ממקום אפרורי למדי, מגדל שן לחוקרים, מבקשת הספרייה הלאומית במתכונתה החדשה להפוך למרכז תוסס, עדכני ובעיקר נגיש לכל אדם. הכבוד למילה הכתובה חובר לתפיסת ייעוד תרבותית, לאומית וציונית, שמימושה המעשי יושק בקרוב

אולם קריאת יהדות בבית הספרים

בראשית מארס 1950 כתב דוד בן-גוריון לשר האוצר בממשלתו, אליעזר קפלן, הצעה לדיון בסעיף תקציבי שעניינו ספריית האוניברסיטה. המזכר הפורמלי מתגלה כמסמך תרבותי מרתק החושף את תפיסת הייעוד הלאומי שמציג בן-גוריון בפני הממשלה. במכתבו מצהיר בן-גוריון כי אמנם ראשית כול ראוי להפנות את עיקר המשאבים לביטחון, לעלייה ולהתיישבות, אך המדינה תצליח לגייס את אזרחיה לשלושת תפקידי-יסוד אלה רק "אם תהיה חדורה הכרת שליחותה ההיסטורית ותאמין בייעוד הגדול של אומתנו". ברור לו ש"מבחנה ההיסטורי של מדינת ישראל יהיה מבחן הרוח", ושמשמעותה של עצמאות לאומית היא להיות לא רק אזרחים פוליטיים, אלא "גם, ובעיקר, אזרחי הרוח של מלכות האדם היוצר, ההוגה והחוקר". מסקנתו היא להעניק לייעוד רוחני זה ביטוי מוחשי בדמות מפעל ענק של כינוס ספרים מכל העולם, גאולת הספרות העברית על ידי העתקתם של ספרים עבריים, "הרקת כל אוצרות הרוח שבכל הדורות ובכל הלשונות – ללשון העברית", וצילומם של כתבי יד עבריים מכל הדורות. בן-גוריון השכיל להכיר בייעוד הישראלי, להציב לו סדרי-עדיפויות בטווחים של קיום מיידי ושל חיי נצח, ולתמוך באופן מעשי במפעלותיו של בית הספרים הלאומי, העומד כיום בפני מהפכה והתחדשות שניצניהן כבר נראים לעין.

בית גדול, רם ונישא

הרעיון להקים ספרייה לאומית עלה בראשם של כמה משכילים חשובים בירושלים בשלהי המאה התשע-עשרה. ב-1875 הוקמה ספרייה קטנה בשם "בית אוסף הספרים על שם משה מונטיפיורי", אך זו נכשלה בשל חרם שהטילו עליה רבני ירושלים משום שהיו בה ספרי מינות. כמעט עשרים שנה לאחר מכן חודשה היוזמה להקמת הספרייה על ידי אנשי הלשכה הירושלמית של ארגון 'בני ברית'. מנהיגי הלשכה פנו לעזרה לד"ר יוסף חזנוביץ', פעיל ציוני, אספן ספרים וביבליופיל, וזה הוקסם מן הרעיון והקדיש מאז את חייו ואת כספו להקמת הספרייה.

חזנוביץ' היה רופא יליד רוסיה, שנודע בטיפולו בעניים ובעסקנותו הציבורית והציונית. לאחר התאבדות אשתו השתקע בביאליסטוק שבפולין, שם פגש ברב שמואל מוהליבר והפך ליד ימינו. השניים ייצגו את עירם בוועידת חובבי ציון בקטוביץ' ולאחר מכן יצאו יחד, בשנת 1890, למסע בארץ ישראל. במסע זה נפגש חזנוביץ' בין היתר עם יוזמי רעיון הספרייה ומאז החל לאסוף ספרים ופריטים שונים לצורך הקמת תשתית לספרייה לאומית.

