"בקצה הקו" – מאמרים אחרונים בפולמוס בין הרב בני לאו לישיבות "הקו"
תגובותיהם של יגאל כנען והרב שי פירון
ירמיהו, או רב בקטמון? / יגאל כנען
הרב טאו נושא באחריות של מי שנמצא בליבת הכור הגרעיני. הוא חייב להיות מדויק וחשדן, ולא לעסוק במציאת חן. כך היה תמיד, גם במה שנראה לך כימים תמימים יותר
צר היה לי מאוד לקרוא את מאמרו של בני לאו.
את בני אני מכיר מגיל שבוע. זכורה לי עד היום התמונה של שלושת זוגות ההורים הצעירים מחייכים, עם הגעת יונה לאו עם בני התינוק מבית היולדות. משפחת מנדלוביץ', משפחת קאופמן (משפחתי) ומשפחת לאו-לביא. המקום: רח' סמאטס 4, ליד שיכון הפועל המזרחי בצפון תל אביב. השכנים/קרובי המשפחה בבית הסמוך היו שיקו (לימים הרב יהושע) הגר עם הילדים מוישי (לימים הרב) ועידית (לימים הרבנית איצקוביץ). הדוד סרוליק (לימים הרב הראשי לישראל, הרב ישראל מאיר לאו) היה מגיע לביקורים רבים מן הישיבה. אידיליה של ילדות.
לימים דרכם של השכנים נשזרה ונפרדה חליפות. דרכי החילונית המשיכה בבית ספר אליאנס, בעמדות "שלום עכשיו", בלימודי פילוסופיה ובהמשך בפנייה ללימודי ישיבה בסביבת "מרכז הרב" ולאורח חיים דתי. אחרים – שחבשו כיפה בסיטואציה הנ"ל – הורידו אותה, ואחרים התחזקו, לאומית או דתית, ולפעמים יחד.
לא אהבו אתכם
גם בני לאו מתחיל את מאמרו בפריסה נוסטלגית נרחבת: היכרותה של אשתו עם הרבנית חנה טאו המנוחה, היכרות עם הרב טאו כמוביל מאבק למען יהדות רוסיה, הקמת ההתנחלות בית יתיר יחד עם האח שי, ותמצות הרעיון בשיחה עם מפקד בית הספר לקצינים דאז, (לימים השר) אפי פיין, במסע ההלוויה של הרצי"ה, על מרכז הרב כ"כור הגרעיני" המוביל את כל מה שטוב ונכון במדינה. זוהי, לפי לאו, תקופת "הרב טאו הטוב". אידיליה.
אלא שלי עצמי אותה התקופה זכורה קצת אחרת.
זו הייתה התקופה שבה תהינו בשמאל מה קרה לדתיים שהכרנו. דתיים היו תמיד השכנים החמודים, עם האידיאולוגיה העתיקה והלא רלוונטית. בפוליטיקה ייצגו אותם אנשים כמו משה חיים שפירא, משה אונא ויוסף בורג. תמיד שמנמנים, תמיד חמודים, תמיד אומרים אמן יהודי ראוי על כל מה שרצינו. ולוקחים כסף, איך לא.
ופתאום נכנסה בהם תזזית. הם חושבים שהם רלוונטיים ומובילים: זבולון המר ז"ל, חנן פורת יבדל"א ויותר מכול הטירוף של "גוש אמונים". פתאום חיבור של דתיים לתנ"ך ולארץ. פתאום מקימים התנחלויות. כופים את עצמם על המדינה.
היו יותר קיצוניים ממני: "איש מן המתנחלים לא חולם להתנחל באמת", כתבו ב"העולם הזה" בשנת 74'. "ספק אם יישוב קבע אחד יקום מהם", אמר יעקב שרת, וב-1981 אמר אברום בורג כי "הגל הגואה של גוש אמונים ילך ויישכח, ידעך ויכבה". לא נתפסנו כנחמדים: "היום כיפה סרוגה פירושה משמרות מזוינים, עוזי, מתנחל, גוש אמונים, אלימות, עיניים מתגלגלות, משיח, גאולה, ועוד גאולה, יריות באוויר, התעללויות באישון לילה, אפליה, שנאה, הסתה" (מיכאל ברזין, 85'). "הרב משה לוינגר, שד מכוער מתלהם, בכייני, עובד כוכבים ומזלות שהגיח מתוך ערפילי הקרבות של 67'" (בועז אפלבאום, 87'). "הרב צבי יהודה קוקו", קראו ב"העולם הזה" למנהיג הזרם, וסטיריקנים לעגו למדינה המקשיבה לרב בן 90, ולעגו לרב המוריד את משנתו הנאצלת של אביו לתורה "פשטנית" של יישוב הארץ.
על תחום העלייה מבריה"מ היו מופקדות אז דמויות אפופות חשאיות, גדולי עולם כשאול אביגור ושייקה דן. משפט המחץ היה "יש דברים שעדיף לעשות בשקט". ובאותן שנים הייתה אפס עלייה והיו הרבה אסירי ציון. את מסך הזכוכית הזה ניפץ הצדיק הרב מאיר כהנא בהפגנות מתוקשרות וחסרות התחשבות בארה"ב, לצד פעילות רועשת ומטרידה של הציבור הדתי לאומי בהפגנות המוניות, בלובינג למען סנקציות בארה"ב (תיקון ג'קסון-ואניק). לא היה קץ לזעמם של המפא"יניקים: "הם יהרסו הכול", היה המשפט המצוי.
הייתה אווירתFin du siècle עם עליית בגין וגוש אמונים. נכתבו ספרים כמו "הדרך לעין חרוד" על החילוני האחרון. בנימין תמוז כתב את "פונדקו של ירמיהו", יצחק בן נר כתב סיפורים הזויים על רחובות ערים שקאובויים עם ציציות יורים בהם להנאתם. ועמוס עוז כתב "תופי הטם טם של שבטיות עמומה, פולחנית, דם ואדמה ויצרים…".
אנו, החילונים מהשמאל, שנאנו אותם, בזנו להם, פחדנו מהם. ראינו בזאת סוף המדינה, ולמותר לציין שהתקשורת הלכה בדרך שהתווינו.
כך שזיכרונך הנפלא על שנות האידיליה קצת מטעה. כדי שהילד/נער/חייל בני לאו ירגיש נפלא, יחוש כחלק מ"חסמבה", ציונות, חוויות של הגשמת רצון השם עלי אדמות, היו כאלה שנשכבו על הגדר, התעקשו על פירוש נכון וחד של "אמונת עתנו", ספגו אינסוף בוז, סנקציות ויריקות. הרגישו נפלא כי הלכו בדרך השם, אבל תורנית, חברתית, ישראלית, היו מאוד לבד. אין חרדים כמותם, אין חילונים כמותם, וגם בכיפה הסרוגה – נו, לא הרבה הבינו אותם. גם את הרב צבי יהודה. גם את הרב טאו יבדל"א. דווקא כי היו ממלכתיים, ביקרו את הממשלה. וגם ייעצו לה, סייעו לה וכיבדו אותה.
מקום אבני שיש
וכאן מגיעה נקודת השבר. כדי לחקור מאיפה כל הישראליות הנפלאה הזאת מגיעה, מאיפה ה"כור הגרעיני" או "טורבינת הרוח", לא מספיקה המילה "חוויתי" ששוזרת את כל החלק הראשון של מאמרך. צריך היה לברר מאיפה זה מגיע, תורנית, ולהמשיך עם זה. מהגר"א, לנצי"ב מוולוז'ין, לראי"ה קוק, ל"אורות", ל"לנתיבות ישראל", ל"אבן ישראל".
להמשיך עם זה – ומאוד מאוד מאוד לדייק.
המרכז, ליד הליבה, הוא חדר נקי. אנשים מתהלכים בו עם בגדים סטריליים, ואמצעי הגנה. רק מעטים מורשים להיכנס שם, בוודאי לא זרים. הסכנה לטעות או חבלה היא גדולה. כמעט בלתי נתפסת. נדרשת הרבה אחריות.
כאשר הייתי ילד, כל העולם היה נראה לי יציב, ומסודר ואיתן ובטוח. עם התבגרותי, ביקרתי בכמה תחנות חשובות במדינה וראיתי עד מה הכול מדויק, שברירי, מאומץ וספור. מדינת היהודים כוללת מיליוני אזרחים, וצבא חזק. אבל בלילה מסוים אחראית רק טייסת מסוימת על הגנת שמי הארץ, והיא ממנה שני טייסים, וזהו. אם משהו מקולקל אצלם, או בכלים שלהם – זהו, אין הגנה.
ומי שהיה במוסד, בשב"כ או בכל מקום חשוב יודע עד כמה מצטמצמת הכמות כאשר מגיעים לחוד, וכמה הכול מדויק, והטעות היא בלתי נסלחת.
ולמה נלך רחוק מבחינה דתית. נחזור לבית המקדש: יש מרחב שאליו יכולים להיכנס כמעט כולם, יש מרחב אחר שבו נכנסים פחות מאחוז אחד. ויש מקום אבני שיש.
לא הבנת, בני, שכל מה שחווית בצעירותך היה קשה, ואמיץ, ואכזרי – ונאמר ממקום אבני שיש. זה לא התחיל מהצופים, לא מבני עקיבא ולא מחסמב"ה.
כשבגרת, פנית למרחב ההשכלה החילוני. זכותך, אפילו חובתך. אבל אל תערבב זאת עם מקום אבני שיש.
אנחנו בני שם, ובני ישראל. לא ייתכן לשים במקום אבני שיש שלנו כללים של בני יפת, יוון או עשו. יש להם מקום, אבל זה לא אנחנו.
ניסיון אחד היה בנישואיו של שלמה עם בת פרעה, ותוצאתו לפי האגדה הייתה: "מלאך גבריאל נעץ קנה בים… ועליו נבנה כרך גדול שברומי". ניסיון נוסף בכיוון זה אירע לפני 2,000 שנה. ולא בכדי האגדה מתארת את "אותו האיש" כ"ממזר" ו"בן הנידה", בן לחייל רומי ואם יהודייה. הפגאניות היוונית-רומית פגשה את היהדות ויצרה ממזר אידיאולוגי. מאוד פופולרי ומצליח אך שקרי. הנצרות.
הדיון מה "מטמא את השמן" ומה לגיטימי בהיותו "יפייפותו של יפת באוהלי שם" אינו פשוט, ורחב יותר ממאמר קצר, וזוקק ייעוץ של גדולים. כי התוצאה של טעות היא קריטית.
ולא תמיד יש רק שוגג, אלא גם זדון. כפי שכל העולם רצה ורוצה להרוג את היהודים פיסית, הוא רוצה להרוג אותם רוחנית, ואותו משל של "כבשה בין שבעים זאבים" מתאים גם לכאן. בתחפושות, בפיתויים, בחוגים של מדעי הרוח, במלגות ובתקציבים, בהסכמי "שלום", במעגלי "צדק". הכול כדי לטרוף את הכבשה.
בודד וקשוח
ויש מי שנלחם עליה. נגד כל העולם. ואין מה לעשות, הוא חזק, וזהיר, ודקדקן, וחשדן, ותוקפן, וקפדן ומדויק, ומסור לתפקידו עד כלות הנשמה. בדיוק כמו שהייתי מצפה מהאחראי על הכור הגרעיני.
מי שמחפש מתיקות, נהנתנות או סתם חוויות, שילך למקום אחר.
יכולתי גם לספר לך ששאלתי את הרב טאו שאלות על שלינג וניטשה, ובמקביל לשיעוריו למדתי גם תואר שני בפילוסופיה, והוא שוחח עמי על מאמרים בעיתונות ובחדשות ברדיו, ולימדתי (לא ייאמן בקטמון) פילוסופיה במכון הרצוג להכשרת מורים.
אני לא מכיר חילוני נאור ממנו. אבל יש היררכיה: מה למעלה מה למטה. מה קודש מה חול. מה תורה ומה חכמה.
אתה, לעומת זאת, הלכת בדרכם של יהודי גרמניה. הקמת מסגרת דתית הגונה למציאות של חול. הנהגת קהילה, לימדת תורה, השתמשת ברטוריקה הנפלאה של בני משפחת לאו, מתת א-ל שניחנו בה. אבל לא נתת לעצמך דין וחשבון, שכצעיר, היית בסיירת. כמבוגר, בחרת בפלוגת המטבח.
בפלוגת המטבח חשובים באותה מידה הצבא, והמשימות, והיציאות הביתה, וסעודות השחיתות, והמשכורת. זאת ליגה אחרת. להיות רב במסגרת של מתיקות חיים, והרצאות אקדמיות, ואמירת הן למסגרת גם כשהיא רשעה. ונתינת השרביט בלעדית למלך. ומציאת חן בעיני הגוי.
זה לא הכי מכובד, אבל אפשרי. אבל כשנגד המטבח מותח ביקורת על מבצעיו של מפקד הסיירת, זה בלתי נסבל. זו חוצפה, זו עזות מצח.
הרב טאו לא השתנה במאומה מאז אותן שנים נפלאות וקשות. הוא ממשיך להיות חכם ובודד, אמיץ וקשוח. אתה הוא שהשתנית. העדפת להיות רב של עוגות קרם בקטמון. חביב השמאל האנטי ציוני והקרן לישראל חדשה.
כזכור, לפני המחנה הולך עמוד ענן או עמוד אש. לא עוגת קרם.
——————————————————————————————–
לחלוק, אבל ביחד / שי פירון
אם נמשיך כך, הנכדים שלנו לא ישבו יחד. הם ילמדו במוסדות אחרים, יאכלו מהכשרים אחרים, יגורו בישובים אחרים. הם בטח גם ימשיכו ללמוד וללמד על אחריות לאומית ותרומה לכלל ישראל
את עיקר שנות לימודיי עשיתי בישיבת "מרכז הרב". שש שנים הסתופפתי תחת ראשיה ורבניה וגם אחרי שעברתי למסגרת לימודים אחרת המשכתי להתגורר בסמוך לישיבה.
היו אלה הימים שלפני הפילוג הגדול והמכאיב, זה שגורם לי ולחלק מחבריי תחושה של זרות בכל אחד משני בתי המדרש שנוצרו בעקבות האירוע הנורא.
שבת בבית המדרש של ישיבת "מרכז הרב" הפגישה רבנים השונים זה מזה. במזרח ישבו ר' אברום שפירא והרב ישראלי זצ"ל. לפניי ישבו בשבתות "חיל לבנון" – הרב יעקב לבנון וילדיו, זקופים כמו חיילי חי"ר הנכונים לקרב; ומאחורי אחת הספריות שבפאתי בית המדרש עמד בתפילה הרב צבי טאו שליט"א. בחלק אחר ישב בבגדים חב"דיים הדורים הרב ישראל הס זצ"ל. עוד רבים וגדולים היו שם. עד היום אני מתגעגע לאווירת התפילה המיוחדת ההיא, לשירת "לכה דודי" מלאת העוצמה שהייתה מיוחדת לבית הגדול ההוא.
בעיני רוחי אני רואה את הרב עמיאל שטרנברג פוסע ביום חול אל מקומו ושובל של תלמידים נעמדים לידו, אוחזים בגמרותיהם לשאול ולברר את יסודות הסוגיה. בטור השמאלי עמד בתפילה בימי חול הרב יהושע צוקרמן כשפניו הקרינו מבט מלאכי בזמן תפילת המנחה. את ה"משיב" ר' שלוימה שפירא אני זוכר הולך ברחובות השכונה כשהגמרא שלו פתוחה ואני מתפלל שחלילה לא ייתקל בעמודי התאורה, ואת מי שהיה לימים ר"מ ואחר כך דיין, הרב יגאל לרר, אני זוכר מתנדנד בקצב קבוע על הספסל הראשון במרכז בית המדרש ללא הפסקה, יום אחרי יום.
אני זוכר את תפילת שחרית של שבת בבוקר ואת השעה הקבועה שבה נכנס לבית המדרש הרב אלישע וישליצקי שהקפיד שכולנו נקרא לו "אלישע" ואת התלמידים הרבים שהתייעצו אותו במגוון עצום של תחומים. וגם את הרב בני להמן, ר"מ בישיבת הר עציון אני זוכר. את מרכזיותו בהווי הישיבה, את היקף לימודו בגמרא ואמונה. הוא היה הרב של כולנו במדרשת עפרה. את הרב סתיו שסיפרו שהחליט לא להתחתן עד שיסיים את הש"ס. את הרב שמואל טל, לימים ראש ישיבת "תורת החיים", ששקד על תלמודו כל כך עד שראיתיו יוצא מבית המדרש הישר לחתונתו, והשתוממתי.
את הרב רפי פוירשטיין שנפשי נקשרה בנפשו ביום הראשון שהגעתי לישיבה, סתם יום של חול, וראיתי איש גדול מתפלל ובוכה. את הרב רפי פרץ שישב בספסל שמאחוריי ולמד תורה באצילות. את הרב אלי סדן שהתגורר בבניין הסמוך לישיבה ואת ראשית צעדיי בלימודי האמונה עשיתי בביתו.
