תגובתה של אסתר ליבס, ותגובת הספרייה הלאומית לתגובתה:

מאוסף הספרייה הלאומית

 

הספרייה הופכת למתנ"ס לאומי/ אסתר ליבס

מדי חודש בחודשו מתפרסמות בעיתון זה מודעות ענק על האירועים בספרייה הלאומית. הציבור הרחב מוזמן להופעות חינם של אמנים ישראלים. בהזדמנויות רבות גם מאכילים את הציבור. העיקר שתבואו. שיבואו ילדים מן הגנים ובתי הספר, שיבואו מדינאים אחרי הביקור ביד-ושם – בואו בהמוניכם, בואו ליהנות!

במחלקת החשבונות של הספרייה לא ראו מעולם סכומי הוצאות שכאלו על סדנאות, ענייני אוכל ושעשועים. מכנים זאת כאן "ימיה העליזים של הספרייה הלאומית". העליצות הזאת מפרנסת צוות גדול של מנהלי אירועים למיניהם, מסבירנים ומדריכים, מנהלי תערוכות ועוד. האם זהו באמת עניינה של ספרייה לאומית?

בצד ה"חידושים" שעליהם מכריזים המנהלים, ושבעיני נראים כשינויים טרמינולוגיים בלבד: "נושאי ליבה", "אוצרים" ו"מטמונים" (במקום מחסנים), מדאיג יותר הוא החידוש האמיתי שחל במבנה הארגוני של הספרייה. ואף כאן יש לתהות, האם הוא מתאים לספרייה לאומית: מנגנון ניהול הספרייה הוכפל ושולש. נוצרו מיני אגפים ומנהלי אגפים, אוצרים ומנהלי תהליכים, מחלקות שונות התרחבו, ולצורך שיכון כל המנהלים, שאינם מהווים כתובת לבעיות הרציניות שמתעוררות כיוון שאין להם בעצם שום סמכות, נבנו חדרים וחדרי חדרים. הון עתק הושקע בשיפוצים בבניין שהספרייה עומדת לנטוש לטובת משכן אחר (לא גדול בהרבה מזה הנוכחי).

משכן זה, והמהפכה דלעיל, נוצרו "בזכות" מימון מקרנות הברון רוטשילד, ואת הספרייה אכן מנהלים פקידי הברון בראשות בנקאי. נכון שיש בוועד המנהל נציגים מן האקדמיה, פרופסורים (כמדומה שאף לא אחד מהם ממדעי היהדות) שמדי פעם מקבלים דיווחים על הנעשה בספרייה, אולם על עובדי הספרייה נאסר להופיע בפניהם, והסמכות הבלעדית היא של אדם אחד בלבד.

לעומת הכסף הנשפך וריבוי העובדים החדשים, מספר הספרנים פוחת והולך. באוסף גרשם שלום מועסקים עתה שני עובדים בהיקף כולל של משרה אחת. העוזר על ידם מקבל שכר סטודנט. זאת באולם שפתוח לקהל 6 ימים בשבוע עד השעה 5 בערב, אולם שמכיל ספרים נדירים מאוד, ואין בו מנהל אחראי מזה זמן רב וגם מכרז על משרה זו איננו מתפרסם. לזאת ייקרא הזנחה פושעת.

מגמת הספרייה היא לקיים חלוקה לפי הפורמטים (כתבי עת, כתבי יד, מוסיקה וכו') ולא לפי הנושאים. זו חלוקה לגיטימית אולם לא כשהיא נעשית בצורה מאוד סכמטית וקיצונית והורסת את האוספים הקיימים. למשל, חלוקה לפי ספרים נדירים ושאינם נדירים מפרקת את אוסף המפות של לאור, את אוסף אדלשטיין לתולדות המדע ואת אוסף גרשם שלום לחקר תורת הסוד היהודית, וזאת בניגוד לחוזים מפורשים עם הנהלת האוניברסיטה העברית.