בשנת 1892 נוסדה הספרייה בשם 'בית הספרים מדרש אברבנאל', על שמו של דון יצחק אברבנאל, כמחווה במלאת ארבע מאות שנים לגירוש ספרד. בראשית המאה העשרים עברה הספרייה לרשותה של ההסתדרות הציונית, בניהולו של פרופ' שמואל הוגו ברגמן. ב-1925, שנת פתיחתה של האוניברסיטה העברית, נמסרה הספרייה בנאמנות לאוניברסיטה העברית ושמה הוסב ל"בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי". חמש שנים לאחר מכן נחנך בניין בית הספרים בקמפוס הר הצופים, בבניין וולפסון, משכנה של הפקולטה למשפטים היום. בזמן מלחמת העצמאות נותק הר הצופים מיתר חלקי העיר והאוניברסיטה פוזרה בין בניינים שונים ברחבי ירושלים. הדאגה לאוצרות הספרייה הביאה את השיירות שעלו להר, לשם החלפת כוחות השיטור, להבריח איתם בהיחבא את אוצרות בית הספרים ולשכנם במתחם טרה סנטה שברחביה. לאחר הקמת הקמפוס החדש בגבעת רם הועבר בית הספרים הלאומי למשכנו הנוכחי בשנת 1960. על אחד מקירות הספרייה הלאומית מתנוסס היום חזונו של חזנוביץ', שאותו ניסח עוד ב-1889:

בירושלים זאת יבנה בית גדול, רם ונשא ובו ייאצר כל פרי רוח ישראל מיום היותו לגוי. כל הספרים הכתובים עברית וכל הספרים בכל הלשונות המדברים על היהודים ותורתם… הכל ייאצר בבית הגדול הזה, ואל הבית הזה ינהרו רבנינו, חכמינו וכל משכילי עמנו וכל אשר לו לב מבין בספרותנו ורוחו שוקקה ושואפת לתורה ולחכמה ולדעת דברי ימי עמנו וחיי אבותינו.

חזונו של חזנוביץ' התקיים במלואו. בית ספרים גדול הוקם, אוצרות רוח ישראל נאצרו בו וחוקרים ומשכילים פוקדים אותו, ביניהם גם רבנים רבים, על אף 'ספרי המינות' המצויים בו. אלא שחזון זה, שהיה יפה לשעתו, לא תאם עוד את רוח הזמן החדש והוא דרש עדכון ושינוי, שלא לומר מהפכה של ממש. עם זאת, נראה שהזרז להבנת המהפכה הדרושה להתאמת הספרייה להתמודדות בעידן החדש היה נעוץ בקושי הכלכלי ובמצבה הלא מזהיר של הספרייה.

לקראת סוף המאה העשרים הלך מצבו של בית הספרים והידרדר. בשל היותו בחסות האוניברסיטה, פגעו הקשיים התקציביים, נחלתה של כל ההשכלה הגבוהה בישראל, גם בו. מעט מאוד הוקדש להשקעה ברכישת ספרים ופריטים חדשים, ובתחזוק הקיים. מעת לעת דווח על נזקים הנגרמים לאוצרות הספרייה, המאוחסנים בתנאים ירודים. ועדות הוקמו והמליצו להפוך את הספרייה לחברה עצמאית לתועלת הציבור.

דמוקרטיזציה של המידע

נוסטלגיה

בשנת 2007 – ורק לאחר שבית המשפט התערב – התקבל בכנסת 'חוק הספרייה הלאומית', המאמץ את מסקנות הוועדות. גובשה תוכנית אב לספרייה החדשה, ובשנת 2010 הושלם מהלך ההיפרדות של הספרייה מנותנת חסותה ההיסטורית, האוניברסיטה העברית. במקביל נחתם הסכם עם 'יד הנדיב', הקרן הפילנתרופית של משפחת רוטשילד בישראל, לחידוש הספרייה הלאומית. בפברואר בשנה שעברה התקבלה החלטת ממשלה לקדם את מיזם התחדשות הספרייה הלאומית והוקצה מגרש לבניין הספרייה החדש בקריית הלאום, בין משכן הכנסת לבין מוזיאון ישראל. ההשקעה במפעל ההתחדשות מוערכת במאתיים מיליון דולר, שכמחציתם כבר הובטחו על ידי קרן 'יד הנדיב'. הצפי הוא שבנייתה של הספרייה תושלם בקיץ 2016.