ואם לא די בכל אלה, כאברך צעיר התקיימו בביתי שיעוריו של הרב שג"ר זצ"ל, ושם למדנו לראשונה ליקוטי תורה של חב"ד ומתורתו של רבי צדוק הכהן; ובבית של השכן התקיימו שיעורי תנ"ך של הרב מדן שליט"א, ראש ישיבת הר עציון.
מה קרה לנו?
לא נתקפתי בפרץ של נוסטלגיה ובסתם יום של חול אני לא חש בגעגועים עזים. שטף החיים הוביל את רובנו לחיים של יצירה ועשייה והמשימות המשחרות לפתחנו גדולות ועצומות יותר מזיכרונות והתרפקות על העבר. ובכלל, אני לא נוטה לעסוק בנוסטלגיה ובתחושה שגדולים הימים הראשונים מאלה ההווים.
אני מספר על כל האנשים הללו כיוון שהם שונים אחד מחברו. כל אחד מהם פנה לדרך אחרת והעמיד תלמידים הרבה. עמדותיהם בשאלות רוחניות, אמוניות והלכתיות אינן דומות וחלק מהם הביעו עמדות סותרות בכל השאלות שמסעירות את סדר היום הדתי לאומי.
ואף על פי כן הם ישבו באותו בית מדרש ונהגו כבוד אחד בחברו. חלק גדול מהם היו (ונותרו) חברים. כך גם ביחס אל רבנים וחברים בבתי המדרש האחרים. תקופה ארוכה אחרי שלמדתי בחברותא עם הרב טאו שליט"א, נועצתי בו בשורה של עניינים שהטרידו אותי ביחס למהות הלימוד ולמטרותיו. הרב הרהר ואמר: "אני מציע שתלך ללמוד זמן אחד אצל מורי ורבי הרב עמיטל". כך הגעתי לזמן קיץ אחד לישיבת הר עציון.
מה קרה לנו?
לא המחלוקות הן אלה שפוגעות בנו. לא הדעות המקוטבות. מי שמכיר את ההיסטוריה של ישיבת 'מרכז הרב' יודע שמאז ומעולם היו בתוכה גוונים שונים. המחלוקות היו קיימות מאז ומקדם. אז מה בכל זאת קרה?
על כולנו השתלטה קנאות הפוסלת ומוציאה אל מחוץ למחנה את כל מי שלא חושב בדיוק כמוני. התפתחה תפיסת עולם שלפיה רק לזרם אחד יש הבנה "עמוקה, פנימית" בכתבי מרן הרב זצ"ל, ומי שלא גדל בצילה של תפיסת עולם זו אינו זכאי לראות עצמו כממשיך דרכו של הרב קוק זצ"ל.
כך, בישיבות מסוימות החלו להוציא ספרים של מי שהעז לפרש את משנת הרב שלא על פי "המסורה" שעברה מרב לתלמיד. דא עקא, רבים חשים, ובצדק, שהם תלמידי תלמידיו של הרב זצ"ל. התפתחה שפה פנימית השמורה ליודעי ח"ן, ולצדה תחושה שהצמצום אל תוך בית המדרש תוך חווית ניתוק מההווה על מכלול אתגריו מהווה ביטוי לדבקות בקודש הפנימי. ההתבוננות בנצח, בעומק החיים הישראליים ובבניית "השורה הפנימית" הפכה לשדה הפעולה הנכון.
אחרים לקחו בעלות על "פתיחות" ו"נאורות": רק בבית מדרשם מתנהל דיאלוג פתוח וכל בתי המדרש האחרים "סגורים" ולעתים אף "חשוכים". רק הם יודעים להסביר מהי קִדמה ומודרנה ובעיקר מהי הדרך להתחבר ולהשפיע על התהוותה של הישראליות והציבוריות.
קנאות מובילה לפסילה. לפסילת רבנים, לפסילת ישיבות, לתחושה שצריך להציל את הצעירים מדעות זרות. אמנם, הקנאות שבתוכנו לובשת פנים נעימות ושוחקות. אנחנו (עדיין) חברים ומקפידים על לשון נקייה, ואף על פי כן – זוהי קנאות מסוכנת המטילה ספק ביכולת לבנות בית מדרש גדול, כולל ומקיף.
מובילים לחורבן
בעיקר הקנאות מסוכנת כיוון שגדל דור צעיר של צעירים הרגילים בתמונה חד מימדית שבה יש הרבנים "שלנו" ויש אלה שמעבר לגדר. לפני שלוש שנים קיימנו שבת משותפת, רחוקה מעין הציבור, ביישוב עפרה. ישבו יחד, רבנים מישיבות שונות, קו, מרחב, עיגול ומעוין. השבת הציפה שאלות נוקבות, התקיימו דיונים לא פשוטים, תוך שאיש לא ויתר לחברו על חידוד עמדותיו.
"אורחי השבת" היו הילדים של כולנו. צעירים אידיאליסטים אוהבי תורה הגדלים בבתים שונים. הצעירים נדהמו למראה הקרבה בין הרבנים השונים. הם לא האמינו לעומק השיח הלבבי בין הרב שרלו לרב שפירא, ולחיבה שבין הרב מלמד לביני.
בשם הרצון להוביל לתיקון אנו מובילים לחורבן גדול. אם נמשיך כך, הנכדים שלנו לא ישבו יחד. הם ילמדו במוסדות אחרים, יאכלו מהכשרים אחרים, יגורו ביישובים אחרים. הם בטח גם ימשיכו ללמוד וללמד על אחריות לאומית ותרומה לכלל ישראל.
קל לדבר על פילוג. קל לומר שאנו שונים, אחרים. קל לשרטט את ההבדלים בין הקבוצות השונות, ויש בכך יותר מקורטוב של אמת.
אני מודה שיש רגעים שבהם אני חש שאין מנוס מפילוג כואב. אני מודה שקשה לי עם מכתב כזה או אחר, עם פסק הלכה או מאמר המתפרסם על ידי חברי. אני מניח שגם אני גורם לחלק מהם כאבי בטן. ייתכן שהרכבת הרחיקה ושני קטרים יצאו לדרכם בכיוונים מנוגדים. ואף על פי כן, אם לא נקדיש אנרגיות וזמן לניסיונות החיבור בינינו זו תהיה טעות גדולה, וההיסטוריה תשפוט אותנו על כך.
לא קיימנו בתוכנו את הבירור המשותף. לא פרשנו את העמדות השונות תוך שאנו מנסים להבין – יחד – את שורשי המחלוקת. ובעיקר, לא כיבדנו את העמדה האחרת. נפלנו לתוך מערכת של סטיגמות המציירות את עמדותיו של השני בשטחיות ורדידות.
כשאני מחפש את החברים הקרובים אליי, אני מתבלבל. בסוגיית הממלכתיות אחוש קרבה עצומה למי שרחוק ממני בענייני מעמד האישה. בסוגיית מעמד האישה אכרות ברית עם מי שרחוק ממני בסוגיית מרכזיותה של הארץ, ועם האחרים אחוש קרבה ביחס לסוגיות חברתיות, לזכויות אדם ולצדק חברתי. כך גם ביחס ללימודי חול, לאקדמיה ולשימוש בכלים אלה בעת לימודי הקודש.
אז הנה כמה תרגילים בסטיגמות: הרב אליעזר מלמד, "המחמיר", מקל בהפלות של עוברים עם תסמונת דאון. הרב פוירשטיין, "הליברל", מחמיר בכך. הרב שרלו, "הליברל", לא רואה מקום ללימוד חסידות בתוך בית המדרש, שהרי את רוב הלימוד ב'סדרים' יש להקדיש ללימוד הגמרא, ואילו הרב יהושע שפירא, "השמרן", רואה בהכנסת חסידות לבית המדרש צעד מבורך. ועוד ועוד על זו הדרך.
לא לביטול המחלוקת אנו נקראים כי אם לגיבוש היכולת לנהל דיאלוג שאין בו פסילות.
את הבירור המשותף בטרם תוסקנה מסקנות קשות אנו חייבים כלפי שמיא וכלפי ילדינו. דיון משותף ומכבד הוא צורך היסטורי, כיוון שתנועה גדולה בעלת כוח גדול לעצב את הישראליות מפספסת את הייחוד ואת הייעוד.
אומנם לא אכחיש, כי מפעם לפעם אין אני תמים דעים עם הנהלת המפלגה ביחס לבעיות ידועות. לפרקים אני חושב כי הרבה דברים נעשים כדי לצאת ידי חובה כלפי חוגים מסוימים וכדי להיחלץ מן הלחץ הציבורי, ברם אין הבדלי דעה מסוג כזה גורמים להפקעת זיקתי לתנועה. עזה חיבתי אליה ומים רבים לא ישטפוה! (הרי"ד סולובייציק זצ"ל, "איש על העדה", עמ' 228)
אין קץ לרעות הגשמיות והרוחניות של התפרדות האומה לחלקים… אי אפשר הוא והיה לא יהיה. זאת היא ממש מחשבה של עבודה זרה כללית שאנו בטוחים עליה שלא תתקיים (הראי"ה זצ"ל, אורות, עמ' ע"ג).
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ו באדר ב' תשע"א, 1.4.2011
פורסמה ב-31 במרץ 2011, ב-גיליון תזריע תשע"א - 712, לאו-טאו: פולמוס הר המור, תגובות ותויגה ב-בני לאו, ישיבות הקו, צבי טאו, שי פירון. סמן בסימניה את קישור ישיר. 29 תגובות.
מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות 
אין לי בעיה עם הצורך של יגאל כנען להגן על הקו העקבי של מורו ורבו הרב צבי טאו ולהסביר אותו לקוראים. גם אין לי בעיה עם התפיסה שזו היתה דרכו של הרב טאו מאז ומתמיד, אך יש לי בעיה קשה עם האופן הלא מכובד של התייחסותו לרב בני לאו; למה לייחס לו כוונות למצוא חן? למה אי אפשר לכבד עמדה שונה? למה צריך לזלזל?
מה הקשר לעוגות קרם ולקטמון? יש כאן מחלוקת קשה על דרכה של תורה ועל פני הציונות הדתית.
לדידו של יגאל כנען יש דרגות. יש רבנים גדולים ורק להם מקום בתורה ו'סוד ה' ליראיו'. ויש רבנים קטנים כמו הרב בני לאו.
אה, סליחה, בני לאו.
על-פי סולם הגדולומטר בתורה של הכותב, אם רב עם מדד נמוך בסולם הזה ייצא כנגד רב במיקום משופר משלו בסולם, נפתרו כל הבעיות. אין צורך להתמודד עם טענות הרב מהמדרג הנמוך- הוא פשוט לא יכול לומר דבר.
כמובן שאי אפשר לחלוק על ה'גדוילים'. ומי שרק יעז ילקח ממנו תואר הרב במיידית ולטווח הרחוק יודרו רגליו מכל אירוע אשר הוא יוכל שם להשפיע על לבבות הנוער הטהור.
החרדים והחרד"לים מעולם לא היו קרובים כל כך.
יגאל כנען,
ראשית, אתה לא משיב על שום טענה עניינית שהרב בני לאו מעלה. ובכלל אתה לא משיב רציונלית לשום טענה המועלת כלפי מכתב הרבנים. דבר זה אופייני למי ששבוי בקונספציה מעגלית מחשבתית סגורה.
אין לי בעיה עם אמונתך, כל עוד היא תישאר אמונתך ולא תנסה לכפות אותה על המרחב הציבורי שאמור להישאר כמה שיותר נקי ונטיירלי מהשפעות מטאפיזיות. כלומר, אם אתה מאמין בתפיסה מטאפיזית כלשהיא, ולדידי זה יכול להיות הגותו של הרב קוק עם השפעותיה הקבליות-חסייות, כמו גם הפילוסופיות הגרמניות הרומנטיות למיניהם זו זכותך. אבל כיוון שאתה לא יכול להוכיח בסופו של חשבון את הנחותיך האמוניות-מטאפיזיות(ראה קאנט, ראה פירושו של הרב קלנר בפאנטיזם…בלה בלה)אתה לא יכול לכפות אותם על המרחב הציבורי. לדוגמא:בית המשפט הרשיע את קצב והכריז עליו כאנס וכפושע עם נימוקים וראיות. אם אתה חושב אחרת נמק לנו ראייתית ומשפטית. אלא מאי, אתה מכריז לנו הצהרות בומבסטיות על מצב האומה, והעולם כאילו אלוהים אתמול שוחח אתך או עם הרב טאו ירום הודו משיח השם(שקר בעיקר)צבאות. אין לך שום הוכחה שטענת. משום כך אמונות חייבות להישאר במגרש הפרטי. ואינן יכולות להיות מוכלות על הציבורי עד שאפשר יהיה לנהל אתם דיון ענייני רציונלי. קפיש? חוצמזה, מה שבעיקר אתה גורם בכתבה שלך,זה לריחוק עצום מהיהדות האורטודוקסית בנוסחה החרד"לי-הקווי.כזאת נימת התנשאות-פלצנות וחשיבות עצמית(בשווי של נאד סרוח) לא נשמעה זה זמן רב במחוזותינו.
לרועי היקר
לא נרד לרמת כתיבתך הבוסרית
אבל רק נמליץ לך בחום לקרוא את מאמרו של בני לאו
שקדם, והיווה את הבסיס למאמר זה.
אחרי הקריאה, דומני שייקשה עליך להאשים את הקו בהתנשאות חשיבות עצמית ותיאורי גנאי דומים.
או לפחות לא רק אותם.
הדברים באים ממש אחד לאחד.
יום טוב.
ההבדל הגדול הוא כמובן שהרב לאו לא תקף אישית, אלא "כיתתית" – עניין של סגנון וכבוד מינימלי, שגם רועי חטא בו.
אבל לעצם העניין, רועי צודק, ואם יורשה לי לסגנן את הדברים בצורה "אובייקטיבית" ללא התלהמות:
1) שיטתו של הרב טאו מבוססת על פרשנות ודרשנות של דברי הרב קוק – האם הרב קוק לעולם לא טועה? האם דבריו תקפים לעד? אפילו נבואות הנביאים לא התגשמו כולן, ובוודאי שייתכן שניתוחיו של הרב קוק שגויים / לא תקפים.
2) תורתו של הרב טאו "מוסתרת" מהציבור ו/או נאמרת בשפה מעורפלת – תורה צריכה לימוד בראיות שכליות ובהוכחות לכאן ולכאן, ולא בציטוט סיסמאות שאינן נבחנות למול המציאות בפועל. כמו-כן לא ניתן לנהל דיון כשצד אחד לא פורש את טיעוניו בצורה רציונלית ומפורשת.
3) לרב טאו מיוחסת הילה של "נבואה" או "רוח הקודש" – אין נבואה בימינו, והדרך לשפוט איזו דרך צודקת צריכה לבוא ע"י בירור ראיות ולא ע"י כאריזמה או הכרזה על מאן-דהוא כ"יורש" של מוביל הדרך הנכונה. מה גם שלא נראה כי הרב טאו יודע להסביר את המציאות בצורה בהירה יותר מכל פרשן אחר – ההסברים הם תמיד בדיעבד ככל הידוע לי, והם מורכבים כל-כך שלא ניתן להסיק מהם דבר.
יגאל כנען כנראה אוהב לכתוב בגסות על כל מיני אישים. כך למשל, מכל האנשים בעולם, מוצא לנכון יגאל כנען לתקוף את הספר של.. גלעד שליט..ולציין שהוא היה כנראה החייל הכי שמאלני בגדוד שלו. למ שלא מאמין מצורף דברים שלו שהובאו באתר רוטר:
שלום רב
שמי יגאל כנען. אינני מבני ה"חבורה" אך ה"מייל" שקיבלתי לתיבת הדואר שלי עורר אותי להגיב.
מעטים הם הספרים שעוררו בי תעוב כמו ספרו ה"מתוק" של גלעד שליט, ובמיוחד בהקשר הנוכחי.
מוטמע בו מוסר נוצרי Par exellence. הושטת הלחי השניה. אין רע בעולם. רק טוב. גם הרעים טובים.
בעוד הגוי מספיק חייתי וצבוע, לרצוח להרוג ולהלחם דקה אחרי שמדבר על ה"אהבה" והושטת הלחי השניה,
היהודי, בגרסתו החילונית-גלותית-טפשית, מתנדב תמיד להיות זה שבודק את קפיצת הבנג'י, ללא חבל.
וכך, ששים שנה אחרי אושויץ, הסרדין משכנע את העולם שאין ממש כרישים, ובינינו כולם רק רוצים לשחק.
השבי אצל החמאס, נראה שיעור לא רע במוסר, למי שחושב שאין רע בעולם.
ואגב, סיפרו לי שהוא היה החייל הכי שמאלני בגדוד, והיה מעניין שדווקא לו זה קרה.
אולי הוא הלך לשבי ללא לחימה, כי מה שצריך זה רק לדבר. אין רעים.
ילד נורמלי נולד עם אינסטינקטים בריאים, של השרדות, תוקפנות, ציפרנים ואגרופים קטנים.
ההשכלה עושה אותו "נאור" ו"מבין".
כאן אנו רואים דרגה גבוהה כל כך של רקבון בחינוך
שבכתה ה' הילד כבר זונח מחשבות של להלחם ברע, מן הסתם חינוך שהטמע בצלחת הקורנפלקס של כל בוקר.