יתרה מכך, הכללתו של אוסף שלום באולם הקריאה ליהדות משמעותה חורבן האוסף. הנהלת הספרייה איננה מבינה – מה שהיה ברור לכל ההנהלות לפניה – שהקבלה היא תחום מחקר אזוטרי וסודי, ושרוב הספרים השייכים לתחום זה, גם אלו המונחים על המדף הפתוח, צריכים שמירה מיוחדת ובכל אולם אחר נדרשת לשם קריאתם הפקדת תעודה מזהה. אוסף ספרים זה אינו יכול להיות נגיש לכל תימהוני למרות שהוא נכס האומה כולה. דווקא בגלל זה נדרשת שמירה מוקפדת.

הנהלת הספרייה הלאומית שבויה בתפיסה הרווחת בציבור על אודות מקצוע הקבלה שנזדלזל בדורנו. הקבלה נעשתה כביכול נחלתו של כל "סלב" שחושב שקבלה זה מין קובץ של מנטרות ועצות איך להיות מאושר ועשיר ויפה ובריא. ה"מיסטיקאים" של היום הם אצטגנינים, נומרולוגים, שרלטנים, קוראים בקלפים ובקפה, ונראה שכך גם חושב מנהל הספרייה שרוצה להציל את האומה מאותה בושה שנקראת קבלה. גם האוצר הראשי החדש של מדעי היהדות חושב שהקבלה היא מקצוע נחות ובכל הזמן שעשה בתפקיד זה מעולם לא הציע ולו ספר אחד לאוסף.

ספריית גרשם שלום היא יחידאית בעולם בהיקפה ובארגונה. היא המרכז העולמי הבלתי מעורער למחקר הקבלה. מכל העולם מגיעים אליה חוקרים ותלמידים, ולכאן הם שולחים את מחקריהם. זוהי גולת הכותרת של הספרייה הלאומית ששואפת עתה להפוך למעין קניון ככל הספריות במקום לטפח את הייחודי, המיוחד והיחיד. לספרייה כזאת דרוש מנהל אחראי ומומחה בתחום, שיארגן כנסים, יערוך ספרים ויקיים מרכז תוסס ופעיל. הנהלת הספרייה אטומה ועיוורת לנושא הליבה שלה. היא סבורה שהטכניקה, כגון דיגיטציה (שהיא מפעל מבורך מאוד), תפתור את כל הבעיות, בלי להביא בחשבון שלא כל ספר או מסמך ניתן לצלם, ושזהו תהליך ארוך שחל על ספרים נדירים בלבד, ושיש גם דבר כזה שנקרא שלמות האוסף וצריך להגן עליו. הספרייה הלאומית מיועדת בראש וראשונה לחוקרים, ומחובתה לא רק לשמר תרבות אלא גם לטפח יצירה. היא מחויבת למחקר ולחקר היהדות בפרט. היא איננה צריכה ואינה יכולה לעמוד בתחרות עם מוזיאונים או תיאטראות והיא איננה מתנ"ס לאומי.

אפשר להתווכח גם על נושאי הליבה של הספרייה: למה אסלאם ולא נצרות? נכון שיש אוסף גדול של ספרות אסלאם, אבל האם הדבר מצדיק טיפוח עתידי בדומה לזה המושקע במדעי היהדות? ידוע לי שאוסף גדול מאוד בנושא אמנות ותרבות יפן והמזרח, שהספרייה השקיעה בו במשך שנים רבות, הוצא מן הספרייה כיוון שלא נכלל בתחום נושאי הליבה. גם הוונדליזם הזה (שאושר על-ידי חברי האקדמיה), לצד גריסת ספרים מצוינים בתחומי האמנות, הארכיאולוגיה, ההיסטוריה ועוד, שליחת ספרים למזרח או חלוקתם להמוני בית ישראל, אינו מעורר אהדה רבה. 

ההתפתחות הטכנולוגית והתפנית המופלאה של מדע הספרנות והמידענות אינן מן הדברים שההנהלה יכולה לזקוף לזכותה. מפעל הדיגיטציה הוא עתיר שנים, וכן הקטלוגים האינטרנטיים, שיתוף הפעולה העולמי, מאגרי המידע ועוד. הנהלת הספרייה מתנהגת כאילו המציאה את הספרייה הלאומית. כאילו שהספרייה לא הייתה קיימת מאז הקמת האוניברסיטה ב-1925, ועוד לפני כן, כמו לא הושקעה בה עבודה מקצועית עצומה בהיקפה, כאילו אין בספרייה מומחים בעלי שם עולמי בחקר כתב-היד, ראשי מחלקות ואנשי מקצוע מצוינים בתחום עבודתם, ידענים גדולים עם ניסיון עשיר בניהול ורכש – אלו נזדלזלו בעיני ההנהלה שהתייחסה אליהם בגסות רוח ועוינות בלי לשמוע מה בפיהם. רבים מהם פרשו ומדירים רגליהם ממנה, וחבל על דאבדין.