משמעותה של הלידה מחדש היא ראשית כול מהפכה בתפיסת המבנה, אומר פרופ' חגי בן-שמאי, פרופסור אמריטוס מהחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית, והיום מנהלה האקדמי של הספרייה הלאומית, המשמש בפועל גם כמנהל אגף האוספים. המבנה הארגוני החדש של הספרייה מפריד בין נושאי האוספים לבין הפורמטים שבהם נתונים פריטי מידע (ככתבי-יד, כתבי-עת, מוזיקה, קרטוגרפיה וארכיונים). הספרייה החליטה על נושאי ליבה, שהם האוספים המרכזיים העומדים במוקדה: יהדות, ישראל (נושא שלא היה קיים עד כה כאוסף עצמאי), אסלאם ואוסף כללי ממדעי הרוח, כתוספת וכתמיכה לאחרים.

בנוסף למהפכה המבנית, טוען בן-שמאי, הרי שהמודלים הקיימים של עולם הספרנות התיישנו ואינם מתאימים עוד. לאור השינויים בעולם המידע והנגישות אליו, יש לחתור להנגשה מלאה של הידע העצום האצור בספרייה. 'זו תפיסת הדמוקרטיזציה של המידע', הוא מדגיש. לאור תפיסה זאת, הספרייה החלה במפעל דיגיטציה מרשים בהיקפו, במאמץ לסרוק ולהמיר לפורמט דיגיטלי את כל כתבי היד שברשותה; עשרות אלפי ספרים הכתובים עברית; קבצים מוזיקליים, אוספי מפות, תצלומים ופריטי מידע אחרים. בין היתר נסרקים עיתונים עבריים. אם כי כאן נתקל צוות הספרייה בהגבלות שהציבו חלק מהעיתונים. עיתון 'הארץ', למשל, לא היה מוכן להעביר את ארכיונו לטובת הכלל, ו'ידיעות אחרונות' העביר את חומריו לסריקה, תוך התניה שהנגישות למידע זה תהיה תחומה אך ורק למחשבים המצויים בבניין הספרייה ולא למשתמשים מחוצה לה.

תפיסת העולם החדשה נעזרת ביכולות הטכנולוגיות החדשות וחותרת לשיתופי פעולה בינלאומיים. אלה מאפשרים ליצור אתרים משותפים שבהם מוצגים אוספי הספרייה עם אוספים באותו נושא מספריות שונות בעולם. כך לדוגמה נוצר שיתוף פעולה בין הספרייה, שבבעלותה אוספי תצלומים נדירים של ארץ ישראל, לבין ספריית אוניברסיטת פנסילבניה בארה"ב, שרכשה אוספים שקצרה ידה של הספרייה הלאומית לרכוש.

התפיסה החדשה שונה במידה רבה מהחזון שהתווה מייסד הספרייה, חזנוביץ'. לא עוד דגש על אצירה פיזית של החומרים הנאספים כאוצר פרטי המאופסן במרתפי הספרייה, אלא הנגשת החומרים ויצירת אוספים שלמים על ידי שיתופי פעולה ולאו דווקא על ידי רכישה. האגו וגאוות היחידה הספרייתית מפנים את מקומם לשירות המשתמשים בכל מקום בעולם. המשמעות הנוספת היא שקהל היעד אינו מוגדר עוד באופן מצומצם כקהל אליטיסטי של 'חכמינו ומשכילי עמנו', אלא כל אדם החפץ בידע.

היברידיות ואפרמה

מפה של ירושלים, אחת מרבות באוסף המפות, וינה 1873

כאן אפשר לחזור לאיש חזון אחר, דוד בן-גוריון, שבחזונו נזכר כעת פרופ' בן-שמאי. בן-גוריון אמנם לא יכול היה לחזות בשנות החמישים את ההתפתחויות הטכנולוגיות האחרונות, אך היטיב להבין את חשיבות ההסתייעות בטכנולוגיה הקיימת לפריצת גבולות הידע ושימורו. במכתבו לשר האוצר טוען בן-גוריון כי אינו רואה אפשרות להשיג ולרכז בישראל את כל כתבי היד העבריים המקוריים, 'נדחי רוח ישראל בגולה', ולכן יש לרכז ולצלם 'צילומים משוכללים מיד הטכניקה החדשה' של כתבי יד מכל העולם. לשם כך הוא מציע להקציב 50,000 ל"י כתרומה שנתית שיש בה התחלה חשובה.

מימוש החזון הטכנולוגי מעלה את שאלת המתח בין החזון הדמוקרטי הדיגיטלי לבין השקעת המשאבים בהקמת בניין חדש ומפואר וברכישת אוספים ופריטים נוספים. לדעתם של אנשי הספרייה, המהפכה הדיגיטלית אינה מייתרת את קיומה של ספרייה פיזית, ממשית. ראשית, חומרים רבים לא יהיו נגישים באורח מקוון בעתיד הנראה לעין, אחרים תלויים בשאלות זכויות יוצרים ובמאגרי מידע יקרים מאוד לרכישה, וישנם חומרים שאולי לעולם לא יתאימו למרחב המקוון. אך נראה שמעבר לאיסוף הידע ולניהולו, האינטראקציה האנושית בין באי הספרייה, המגע הפיזי והבלתי אמצעי עם הספרים, עם כתבי היד ועם יתר אוצרות הספרייה והתנסויות ייחודיות המתבצעות במגע ישיר כתערוכות ושאר פעילויות תרבותיות וחינוכיות – כל אלה עדיין מהווים צורך אנושי ותרבותי חשוב שאינו ניתן להמרה דיגיטלית. בספרייה הלאומית החדשה מכנים את השילוב בין הפיזי לדיגיטלי 'ספרייה היברידית' – הרחבת האתר המקוון לשירות קהל מרוחק, מבלי לוותר על האתר הממשי המאפשר מפגש מסוג אחר.

ד"ר אביעד סטולמן, אוצר אוסף יהדות במבנה הארגוני החדש, ולמעשה הראשון בתפקיד זה בספרייה מאז מילא אותו בעבר פרופ' גרשום שלום המנוח, מתמודד עם תפיסת השילוב בהקשר אוסף יהדות, שהוא מן האוספים החשובים בעולם בתחומו. ייחודו של האוסף, בין היתר, בגיוון הפורמטים שבו: ספרים, כתבי-עת, כתבי-יד, ארכיונים אישיים וכן אוסף מיוחד של מוסיקה יהודית, בניהולה המקצועי של ד"ר גילה פלם, שהוא ארכיון מוסיקלי המכיל הקלטות של קטעי תפילה, זמירות, טקסים ושירי עם, חוברות תווים מקוריות, ספרים וארכיונים רבים של מוסיקאים יהודים.

סטולמן מדבר בהתלהבות רבה על החזון החדש ועל מיצוי שלל האפשרויות הטכנולוגיות להנגשת מידע, אך מציין דגשים חדשים נוספים. ביניהם, הגברת איסוף חומר עממי יהודי שישקף רבדים נרחבים יותר בחברה היהודית. חומרים מסוג זה, המכונים 'אפמרה' – כינוי שמקורו יווני, המתייחס לחומר כתוב או מודפס שהוא בר-חלוף ושאינו מיועד להישמר – כוללים למשל כרזות, פשקווילים, כרטיסי ברכה, כרטיסי אוטובוס, לוחות שנה, תפריטי מסעדות ועוד חומרים מסוג זה, שיש בהם כדי לתעד את מכלול המסורות, ההרגלים ודפוסי ההתנהגות של החברה במבט אנתרופולוגי. מלבד פיתוחם של אוסף האפמרה והאוסף הדיגיטלי, רואה סטולמן שליחות בהצלת פריטים המשקפים תכנים יהודיים מאבדון ובהשתדלות לדאוג לכך שפריטים חשובים לא ייכלאו במרתפי אספנים פרטיים.