במצפה בגליל החילוני, שמנסה, בעזרת דרכון זר וקצת הייטק, להשמיע קולות של טוסקנה.
לפשע דרושים שנים: הפושע – וזה החמאס, והטמבל שמכחיש את הרע – וזה השמאל הישראלי ( בגרסתו שאחרי 67 ).
והשני אומר שבכל אנו אשמים, ואנחנו דומים לנאצים, וכיבוש מולדתנו הזערורית היא אם כל הטומאות, וצריך להכיר באש"פ
וזה יפתור את ככל הבעיות, ואח"כ לתת להם צבא וזה יפתור את כל הבעיות, או לגרש מתנחלים,
או לבטל את הדמוקרטיה, או לצאת נגד מדינת הלאום בכלל ( שאשמתנו שהיא קיימת ), ורק הסכמי אוסלו יביאו את המשיח,
ואולי שלטון בג"צ, והענקת השליטה למדינה זרה, כי עצמאות זה גדול עלינו.
גדול להעמיס את הכל על ילד בכתה ה' ?
ודאי
אבל זה הפצעון, שמעיד על המחלה. והיא מאד חמורה.
ריב גדול היה בין נביאי השם ונביאי הבעל: אצל האחרונים היה הכל happy. והסוף יהי טוב, ובית המקדש לא יהרס.
נביאי השם היו קשים ומאיימים. אהבו אך דרשו מחיר מוסרי. מאבק ברע.
פלא שהלכו כל כך הרבה אחרי אלה שמצטלמים כל כך טוב ?
הרגש הוא מדריך גרוע.
בפייסנותו כלפי היטלר, צ'מברליין סייע לרוע יותר מאשר רוב האנשים ה"רעים". והוא רצה רק שלכולם יהיה טוב.
הקמפיין המטורף של העיתונות בעד "עיסקות השבויים" ( "אולמרט תסתכל לנו בעיניים" באותיות 100 נקודות בעמוד הראשון )
מדגיש כמה רקבון, קוצר ראיה, חולשה, פייסנות, כניעה, שמאלנות, חנפנות – ורוע – יש ברחמים.
רחמים על המשפחות הם אכזריות לכולנו.
ונא לא לכתוב את "לו היית במקומם" המטומטם. לא הם הבעיה. ( ואגב פעם היו הורים מגזע אחר , ועוד
אין מישהי שאחראית בעקיפין לרצח כל כך הרבה יהודים, מאמו של יוסקה גרוף – הגורם העיקרי לעיסקת ג'יבריל ).
מעולם לא כתבו לבן גוריון, תכנע, תסתכל לאמא בעיניים. אלא ביצעו פעולת תגמול קשה.
והשבויים חזרו.
הכרתי אישית את רון ארד, ותאמינו לי, הקמפיין השמאלני הרג אותו.
בשנות ה 80 בלבנון חטפו "בטעות" 3 דיפלומטים סובייטים. חשבו שהם מאותו חומר כמו האמריקאים.
בערב הגיע לאותה מיליציה משלוח אוזנים, של כמה שבויים שנישבו כנגד. הדיפלומטים שוחררו מייד.
לרון ארד עשו הפרחת בלונים, מסע אופניים, הדפסת חולצות, ערב שירה, שיר, קמפיין פירסומי אתר אינטרנט
כל שר מכל רפובליקת בננות נתבקש "להשתדל בעדו"
לא היתה הפלצה שמאלנית אחת שחסרה בקמפיין.
אבל היה חסר משלוח אוזנים. ורון היה פה איתנו.
וגם אם לא היה, דמו לא סמוק מיותר מ 22000 חללי צה"ל שמתו כדי שהמדינה תכונן
ולא חשבו שהמדינה צריכה למות כדי שהם יחיו.
הקמפיין של גלעד שליט סובל מכל אותם האלמנטים, אך יש לו סיכוי להצליח, כי יש בו משהו
שהחמאס מאד אוהב:
הורדת מדינת היהודים על הברכיים.
בעוד שמשפחת ארד היתה בגבולות הקונצנזוס הלאומי, משפחת שליט משדרת כי צה"ל ומדינת ישראל
רשומים בטאבו ע"ש משפחת שליט.
ואם גלעד שליט לא יוחזר.
החמאס לא אשם, אלא היהודים. ואין לנו זכות קיום כמדינה וצבא.
אין לי סימפטיה למהלך כזה.
אז אנחנו חיים בעולם בו אוכלים כרישים טורפים.וסרדינים הם ממרח טעים, ואנשים אוכלים בשר, ויש מדינות לאום, ו מיליארד מוסלמים היו שמחים שניעלם, ו 200 מיליון פועלים ישירות נגדנו
60 שנה אחרי שהשמידו שליש מהעם שלנו, 6 מיליון שהאמינו שדבר כזה לא יכול לקרות.
אין לי סימפטיה לספר כזה.
כמה שתצלמו אותו עם ילדים קוריאנים, שחורים או אינדיאנים חמודים.
עם יהודי הוא דבר יקר וחשוב מדי , מכדי להציע אותו כארוחה לכרישים.
ביחוד אם המציע שמאלני, שיעדיף למות, אבל לא יאמר.
טעינו.
והשם ירפא מחלותינו הגלותיות, חולשותינו פחדינו, רכות לבבנו.
ובקושי גדול, אחרי מאבק ארוך ועיקש
יבוא אז הטוב לעולם.
בברכה
יגאל כנען
רק לשם ההגינות ולמנוע חוסר הבנות מיותר
מצורף הסיפור מאת גלעד שליט שקדם לדברים בנושא
יש ללחוץ כדי לגשת אל gilad_story.pdf
אבי, אברהם העברי ויואב(לפי הסדר..)
אבי, אתה צודק כתבתי בגסות ואברהם העברי הבין את דברי וכתבם בסגנונו.אבל טענות נטענו, תשובות(שבני אדם מסוגלים להבין)ישנן?
לגבי הסגנון של בני לאו עצמו, הוא לא מתקרב לחצי ממה שהר המור מתבטאים. רבנים וישיבה שמכריזים על הסיבה לניתוקם ממרכז כמחלוקת מטאפיזית, הם בעצם הראשונים שהכריזו על עצמם כבני האור מול בני החושך(במשמעותו המקורית של מגילות מדבר יהודה). עיין במאמרו של ישי רוזן צבי על המניעים המטאפיזיים לפילוג. דוק ותראה שאין "טענות", יש אמירות מטאפיזיות ושפת סתרים וקודים, שלא יקשה עלינו לפענח. חוצמזה, מי אלו המחרימים ספרים, רבנים, ופסולי דייטים על ימין ושמאל? את התשובה אשאיר פתוחה.
אני שמעתי שיחה של הרב קלנר מהאתר של עלי על מכתב הרבנים. הוא שנחשב להוגה הפילוסוף מבין הקו. טענותיו: כולם(כל הציבור שלא חושב כמוהו וכמו רבותיו) השתגעו בגלל התקשורת. הרבנים "יצאו גברים"(ככה ממש במקור!). ואם בכל זאת תקשה ותשאל ישנן ראיות להפריך, הוא עונה: "כולם(ושוב, כל מיש לא חושב כמוהו)נפגעי פוסט טראומה של השואה"…
אני לא טוען אבי שאתה חושב ומסכים עמו. אני רק מנסה להראות הלך חשיבה(?)מסויים של אנשי והוגי הקו. אי אפשר להתמודד עמם במישור של טיעון ופרכה. הדברים הלא כתובים בכל קורס מזורז על כתות(לא טוען שמדובר בכת מנצלת, אלא בהלך חשיבה של כת).
יואב, הסגנון הבוטה הוא עוד מאפיין של הקו. באיחור אופנתי של עשרות שנים הם מאמצים קו מיליטנטי מצ'ואיסטי וגברי. קו שכבר רבים וטובים מהציבור הכללי התנערו ממנו והצביעו על מקורותיו בהווייה הקיבוצית,הפלמ"חניקית,הצבאית, ציונית חילונית. בכך הקו הינם יורשים גמורים של הציונות החילונית שפשטה את הרגל(לדעתם) יחד עם שלל ביטוייה המגעילים(ושאר הדברים הטובים לא אכחד) ותפישותיה השובניסטיות, לאומניות. לכן אין להתפלא שהרב טאו וקלנר פשוט לא מסוגלים להאמין לזעקת אישה שנאנסה ע"י נשיא. זה בערך כמו לומר שכנסת ישראל(היא הייצוג השמיימי של המוסדות הממלכתיים כגון הנשיא, היא הנקבה ובת זוגו של אלוהים בחינת התפארת) קיימה יחסים עם אישה ועוד בעל כורחה. זה בעצם להודות בחצי פה ביחסים חד-מיניים לסביים… וסליחה על הסוף הבוטה, פשוט לא יכולתי להתאפק..
