, הו אלי, אתיצבה' / כביום הקיץ המחניק בנחלת יהודה. / בצהריים ליווינו את עזרא למנוחתו האחרונה. // את צמרת השסק המוריקה בחצר ביתי (הערב, / שחורה-מבהיקה,) אינני יכול לדמות / לחומת הברושים שבבית-הקברות הישן בראשון // למרות המרחק, שהוא חצי שעה בקו אווירי" (עמ' 59).

ציפור מהגרת בשפלה

וכמובן היה לו ביאליק ששימש מורה רוחני אדיר, מורה שאליו  חזר תמיד כדי למצוא את מקומו במרחב הישראלי ובהיסטוריה של השירה העברית, שאותה אהב אהבת נפש וידע בעמקות שאין למעלה ממנה. בפרק ו' של הפואמה "כתיבת הארץ" הוא מחווה קידה לביאליק וכותב את גרסתו שלו, המקוצרת, גרסת יליד הארץ  ל"אל הציפור": "שלהי הקיץ בשפלה / הם ציפור מהגרת: / כנפיים ועננים. // שלום רב שוּבך" (עמ' 33).

בשנים האחרונות, כשגברה ההרגשה שזמנו מתקצר והולך במהירות, חזר לחומריו הוותיקים ועיצבם מחדש בספר 'תמונה קבוצתית עם עיר' (קשב לשירה, 2010). הוא הוסיף עליהם ביד נדיבה מאות שורות שפרצו ממנו בתנופת השראה שכמותה, כך נדמה, לא ידע קודם לכן, כמי שאיננו רוצה לצאת מן העולם מבלי לסכם את חייו בתל-אביב כמו גם בתוך העולם היהודי, העברי, הישראלי.

מובן שלא אוכל לסקור במלואה את הפואמה הייחודית הזאת – "טרומפלדור, מורד הרחוב" –  המשלבת תמונות מן הילדות עם תל-אביב העכשווית, הנד"לנית, זכרי מיתוס עם ביקורת חריפה על העברית העילגת והסלנגית. זהו ניסיון יוצא דופן בעוצמתו ובהיקפו, דומני שהיחיד מסוגו בשירת דורו של לשם, ללכוד את מפות הטופוגרפיה והתודעה של העיר העברית הראשונה, אותה תודעה שנעה בין מעגלי החיים לחוף הים התל-אביבי ובין מחוזות המוות שבבית העלמין שברחוב טרומפלדור, מקום משכנם של גדולי יוצריה ובוניה.

גיורא ניסה ללכוד את זמן ההווה החמקמק יותר מניד עפעף, כפי שכתב בעמוד 20, ואת המרחבים שבין נינווה המקראית לנינווה התל-אביבית, כאשר הוא ער לפוליפוניה של ההיסטוריה: "קול רודף קול. / קול גולש אחר קול. / קול נהדף מקיר, נרדף, / הד מגלגל הד באוויר, והכול / מתאבך באד וברסס מלח תל-אביבי" (עמ' 19).

אני משאיר את הקוראים עם הילד גיורא לשם (רוטשטיין) בנם של אפרים-פישל ויהודית-וָלֶריה, שהיטיב לתאר את ילדותו לחוף ימים וימים: "ואני, בבגד-ים סרוג, שפוף / על ארמון נטיפִי, בָּרוקי, / פורש בדמיוני את קפלי החול / עד ממלכת חלום. / במרחק שחיית כלב, / מעבר לטְרוֹפת אלטלנה / צֶבֶר תרמילי הרובים הטבועים / כבר נשלָה ואזל. / שלד הברזל עד מהרה יחליד בזיכרון"  (עמ' 11). ועוד משהו לסיום, קוֹדָה וקידה מוזיקלית: "בשקט הקיצי על החוף התל-אביבי / גם שחף הוא פורטיסימו עד אפסֵי הים" (שם). פורטיסימו, נוקטורנו ועכשיו דממה. אבל מתוכה עולים צלילי חייו במלוא היפעה בדמות שיריו, תרגומיו, מסותיו, ביקורותיו, הספרים שערך והאנשים שבהם נתן חותם של נדיבות ואהבה.

רפי וייכרט מלמד בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. ספר שיריו "שברים ומכפלות" ראה אור לאחרונה בהוצאת "קשב לשירה". הציטוטים לקוחים מהמבחר 'שולי האש' (קשב לשירה, 1999) אלא אם צוין אחרת

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בניסן תשע"א, 8.4.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 באפריל 2011, ב-גיליון מצורע תשע"א - 713 ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: