העבודה במקדש, הנראית תמוהה וזרה ממרחק השנים, אינה אלא פרודיה המבטאת את היות הבורא מעבר לכל דרך העבודה הזו. המודעות לכך הופכת את הפולחן לאין-סופי

ליצן החצר, 1875

"מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב"ה" – מימרה מרתקת זו מהגמרא (ע"ז ג, א) מבקשת העמקה. היא יכולה להתפרש כפשוטה: הקב"ה עצוב על חורבן ביתו, בית תפארתו, וכביכול אין עוד שמחה לפניו. אולם אם אכן כך הוא, מדוע לא בחרה הגמרא להשתמש במקום במילה המתבקשת – "שמחה", או באחרת הנרדפת לה? נראה שלא בכדי נבחרה דווקא המילה המיוחדת "שחוק" – משהו בבית המקדש אכן ממש הצחיק את הקב"ה…

איזה מין צחוק היה זה? צחוק מתגלגל של הפתעה? צחוק עצור של מבוכה? ומה בכלל יכול להצחיק את הקב"ה?

עבודת בית המקדש היא ללא ספק שיא השיאים של הפולחן הדתי ואין מה שישווה לה. בית המקדש עצמו הוא מרכז העולם והמקום הקדוש ביותר בו; המוני בית ישראל כיוונו ועודם מכוונים לכל אורך הדורות את תפילתם אליו, לטמאים למדרגותיהם אסור להתקרב אליו, ואף הטהורים צריכים לנהוג בו כובד ראש מיוחד – "מורא מקדש". שם היו עובדים את הא-ל הגדול הגיבור והנורא, מלך מלכי המלכים אשר אין קץ וגבול לגדולתו ולתפארתו. האינסוף שעבודתו צריכה להיות עבודה גדולה ומפוארת שתבטא את הודו הנורא.

אך כיצד העבודה כפי שאנו מכירים אותה – הקרבת קורבנות, העלאת קטורת, הדלקת נרות, לבישת בגדים מיוחדים, שירה והזאת דם – "עושה את העבודה"? מה בה מפאר ומרומם את הקב"ה מעל כל גבול ומידה?

הרב אלישיב באוויר

לא נעים לומר אולי, אך במבט ראשוני יש משהו לא רציני ואולי אפילו מגוחך מעט בעבודות אלו: וכי הקב"ה אוכל את הקורבנות שאנו מקריבים לו? וכי הוא מריח את הקטורת שאנו מעלים לו? וכי שירת הלויים אכן מנעימה את זמנו? ובכלל, כמו ששאל אחייני בן השלוש – "למה הקב"ה צריך בית?" הרי זה אבסורד!

לא רק אבסורד מסוים יש כאן לכאורה, אלא ממש חילול ה' והקטנתו לדמות אדם מן השורה. מתגורר בבית, אוכל, מריח וגו', והרי זו עבודה זרה בוטה ביותר המגשימה את הא-ל בדמות אנוש! אין להסתפק במשמעויות הסמליות של העבודה מבחינתנו. עלינו להבין גם כיצד העבודה היא קילוס אמתי כלפי מעלה ורוממות שמו של הקב"ה במובן הפשוט, כפי שכל עבודה במקדש אמורה להיות. כמו כן, אין להתעלם מן הסכנה שאדם מן השורה יתפוס את הדברים במשמעותם הראשונית והפשוטה ביותר, שיש בה חילול השם חמור, ודווקא במקום שבו אנו אמורים לפאר ולרומם את הקב"ה יותר מכל. מה פשר כל זה?

ברצוני להציע תשובה לתמיהות אלו בקריאה מעט נועזת בפרשת השבוע, שיד ההשגחה כיוונה אותה להיות גם השבת שלפני פורים. בפרשה מתואר הטקס הבא:

וַיַּקְרֵב אֶת הָאַיִל הַשֵּׁנִי, אֵיל הַמִּלֻּאִים
וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל.

וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ
וַיִּתֵּן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן הַיְמָנִית
וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית
וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית.

וַיַּקְרֵב אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיִּתֵּן מֹשֶׁה מִן הַדָּם
עַל תְּנוּךְ אָזְנָם הַיְמָנִית
וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית
וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית,
וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

וַיִּקַּח אֶת הַחֵלֶב וְאֶת הָאַלְיָה
וְאֶת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב
וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת חֶלְבְּהֶן
וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין.
וּמִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'
לָקַח חַלַּת מַצָּה אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד,
וַיָּשֶׂם עַל הַחֲלָבִים וְעַל שׁוֹק הַיָּמִין.

וַיִּתֵּן אֶת הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו
וַיָּנֶף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'. (ויקרא ח, כב-כז)

רבים התקשו בהבנת הטקס המתואר כאן: למה מזים דווקא על תנוך אוזן אהרן הימנית, על בוהן רגלו הימנית וכו'? ומה פשר הדרישה התמוהה "להניף" את אהרן ובניו? נתאר לנו שאוחזים בכהן הגדול בכבודו ובעצמו, או ברב אלישיב או ברב עובדיה לשם המחשה, ופשוט תופסים וזורקים אותם גבוה באוויר. ככה סתם. הרי זה לא יעלה על הדעת! כיצד עבודה שכזו מפארת ומרוממת בדיוק את שמו של הקב"ה?

נראה כי דווקא כל המעשים הללו הם הקילוס הגדול ביותר שניתן לקלס בו את הקב"ה, מכיוון שאינם אלא פרודיה. פרודיה על עבודת ה' בצורתה הירודה. רוצה לומר: כל עניני התנוכים, והבהונות והנפתם של משרתי הקודש אל על מגחיכה בכוונה את כל הרעיון של עבודת המקדש והופכת אותו לקומדיה. אולם קומדיה זו, לא זו בלבד שאיננה חילול ה', אלא היא קילוסו הגדול ביותר.

הג'וקר של המשחק

ההתייחסות לעבודת המקדש כאל עבודה "רצינית" והאמונה שהקב"ה באמת שוכן דווקא בבית, שהאוכל שאנו מגישים לו באמת משקיט את זעמו, ובכלל, שעבודתנו באמת "עובדת" אותו, הן הקטנה לאין ערוך של גדולתו ואינסופיותו. זאת מכיוון ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל" ואין כל דרך עבודה שתהלום את גדולתו.

אך ייתכן שישנה דרך – באמצעות הפרודיה על רעיון העבודה ה"רצינית" אנו כביכול באים ואומרים: זה מה שאנחנו חושבים על האפשרות לעבוד אותך באמת בדרכים הללו. אנו צוחקים ומלגלגים עליה, ובכך אנו מבטאים את היותך מרומם מעל כל גבול מעבודות סופיות אלה. אתה אינסופי, ועל כן לא ניתן לעבוד אותך בדרך שתהלום את גדולתך. הפרודיה היא כעין הג'וקר (– הבדחן) במשחק הקלפים, הלא הוא הקלף החזק מכולם. היא מעבירה את עבודת ה' לתחום אחר לגמרי מכל העבודות האחרות. עבודות שהן בעצם מעין עבודות זרות המקטינות את הקב"ה ומפסלות אותו בדמות שניתן להתייחס אליה. ואולי לא בכדי מופיעה המימרה המובאת לעיל על כך שבית המקדש הצחיק את הקב"ה, דווקא במסכת עבודה זרה. והפרודיה הליצנית הרי היא בגדר מה שאומרת הגמרא בפירוש במקום אחר (מגילה כה ע"ב): "כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה".

כל העניין מזכיר את התיאוריה של הרמב"ם במורה נבוכים (ג, לב), על כך שהקורבנות בבית המקדש היו "תיקון" ו"העלאה" של תפיסת הקרבנות האלילית שבני ישראל היו שקועים בה. התפיסה האלילית הייתה שהאלים באמת זקוקים לקורבנות שמקריבים להם בני האדם, והתפיסה היהודית עושה לכאורה את אותו הדבר – מקריבה קורבנות, אולם ההקרבה היא למי שאינו גוף ואין לו דמות הגוף. שינוי ההקשר הזה מגחיך את הדבר עד היסוד, והופך את העבודה הזרה לנלעגת מאין כמוה.

ואם ברמב"ם עסקינן, העניין אף מזכיר את תיאורית תארי השלילה המפורסמת שלו (שם, א, נט). הרמב"ם טוען כי הדרך היחידה שבה ניתן באמת לתאר את הקב"ה היא לא לומר עליו שום דבר חיובי. כל אמירה כלפיו מצמצמת ומגבילה אותו. אם כך, כל עבודה ש"לוקחת את עצמה ברצינות", ש"אומרת" לקב"ה: "זו הדרך לעבוד אותך!" הרי היא הגשמה והקטנת הא-לוהות. הדרך היחידה לעבוד באמת את האינסוף אם כך, היא לשים לצחוק את עבודת הפולחן ה"רצינית", להוציא ממנה את האוויר ולהפכה לפארסה.

הוא יצחק עלינו

אם אנו אכן עושים את עבודות המקדש ברצינות וחושבים שעל ידן אנו באמת עובדים את הקב"ה – הרי שהקב"ה צוחק עלינו, והבדיחה היא על חשבוננו. אך אם נשכיל ונבין כי העבודה הרצינית הרי היא כבדיחה לפניו, ש"כולה קמיה כלא חשיב כלל" – או אז הקב"ה יצחק איתנו צחוק של הנאה, של שחרור ושל נחת רוח מההצגה הפרודית שאנו מעלים לכבודו (מידידי ר' דוד פיאלקוף למדתי שכל מסכת מידות הרי היא תיאור "מאחורי הקלעים" של הצגת המקדש. ואם יורשה לי להוסיף – אולי בגדי הכהונה אף הם אינם אלא תלבושות להצגה, ועשן הקטורת הרי הוא כענן העשן המפוזר לעיתים על הבמה לצורך אווירת המסתורין). כשמורידים אנו את המסווה ומבינים שהעבודה במקדש איננה אלא בדיחה, או אז נהפך בית המקדש לביתו של הקב"ה באמת. מה הוא בית אם לא המקום שבו מבינים וצוחקים מהבדיחות שלך? בו אנו והקב"ה צוחקים יחד.

לסיום, נחזור למימרה "מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב"ה". מימרה זו של רב אחא היא תגובה לדברי רב נחמן בר יצחק האומר כי "הקב"ה משחק עם בריותיו, ועל בריותיו אינו משחק אלא אותו היום בלבד". לעתיד לבא ("אותו היום"), אומר רב נחמן בר יצחק, הקב"ה יצחק עלינו. לכאורה דווקא זה המצב הרצוי, ולא המצב שבו הוא יצחק איתנו.

לעתיד לבא הקב"ה אמנם יצחק עלינו. אולם אז יתאחדו המצבים והצחוק יהיה גם צחוק עמנו, כי "אז ימלא שחוק פינו", וגם אנחנו נצחק על עצמנו.

המאמר מוקדש לרפואתו השלמה של מו"ר הרב מנחם-חי שלום (פרומן), ה' יאריך ימיו ושנותיו

אור יחזקאל הירש מנחה מפגשי דתיים וחילוניים ב'מרכז יעקב הרצוג' בעין צורים

פורסם במוסף 'שבת', אגרת הפורים, 'מקור ראשון', י'ב באדר ב' תשע"א, 18.3.2011