האוניברסיטה העברית ניערה את חוצנה מן הספרייה הלאומית והפקידה את אוצרות האומה בידי פקידי הברון, נקווה ונתפלל כי יישמרו.

אסתר ליבס היא המנהלת הפורשת של אוסף גרשם שלום ושל אולם הקריאה לספרים הנדירים של הספרייה הלאומית

 ———————————————————————————————-

אורן ויינברג, מנכ"ל הספרייה הלאומית מגיב:

אין ספק שימים שמחים עוברים על הספרייה הלאומית, ימים של התחדשות ושינוי, ימים שבהם קהלים חדשים נחשפים לאוצרות הרוח הטמונים בבניין הספרייה ובאתר שלה ברשת, בצד חיזוק הרכישה והאיסוף. שינויים אלה הם תוצאה של תוכנית אסטרטגית שבהתווייתה היו שותפים אנשי אקדמיה, ספרנים, ארכיונאים, אנשי רוח, וכן, גם אנשי כספים ואנשי ציבור; תוכנית שתביא לבנייתה מחדש של הספרייה הלאומית במתכונת הראויה למאה העשרים ואחת.

ד"ר ליבס בוחרת להתנגד לכל שינוי שמטרתו פתיחות ונגישות ומעדיפה לשמר את שהיה, בלי שום התייחסות לתמורות העוברות על מוסדות דומים בארץ ובעולם ולהתפתחויות בעולם המידע. ד"ר ליבס מאמינה שהספרייה הלאומית צריכה להישאר ספריית מחקר בלבד, ולשרת מתי מעט. המחוקק, הוועדות השונות, האוניברסיטה העברית ורוב רובו של הציבור סבורים אחרת.

הפעילות התרבותית של הספרייה הלאומית קשורה ישירות לאוצרות ולאוספים שבספרייה: כנסים מחקריים, סמינרים מקצועיים, מפגשים עם חוקרים, תערוכות ומופעים יוצרים קשר בלתי אמצעי בין הספרייה לבין הציבור הרחב ומעודדים את הגברת השימוש באוספים. תקציב הרכישה (של ספרים, כתבי יד, כתבי עת וכו') גדל בכל אחת מהשנים 2010 ו-2011 פי שניים וחצי (!) בהשוואה לכל אחת מהשנים 2008-2006. חלקן של כל פעולות התרבות והחינוך בתקציב הרגיל של הספרייה לשנה זו הוא 2% בלבד.

אין עוררין על זכותה של ליבס להתנגד לשינוי ולהתפתחות, אבל ראוי שתדייק בעובדות, בעיקר לאחר שאלו הוצגו בפניה פעמים רבות:

א. הספרייה הלאומית פועלת היום במבנה ארגוני המאפשר תפקוד מקצועי יעיל וענייני, בהתאם למקובל בארגוני מידע מובילים בעולם. מנכ"ל הספרייה הוא ספרן, לראשונה מזה שנים רבות. בשנים האחרונות גויסו למעלה מ-20 ספרנים וארכיונאים לספריה ונעשה מאמץ לעודד את הצוות המקצועי ללמוד, להשתלם ולהתקדם מבחינה מקצועית.

דירקטוריון הספרייה מורכב מאנשי רוח, אנשי אקדמיה, אנשי ציבור ואנשי כספים. שלושה מחברי הדירקטוריון הם פרופסורים במחלקות מדעי היהדות בשלוש אוניברסיטאות. בין חברי הדירקטוריון אין איש מחברי הנהלת הספרייה או מעובדי יד הנדיב, והצירוף "פקידי הברון" בהקשר זה אינו אלא מליצה נבובה. בפני הדירקטוריון מופיעים חברים מצוות הספרייה באופן קבוע, בהתאם לנושאי הדיון השונים.