זיכרון לאומי ומרכז חינוכי

הספרייה במתכונתה המתחדשת שואפת להידמות ולהשוות את מעמדה לספריות לאומיות מפורסמות אחרות ברחבי העולם. ספריות לאומיות מרכזיות הן מקום מפגש לחוקרים, אינטלקטואלים ואמנים וגם אתרי תיירות מבוקשים, שבהם יכולים המבקרים ללמוד על תרבותה של האומה. ואכן, על פי תוכנית האב שגובשה עבור הספרייה, מלבד עדכון התפיסה וההשקעה במפעל הדיגיטציה, יעד מרכזי הוא הפיכת המקום למרכז תרבות וחינוך שיישען על האוספים השונים. אוצרות הספרייה עשויים באופן זה לשמש תשתית מצוינת לטיפוח חברה משכילה, היודעת ומוקירה את תרבותה, באמצעות פעילויות חינוכיות ייעודיות. יש לקוות שפעילויות שיתקיימו ביוזמת הספרייה תהיינה מותאמות ואטרקטיביות הן לתלמידי בתי הספר והן לקהל הרחב שוחר הדעת. 

בעוד שעמים אחרים יכולים להתפאר בתשתיות תרבות פיזיות שונות, בתיאטראות, באמנות פלסטית, בחרושת, במספנות ענק וכיוצא באלה, הרי שהיהודים הביעו את עצמם, מעל לכול, באמצעות המילה הכתובה. יש אפוא היגיון רב בכך שדווקא אתר שבמהותו אוצר את ההיסטוריה הכתובה, כספרייה הלאומית הרואה בעצמה גנזך ראשי של היהדות בעולם, יהיה למרכז חינוכי ותרבותי ראשון במעלה עבור העם היהודי. מעניין שחברי ועדה בינלאומית שבדקה את מצב הספרייה, לא יהודים ברובם, ראו מעבר לשאלות הארגון והמצב הפיזי את החזון ואת ייחודו של עם הספר, בעברו ובהנחלת מורשתו לעתיד: "הספרייה צריכה, למעשה, להיוולד מחדש. רק אז היא תתפוס את מקומה כקרקע הפורייה לפעילות יצירתית בתחום התרבות וההשכלה של 'עם הספר', שבה הקולות המהדהדים מן העבר יוכלו לקום לתחייה ולדבר, בכל עושרם, אל הדורות הבאים". לצד השאיפה למרכז יהודי עולמי, מבינה הספרייה את תפקידה בהקשר הלאומי ובמרחב הגיאופוליטי. ייחוד נוסף של הספרייה מצוי על כן בהחלטה על כינון 'אוסף ישראל' כאוסף עצמאי המתמקד במדינת ישראל, בארץ ישראל ובמפעל הציוני, שבאמצעותו משמשת הספרייה 'זיכרון לאומי' לאומה, למדינה ולארץ – על כל עדותיה ומגזריה.

דוד בלומברג, יו"ר הדירקטוריון של הספרייה הלאומית, הינו חבר בחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית שמילא ועודו ממלא שורה של תפקידים בכירים בבנקאות הישראלית. בלומברג מעוניין לראות את הספרייה הלאומית כשער כניסה מרכזי לישראל ולתרבות העם היהודי. הוא נוהג לומר כי ראוי שכל מבקר מרחבי תבל המגיע לירושלים יתייצב לסיור כפול: האחד במוזיאון 'יד ושם' – כדי לראות מה עשה העולם ליהודים, והשני – בספרייה הלאומית, כדי לראות מה תרמו היהודים לעולם.

 וצבעים שרק מחכה לפתרוננו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ט באדר ב' תשע"א, 25.3.2011