רועי – במשפטיך האחרונים "פסלת במומך". גם לא קשור, גם לא נכון וגם גס רוח – בדיוק מה שאתה מאשים בו את אנשי הר המור.
הרב טאו ראה במשפט קצב עיוות דין לכל דבר מבחינה משפטית – כל התמיהה עליו היא המוטיבציה שלו להתערב דווקא במשפט זה ובסגנון הזה. ולכל היותר אפשר להסביר (ורק כהשערה) שהרב טאו רואה בנשיא לשעבר כמייצג של עם ישראל, ולכן יש להפך בזכותו ככל הניתן, בבחינת "כל האומר קצב חטא" וכו'. אבל מה עניין מידת התפארת וכו' לכאן?!
בקיצור – טובה היתה שתיקתך.
אברהם העברי, אבל מה עם הרב קלנר?
הפסקה האחרונה נועדה להראות כיצד חשיבה ספקולטיבית-מטאפיזית-קבלית יכולה להיות מוטה לכל כיוון. אם מוסדות המדינה הינם יצוג ארצי של ספירת המלכות האלוהית, כנסת ישראל, שכינה(במשנת פרשני דפרשני הראי"ה והרצי"ה). יוצא לנו נשיא ומוסד נשיאות שמייצגים עלי אדמות את ספירת המלכות(שהנה נשית ונקבית כידוע ליודעי ח"ן), שהוכתמו באונס…נשים! עכשיו אתה מבין? זה מגוחך כמו שמגוחך לטעון שהרב טאו הינו מהנדס גרעין ממעלה ראשונה, וכמו שכל עם ישראל שטוף ע"י התרשורת ופוסט-טראומטתי מהשואה ורק קומץ ת"ח מבינים עניין.
רועי היקר
בקשר לתגובותיך האחרונות.
הקשבתי לשיעורו של הר' קלנר (לפני שבועות מספר – ללא קשר לדיון המתחולל כאן)
אם הייתי נדרש לתת שני משפטים אשר יתמצתו את שיעורו של הרב, לא יודע בדיוק אילו משפטים הייתי מבכר.
בטוח שלא את המשפטים שאתה בחרת. בטוח.
ע"כ נצטער על נסיונך הדמגוגי להוליך שולל את מבקרי האתר, ונצרף את הכתובת למשמע השיעור, למען יוכל כל משתמש לשמוע הדברים ללא נסיונות תיווך כושלים.
http://www.bneidavid.org/show_item.asp?levelId=62604&itemId=266&itemType=0&secondTime=1#results
(ללחוץ על התקייה של שו"ת כללי ושם על הקובץ של מכתב הרבנים)
רק אציין דעתי שהשיחה הנ"ל מתמצתת את העיניין באופן די גורף ומצביעה על נקודות מרכזיות בנושא. ע"כ מומלץ לכל אדם אשר רוצה לבחון את הסוגייה במבט אמיתי – שישקיע את זמנו היקר בעיניין. אולי מוטב היה לו ר' בני לאו היה מקשיב לשיחה זו לפני שכתב את דברי הבלע בפומבי.
לגבי הערתך העוקצנית לגבי משפטו של הר' קלנר בנושא התקשורת – כל אדם אשר מעט בינה נזרקה בקודקודו מבין שמשפט קצב, ללא קשר לזכאותו או לאשמתו, התנהל בצורה מזעזעת. בכל מובן. בכל אמת מידה. הדלפות לתקשורת מחדר בית המשפט, אמירות מבית היועץ המשפטי לממשלה המשתלחות בנשיא לשעבר ומאשימות אותו עוד בטרם התבצע המשפט. משפט שדה אמרתם? כן, משפט שדה.
טבעי שתקרא לי כעת בשמות גנאי שונים שמטרתם להציג את דעותיי כמנותקות.
אז לא. תחסוך לעצמך.
בסגנונם של דברי התבטאו גם 'גדולי עולם' ככב' השופטת יהודית שבח, ומייד לאחר סיום המשפט הופנתה אצבע מאשימה גדולה לגבי היועה"מ וכו' וכו'.
כך שהדברים ברורים.
וכן, אולי גם אתה 'השתגעת מהתקשורת'. (לאו דווקא באשמתך)
וע"מ שהדברים לא יהיו תלויים באוויר – נביא מספר סימוכין
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4045982,00.html
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4045812,00.html
מהנ"ל נובע שכל תגובתך השנית הינה עקרה מיסודה, דבר אשר גורם הרהורים נוגים על הזמן שהושקע על קריאתה/כתיבתה.
ההסתיגות ממשפט קצב הינה דבר אשר בנוי על דברים בסיסיים ופשוטים, ולא ע"ס קבלה או חסידות כפי שאתה מנסה להציג, בטעותך.
ונצטט את דברי הר' שלמה אבינר:
"אני אומר את הדברים מהיכרות עם החומר, אין לי רוח הקודש"
וקשר בין המציאות לדבריך – אין.
ואולי, אם היית משקיע מעט יותר זמן ומוטיבציה להקשיב לדברים עצמם ולא להשתלח באופן שנשמע חכם – שפיר היה לך לנו ועולם.
יקרא הציבור וישפוט, הדברים מבוררים ופשוטים.
אבי,
הדברים לא פשוטים ולא מבוררים. כתנא מסייע אתה מביא את דעת המיעוט של השופטת שבח. רק פרט קטן ושולי נשמט מכתיבתך, גם היא לרגע לא טענה שפסק הדין הינו שקרי/מוטה. כלומר, קצב אשם, קצב אנס. חוצמזה מה לכהן בבית הקברות? הרי הטיעון הינו על כך שבית המשפט הינו מקום הרשע, כיצד אתה מביא ראיה לשיטתך ממי שפסול עליך?! ושוב, אבינר,טאו וקלנר לא הביאו ולו בדל ראיה אחד משפטי שסותר את גזר הדין. וישליצקי שחתם על המכתב כבר הודיע אתמול(בהתקפלות ובהורדת הדגל לחצי התורן) שבעצם רצה רק לצאת כנגד בית המשפט, אבל בטח שלא חושב שקצב זכאי "מה לי ולאיש, מה לי ולמשפט" http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4053672,00.html היה יכול לחסוך לכולנו וישליצקי ולהודות שטעה, אבל הוא מה פתאום, הרי זה לא לכבודו, זה לכבודה של תורה..
קלנר והשיעור: אדרבה ואדרבה ישמעו כולם את דבריו של קלנר ויתפלצו. אני אחרי השמיעה דבר אחד ברור לי, ההוגה הפילוסוף המוערך ביותר בישיבות הקו, הינו בעצם דמגוג זול. ושוב, איזה טיעון משפטי,ראייתי,עובדתי הוא טען? קדימה אבי בוא ונשמע! אה, הוא לא טען. הוא כן אמר שישנה אישיות משפטית(שהוא לא רוצה לנקוב בשמה..) שאמרה לו שהכל פארסה. ושהרבנים היו עם קצב בסוד הענינים מאז תחילת המשפט(אוי ואבוי לבושתם ולבושתינו).קפץ למחוזות שכר ועונש ונתן הסבר משלו לעונש על קצב("הכי פחות רשע מכל תומכי ההתנתקות. יקבל את עונשו בעוה"ז ולעוה"ב יבוא זכאי"..מעניין מה אליקים לבנון בהסברו החלופי חושב על כך).ושוב אבי בוא וטען טענות עובדתיות. השופטת שבח לא תעזור לך כי גם היא חושבת שקצב אנס. אלא מאי אתה מסיים ב"הוכחות" מאבינר, נו כל אדם מבין שלגבי אבינר אין מה להוסיף. הרכבת ירדה ממזמן מהפסים בנידון דידן.ספריו ואמרותיו לפנינו ישפוט הציבור. אבל אבי איך ישפוט הציבור לשיטתך אם כולו "משוגע" מהתקשורת? ועוד דבר, מדוע לגבי מכתב קצב יצאו הרבנים כנגד מערכת המשפט ולא בסיפור אחר? אפילו קלנר מודה שקצב כנראה כשל(בלשון המעטה) בעריות?
לרועי. א' מר פתוח ונאור למה נעלמו התארים של הרבנים? איפה הפתיחות? רבנים שלא חושבים כמוך הם כבר לא רבנים?….
ב' אני לא חושב שהרבנים צריכים להסביר את עצמם בהתחשב בכך שהם כתבו מכתב אישי לקצב ומישהו הדליף אותו.