ב. הנהלת הספרייה אינה מתיימרת לטעון שהיא המציאה את ההתפתחות הטכנולוגית, ולא את מפעל הדיגיטציה. העניין הוא במשקל ובדגשים. בעשר השנים האחרונות נסרקו לאתר הספרים הסרוקים כאלף ספרים, ומי שהחל במלאכה והמשיך בה עד היום בוודאי ראוי לברכה. על פי התוכנית הקיימת היום ייסרקו בחמש השנים הבאות מאה אלף ספרים.

מי קבע שדיגיטציה חלה "על ספרים נדירים בלבד" ולא על ארכיונים או על כל חומר יחידאי או נדיר? כלום יש הוכחה ניצחת לחשיבות ההנגשה הדיגיטלית מאשר אתר העיתונות ההיסטורית (עד היום 450,000 עמודי עיתונות!), אתר צילומי זאב אלכסנדרוביץ' ואחרים, המביאים לכל חוקר ומתעניין ברחבי תבל פרקים מרתקים בתולדות עם ישראל בעולם ובארצו במאת השנים האחרונות?

ג. הנהלת הספרייה הלאומית רואה באוסף שלום את אחד האוספים החשובים והמרכזיים שבספריה הלאומית, ואין לה שום כוונה לפרקו או לאחדו עם אוספים אחרים. גם במשכן החדש של הספרייה ישומר האוסף כיחידה לעצמה שהכניסה אליה מאובטחת במיוחד. אוסף שלום יהיה פתוח לכל המעוניין לעיין בתכולתו ולא לד"ר ליבס היכולת לקבוע מי ראוי ומי אינו ראוי לעיין באוספי הספרייה. ואף זאת, בקדמת תוכנית הדיגיטציה של הספרייה עומדת סריקת כל ספרי הקבלה הנדירים, בין שהם דפוסים עתיקים ובין שהם ספריו של גרשם שלום עם הערות בכתב ידו בשוליהם.

כתב היד היקר ביותר שנוסף לספרייה לפני שנה הוא כתב יד בקבלה בעצם ידו של רבי מנחם דה לונזאנו מראשית המאה השבע עשרה (סריקתו ניתנת לצפייה באתר הספרייה, ואכן נצפתה בשנה האחרונה יותר מכל פריט אחר), שחשיבותו מתבררת יפה בספרו של יוסף אביב"י שיצא לאור לפני חצי שנה. התערוכה הראשונה שההנהלה הנוכחית ערכה, בעיצוב מקצועי שכמוהו לא נראה בספרייה שנים, בהשקעה גדולה ובאוֹצְרוּתהּ של ד"ר ליבס עצמה, הייתה התערוכה על הבעש"ט במלאת מאתיים וחמישים שנה לפטירתו. אלפי מבקרים ראו את התערוכה. איננו רואים כיצד מתיישבות כל העובדות האלה – לצד העובדה שכל ספר שביקשו לרכוש לאוסף שלום נרכש – עם הטענה על יחס שלילי לקבלה.

ד. אוסף המזרח הרחוק עובר, בהחלטה משותפת לספרייה הלאומית ולאוניברסיטה העברית, לספריית הר הצופים, שם ישרת טוב יותר את צורכי החוקרים, לאור העובדה שאוסף זה אינו שייך לתחומי האיסוף של הספרייה הלאומית של מדינת ישראל.

בתגובתה של ד"ר ליבס יש אי-דיוקים לרוב, וגם שמועות בעלות אופי רכילותי שאין להן שום אחיזה במציאות (היא מאשימה את ההנהלה ב"גריסת ספרים מצוינים בתחומי האמנות, הארכיאולוגיה, ההיסטוריה ועוד") הגובלות בלשון הרע, ואין צורך להאריך בזה. הנהלת הספרייה הלאומית נחושה בכוונתה להצעיד את הספרייה קדימה בהגשמת המשימות שקיבלה על עצמה על פי חוק הספרייה הלאומית ובהנחיית מוסדותיה העליונים – מועצת הספרייה והדירקטוריון.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בניסן תשע"א, 8.4.2011