הקשר בין תענית אסתר ובין הצום שצמה אסתר איננו קשר של זיכרון אלא קשר של תוכן. האכילה בערב יוה"כ, והתענית בערב פורים נועדו לתת לאכילה את ההקשר המתאים

תענית אסתר היא הצום הקל ביותר מבחינה הלכתית, אולם, כפי שנראה יש לה קשר עמוק דווקא לצום החמור ביותר בשנה, צום יום הכיפורים. הצום מוזכר לראשונה ע"י הגאונים (שאילתות דרב אחאי, פרשת ויקהל, שאילתא סז): "אבל תענית בין כרכים בין כפרים בין עיירות כולן מתענין בשלושה עשר באדר"; ולאחר מכן על ידי הרמב"ם (תעניות ה, ה) ובעלי התוספות (רא"ש מגילה א, א, בשם רבנו תם).

מיוחדת היא תענית אסתר בכמה דברים, ראשית כול, היא איננה תענית על החורבן, בניגוד לשאר התעניות שמדרבנן. שנית, לכאורה, היא איננה חלה בתאריך בו צמה אסתר. המן הרי הפיל את הפור "בחודש הראשון הוא חודש ניסן" (אסתר ג, ז), וחתם על גזירת ההשמדה בתאריך י"ג בניסן (שם, יב). ומכאן שאסתר התענתה במשך שלושה ימים בחודש ניסן, ככל הנראה בחג הפסח. המרדכי (מגילה תשעו) התייחס לפער הזה וראה בו הוכחה לכך שהצום איננו זכר לתענית של אסתר.

מהו אם כן תוכנה של התענית הזו – תענית שתוקנה מאוחר יחסית, במנותק מצומות החורבן, וללא הקשר היסטורי ברור (הרא"ש אמנם כותב שמדובר בזיכרון לצום בזמן הריגת הרשעים, ובכל זאת)?

המשנה ברורה (סימן תרפו, ס"ק ב, בשם הלבוש) כתב: "ולכן נהגו כל ישראל להתענות בי"ג באדר ונקרא תענית אסתר, כדי לזכור שהש"י רואה ושומע כל איש בעת צרתו כאשר יתענה וישוב אל ה' בכל לבבו כמו שעשה בימים ההם". הקשר בין תענית אסתר ובין הצום שנוהג בימינו, הוא לדידו קשר של תוכן ולא קשר של זיכרון. לא מדובר בזיכרון למה שקרה לאסתר המלכה, אלא בצום שמקביל לתענית שגזרה אסתר בתוכנו. כשם שאסתר התענתה בעת צרה כדי לשוב את ה' בתשובה, כך יכול כל אדם לנצל את הצום כדי לשוב בתשובה ולבקש מה' עזרה מצרותיו.

כאן כבר נמצא רמז ראשון לקשר בין תענית אסתר ובין יום הכיפורים – בשניהם מדובר בצום שמטרתו תשובה, ולא בצום שמטרתו אבל או בצום על רקע החורבן. ועדיין אין בכך הסבר להחלטה לקבוע את הצום ערב הפורים.

רמז שני נמצא בספרו המיוחד של רבי יוסף קארו "מגיד מישרים", שבו הוא מתעד את מה שלימד אותו "המגיד". בנוגע לתענית אסתר אמר המגיד כך (מגיד מישרים, פרשת ויקהל): "כי בימי הפורים ובליל פסח מותר לשתות כל יין שירצה האדם ולהתענג ולהתפנק, ומפני שסמאל וחוייא בישא דרכם להכניס שמחה בלִבות בני אדם ולתת בלִבם לאכול ולשתות ואח״כ עולה ומסטין. וזהו סוד התענית שמתענין בי״ג באדר והוא להכניע כחו מלהסטין… ולהורות כשישראל שמחים ושותים יין בימים אלו אינו ח״ו להשלים תאוות היצה״ר אלא לעבודת קונינו, שהרי הם מקדימים להתענות קודם לכן להכניע תאות היצה״ר".

לדברי המגיד, התענית נועדה להכין את הקרקע לקראת שמחת הפורים. דווקא בגלל שבפורים אין גבולות, ומה שבדרך כלל אסור (כגון שתיית יין) הופך למצווה, יש הכרח להגיע ליום הזה מתוך תענית. דברי המגיד מקבלים משנה תוקף בחברה המודרנית בה הציווי העליון הוא (קהלת ח, טו) "אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח". בתרבות שכזו הופך פורים ליום של התפרקות טוטלית, ליום של הנאה וקלות ראש ללא מעצורים. על רקע זה, חשוב לייחד את ערב הפורים ליום של הכנה מתאימה, בה השמחה והשתייה מקבלות את ההקשר הנכון.

דברים אלה מתקשרים באופן מפתיע ליום הכיפורים, כפי שכתב השפת אמת (עיו"כ שנת תר"מ) על המצווה לאכול בערב הצום: "וצריכין להראות כי כוונת כל אכילה ושתיה רק להיות הכנה ופרוזדור לעולם הבא שאין בו אכילה".

אם כן, שני הזוגות לפנינו: הראשון, אכילה בערב יוה"כ, וצום הכיפורים שלאחריה, והשני, תענית אסתר ומשתה פורים שלאחריה. בשניהם החיבור בין הצום והאכילה בא לתת לאכילה את ההקשר המתאים: או כמי שמשרתת את עולם הרוח של יום הכיפורים, או כמי שנעשית בעצמה מתוך דבקות רוחנית ולא מתוך קלות דעת.

הרב עידו רכניץ הוא מנהל בתי הדין של 'גזית'

פורסם במוסף 'שבת', אגרת הפורים, 'מקור ראשון', י'ב באדר ב' תשע"א, 18.3.2011