ג' לטעון שהרבנים מגוננים על קצב בגלל מה שהוא מייצג ולא בגלל האמת זה מופרך לחלוטין! זה לא נשמע לך הזוי להאשים רבנים חשובים בכזה רוע וכזאת טיפשות???
ד' למה הם כן שלחו מכתב? אולי בגלל שיש מגמה של התקשורת להכפיש את כל מוסדות המדינה מועמד לרמטכ"ל נשיא ועכשיו גם רוה"מ.
ה' תחפש ותמצא את כתבתו של בן דרור ימיני על השפעת התקשורת במשפט קצב. (לא שהוא טוען שקצב זכאי אבל הוא כותב שאלולי השפעת התקשורת אין מצב שהוא היה מורשע).
דאיש, אתה תגובה ומופת להלך החשיבה והטיעון שעליו אני מדבר. ושאותו הגדיר בני לאו(גם אותו לא כיניתי רב פשוט לחסוך במילים ותארים) כהלך חשיבה כיתתי. אתה לא עונה לשום טענה שהעלתי ואתה לא מביא שום ראיה שתסתור ותפריך את טיעוני.
לגבי טיעון ב: אני דןןקא שמח שהמכתב התגלה,ופרצופם האמיתי יצא לאור
טיעון ג: מופת לטיעון מעגלי-אתה מניח שזה מופרך לטעון על הרבנים משהו ולכן זה הזוי בעיניך. מה שהזוי בעיני שאתה לא מוכיח שום דבר
טיעון ד:הנשיא יצא אשם והינו אנס. צר לי על הכתמת מוסד הנשיאות, אבל מה עם לא תעמוד על דם רעך? מה עם "ותזעק הנערה"? מה עם כאב הנאנסות?? חשיבה שמקדשת מוסדות ממלכתיים על פני כאב אנושי ממשי הינה פאשיסטית.
טיעון ה:ושוב, דבר שיואב ואתה לא מבינים. לא צריך את בן דרור ימיני יש לנו את השופטת שבח שדברה על כך. אבל היא לרגע לא טענה שקצב זכאי, היא הרשיעה אותו גם.
מתי מישהו יטען טענות ממשיות למען השם?!
מה היה משתנה במאמר של יגאל כנען אם הוא היה מחליף את הרב טאו במנחת אלעזר ממונקאטש?
רועי
יש לינק למאמר של ישי רוזן-צבי?
א. התקפה חריפה מידי על הרב טאו זה לירות לעצמנו ברגל. אין ספק שהרב טאו הוא תלמיד חכם עצום. והוא בוודאי אחד האנשים שמרגישים את האחריות על עם ישראל בכל כובד משקלה. אם נשתמש במשל של יגאל כנען אז אם עולם התורה הוא כמו מערכת צבאית אז הרב טאו הוא אחד האלופים. מי שמנסה לשלול לגמרי אותו או את הקבוצה שלו עושה רושם שהתורה ולומדיה אינם יקרים לו. השמטת תארי הרבנים אצל רועי אינה מקרה. כך אומנם מקובל בכתיבה עיתונאית ואוניברסיטאית, ואע"פ שזה נחשב סוג של קיצור או דבור יעיל, מאחוריו עומדת השקפת עולם שאין כלל דמויות מיוחדות בעולם.
אפשר להתווכח עם הדרך המיוחדת והמסוימת של הר המור, אפשר גם לטעון שגם אם בית המדרש של הר המור הוא חשוב ויקר לא כל אחד מתחבר לשם בנשמתו המיוחדת, אבל לא לשים לב שזהו אחד הכוחות המשמעותיים שיש לנו זהו פשוט עיוורון.
ב. עיתון מקור ראשון הוא עיתון ימני שבא לתת ביטוי לקולו של הציבור השמרני בישראל ובא גם לחזק את התודעה היהודית הלאומית הפטריוטית שהיא הבסיס לאחיזה הממשית ביש"ע ובכלל. בוויכוח שבין הרב לאו לאנשי הר המור נראה שהעיתון נוטה לצד הרב לאו. (שימו לב להתנצלות של עורך המוסף על זה שבכלל נתן מקום למאמרו של יגאל כנען) וכאן הבן שואל איזו השקפה יכולה לחזק יותר את העמדה של צבור נאמני ארץ ישראל, של הרב לאו או של הרב טאו?! אני מודה שאינני יודע בכלל מהי השקפתו של הרב לאו היום ביחס לאפשרות של נסיגה. אולי הוא חושב שהיא הכרח לא יגונה, אולי הוא חושב שאסור לעמוד כנגד הלחץ הבין לאומי, כמו שטען בספרו שאסור היה למרוד ברומאים בזמן בר כוכבא. הדבר בא לידי ביטוי גם במאמרו האחרון בו הוא מתגעגע לימי תורה ועבודה שלפני השפעתו המשמעותית של הראי"ה זצ"ל. והנה עורכי העיתון ששליחיהם מתקשרים אלינו פעמים הרבה שנחדש או נמשיך המינוי, ואף גייסו את מגורשי גוש קטיף לשם כך, והכל בשם ההשקפה הימנית שאותה העיתון אמור לייצג, הם בוויכוח הדתי הזה הוא נוטים לתמוך ברב או ברבנים שהשקפתם משמיטה במידה רבה את הקרקע מתחת לרגלינו. האם זה לא חיתוך הענף שעליו העיתון יושב.
יהודה שלום, כתבת שהעיתון נוטה לכיוון של הרב לאו, והוכחת דבריך מכך שעורך המוסף התנצל על נתינת הבמה ליגאל כנען.
ובכן, אתה טועה בפרשנות שלך. ההתנצלות היתה בגלל שמעולם, ככל הזכור ליף לא פורסם אצלנו מאמר שתוקף אדם בצורה כל כך ארסית וחריפה, כפי שעשה יגאל כנען. וקוראים רבים תמהו איך הכנסנו דבר כזה. ואף אנו תהינו והתלבטנו. לכן באה ה'התנצלות', ואין לכך דבר עם עמדתנו ביחס לויכוח עצמו.
יהודה, אתה שם לב לטקטיקה שלך? "מי שלא מסכים עמי(למרות שפרסמו את דבריו)הוא יורה ברגלי, ונגדי". זו חשיבה כיתתית. וכפי שציין בני לאו.
לכל אלו המשמיצים את הרבנים על המכתב לנשיא לשעבר, בלי לנסות קצת לברר עובדות – אפשר לחפש ברשת ולמצוא תמיהות קשות ביותר על משפט זה. למשל בכתובת –
http://mok-10.blogspot.com/
אפשר גם לפנות למייל rtmanhigut@gmail.com ולקבל חומר שקצת מערער את האמונה העיוורת במערכת המשפט ובהכרעותיה.
כמובן, שזו שטות ורשעות לייחס לרבנים עיוורון לסבלן של הנפגעות, כיוון שלשיטתם, לא היה אונס, וממילא הסבל הוא לא של הנשים.
מעניין שלתגובה החשובה ביותר כאן של הרב פירון אף אחד לא הגיב
כנראה שכולם מסכימים.
ובכל זאת ממשיכים להתווכח
לשי פירון לא מגיבים כי אפילו אם יש דברים נכונים הוא עובר על במקום גדולים על תעמוד."בין הרב מלמד לביני" למה מי אתה? אתה שווה ערך? הרי הם גדולים לגמרי ממך בחכמה ומנין.מה הקשר בין מאמר בני לאו שבכלל תלמיד של הרב טאו ומתנשא לעומתו למה שכותב שי פירון.הרבה מן הנכון אבל נראה שזה גם בא להכשיר את שועלים קטנים ולכן הם מחבלים כרמים.שכל אחד קטן יקום ומביע דעה שמיצר והיא הופכת תורה אצל מושפעיו ובעיניו.השלום חשוב אבל התורה היא לא פלורליסטית.אדם צריך לא ל"יצר" דעות ולמצוא לו מקורות אלא קודם להתבטל לגולים ממנו.התורה היא לא קרדום לדעות שיש כבר היא צריכה לעשות אינטראקציה עם הנשמה הפרטית לחברה בכללית ולגלות משם את חלקו בתורה בתצריף הכללי ומתוך יניקה והתבטלות אליו.אין כלל התיחסות לביקרתו של ר כנען על מאמרו המתאר נגיעה אישית אינטרסנטית נפשית של בני לאו שבכלל בא ללמוד אבל מצא עצמו רוצה ללמד בלי בא ללמוד.
אם אתה רוצה הכשרים דומים וכו" תתדאג שילדך לא יהיו בדרך של לכלוך מערבי\גיבוי תורני ואז לא יסכנו את הילדים שגדלים על טהרת הקודש.
דומני שלדברי הרב שי פירון לא הגיבו, כי בדרך כלל התגובות באות על דבר שמקומם את המגיב. וחבל. כשם שמגיבים על 'הרעה' כך ראוי להגיב על 'הטובה' ולחזק בכך את הכותב.
בברכה, ש.צ. לוינגר
נ.ב. הרב שי פירון הוא גיסו של הרב ירוחם דן כהן, שהיה במשך שנים ה'חברותא' של הרב אליעזר מלמד. שניהם – הרב אליעזר והרב דני – הגיעו לישיבה בגיל צעיר וביחד 'חרשו' את הש"ס.
הרב בנימין לאו, למד כמדומני בישיבת 'הר עציון' ובישיבת 'הקיבוץ הדתי'. דבריך שהוא היה תלמידו של הרב טאו, טעונים לענ"ד בדיקה
ש.צ,דומני שזוזו התכוון לכך שהרב בני לפי דבריו במאמרו הושפע בצעירותו מהרב טאו ולא שהוא למד אצל הרב טאו ממש
ולגבי דבריך על כך שראוי לשבח ולחזק כותב שמסכימים איתו ולא רק "להתפוצץ" על מאמרים שמתנגדים להם אשריך על ההערה! אומנם אין נחתום מעיד על עיסתו אך אני בכל זאת אעיד על עצמי שאני משתדל לשבח ולתת פידבק חיובי למאמרים שאני אוהב
גם אני חושב שכך צריך וראוי!
אצלנו בסין אין בעיות כאלה. החכם לאו-טסה הוא הפרשן הגדול של דרך ה'טאו-טה-צ'ינג'!
בברכה, צ'נג צ'ונג צ'י (לה ווינג)
בס"ד כ"ב בסיון ע"ג
לצ'ינג צ'ונג צ'י – שלום רב,
אצלכם בסין אכן אין כל כך בעיה. עם מיליארד סינים מסביבך, גם כשנפתחים לתרבות המערבית, עדיין המסורת שלך לא מאויימת.
כשעם קטן פוגש את ה'עולם הגדול' הוא עלול לפעמים להסתחרר מהעוצמה ולהרגיש התבטלות גמורה כלפי התרבות החיצונית הנוצצת.
הבעיה קשה יותר אצל יהודים, שחלק ממסורתם היא הביקורתיות, התכונה שלא לקבל דברים כמובנים מאליהם. תכונה זו מאפשרת לנו התעלות מתמדת, מרידה בהרגלים שליליים, אך היא עלולה להביא גם למרידה במורשת החיובית שלנו.
מחד, יש צורך במנהיגים שיתוו את הדרך לשלב יסודות מתרבות המערב בחיינו; ומאידך, יש צורך במנהיגים שיתריעו על הקלקלות החמורות שבתרבות זו. הראי"ה קוק בנאומו בפתיחת האוניברסיטה העברית (מאמרי ראי"ה, ב, עמ' 306) אומר שביחס לתרבות העולמית צריך להיות יחס של 'ופחד ורחב לבבך', שילוב של פתיחות עם זהירות, הערכה עם ביקורתיות קשה.
במאה ה-19 נטו חסידי מזרח אירופה להסתגרות מפני תרבות המערב, בעוד יהודי המערב ניסו להשתלב ולשלב בין היהדות והתרבות הכללית. לשתי הדרכים היה מחיר לא פשוט. כולנו עדיין מחפשים את המינון הנכון, עד כמה צריך 'ופחד' ועד כמה 'רחב', ומטבע הדברים שיש ויכוחים נוקבים.
יהי רצון שיתקיים בנו 'את והב בסופה' – מלחמה שע"י ספר, אהבה יש בסופה.
בברכה, ש.צ. לוינגר
זוזו,לי דווקא נראה שלא הגיבו לדברי הרב שי פירון כי הוא דיבר על צורך באיחוד וירידה מסטיגמות וממה שהוא מכיר באופן אישי מעולמן של ישיבות מרכז הרב והר המור
חלק מהמגיבים שהתקיפו כאן בארסיות -הדורשת אבחון פסיכולוגי- כמו רועי פשוט רוצים לראות דם ואש ותמרות עשן ולא לשמוע שום מילה טובה על מושאי שנאתם הקשה כשאול קנאה. בגלל זה הם לא הגיבו לדברים של הרב פירון שהיו בהם דברי טעם מאדם שמכיר אישית את רבני מרכז והר המור.
בקשר לתגובות כאן על מכתב רבני ה"קו" על חפותו לדעתם של משה קצב
אז אני אישית גם תמהתי על כך וקצת הרמתי גבה אבל אני לא בקיא בפרטי הפרשה ולכן לא אגיב על כך
מה שכן ללא קשר אם הרבנים צדקו או לא-שכאמור אין לי מושג ואני לא בקיא בפרטי משפט קצב ואין לי דעה מסודרת בנידון- אני רוצה להזכיר לכל הזועמים על הרבנים פרשייה משפטית ידועה בעבר:
במשפט על רצח ארלוזורוב הואשמו שני אנשים אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט שהשתייכו מחנה הרוויזיוניסטי ברצח ובית המשפט אז דן אותם למוות. הרב קוק זצ"ל שנכנס לעובי הקורה והתערב בעניין היה בטוח על פי הנתונים שהוא השיג שסטבסקי ורוזנבלט חפים מפשע ולא הם ביצעו את הרצח. דעת הקהל הייתה שהשופטים צדקו וסטבסקי ורוזנבלט אכן קיבלו בצדק את גזר דין המוות שקיבלו ולכן היה הלם ציבורי ומבוכה שהרב קוק הרב הראשי שהיה גם אהוד ומקובל בקרב הציבור החילוני מגן על מורשעים ברצח והתגובות כלפיו היו זועמות
ומתחת לביתו נכתב גרפיטי "אוי לו לעם שכוהניו מגנים על רוצחיו" וסופרים ואנשי רוח [כמו הסופר ר' בנימין]פנו לרב קוק לדרוש הסברים על הגנתו על הרוצחים. הרב קוק ענה לשואלים התוהים והכעוסים שהוא יודע בבירור שהאשמים לא ביצעו את הפשע.
בסופו של דבר סטבסקי ורוזנבלט זוכו מחמת חוסר יכולת משפטית פורמאלית לדון אותם למוות[לפי המשפט שהיה נהוג בא"י המנדטורית אי אפשר היה להרשיע על פי עד אחד ולא היו שנת עדים ואכמ"ל]
לאחר עשרות שנים שבגין עלה לשלטון הוא הקים ועדת חקירה בנושא שהגיעה למסקנה ברורה שאכן סטבסקי ורוזנבלט לא היו הרוצחים ובישוב היו כאלה שידעו את זה אך הם תפסו שני אנשי ימין פוליטי כשעירים לעזאזל ובהאשמתם היה עיוות דין לכל דבר ועניין והעיקר שהציבור ודעת הקהל אז היו בטוחים באשמתם!
לכן היום בפרספקטיבה של עשרות שנים מאז רצח ארלוזורוב כיום אנו כבר יודעים שהרב קוק זצ"ל צדק לגמרי בקשר להגנתו על ה"רוצחים" ובתקופתו שהתמונה לא הייתה שלמה הישוב בארץ חשב שהרב קוק ירד מהפסים בכך שהוא מגן על רוצחים מורשעים.
לכן אומר שהזעם הקר שמופנה כאן כלפי הרבנים שכתבו את המכתב לא מונע ממחשבה יתירה ובמידה ואף אחד מהמגיבים כאן לא מכיר לעומק את פרטי משפט קצב כדאי לכולנו להיות ספקניים במידה תמיד ואי אפשר לדעת מה ילד יום ומה יגלו עוד כמה עשרות שנים.
שוב אבהיר:אני לא מביע את דעתי אם הרבנים כותבי המכתב צדקו באשר לעיוות דין במשפט קצב ואני לא מתמצא ואין לי מושג עם מי הצדק כאן . אני רק מנסה להגיד שהיו דברים מעולם שהיו טעיות קשות ולפעמים עיוותי דין קשים במכוון[חוץ מרצח ארלוזורוב יש לזכור בהקשר זה גם את משפט דרייפוס ואכמ"ל] ומעטים באותם מקרים באמת זיהו את הטעות\תרמית וזעקו "המלך ערום" לקולות הזעקה מהמיינסטרים
כך שעתה טובה לכל הזועמים על הרבנים במקרה זה-לא חייבים להסכים איתם אבל רצוי להסתכל על משפט ארלוזורוב כמשל
עצה טובה קמ"ל
במשפט למטה התכוונתי לכתוב "עצה טובה" לא "עתה טובה" כמובן וזו הייתה פליטת מקלדת
פינגבק: Rabbi Zvi Tau and the Future of Religious Zionism « Menachem Mendel