עושים צחוק מהעבודה / אור יחזקאל הירש

 

העבודה במקדש, הנראית תמוהה וזרה ממרחק השנים, אינה אלא פרודיה המבטאת את היות הבורא מעבר לכל דרך העבודה הזו. המודעות לכך הופכת את הפולחן לאין-סופי

ליצן החצר, 1875

"מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב"ה" – מימרה מרתקת זו מהגמרא (ע"ז ג, א) מבקשת העמקה. היא יכולה להתפרש כפשוטה: הקב"ה עצוב על חורבן ביתו, בית תפארתו, וכביכול אין עוד שמחה לפניו. אולם אם אכן כך הוא, מדוע לא בחרה הגמרא להשתמש במקום במילה המתבקשת – "שמחה", או באחרת הנרדפת לה? נראה שלא בכדי נבחרה דווקא המילה המיוחדת "שחוק" – משהו בבית המקדש אכן ממש הצחיק את הקב"ה…

איזה מין צחוק היה זה? צחוק מתגלגל של הפתעה? צחוק עצור של מבוכה? ומה בכלל יכול להצחיק את הקב"ה?

עבודת בית המקדש היא ללא ספק שיא השיאים של הפולחן הדתי ואין מה שישווה לה. בית המקדש עצמו הוא מרכז העולם והמקום הקדוש ביותר בו; המוני בית ישראל כיוונו ועודם מכוונים לכל אורך הדורות את תפילתם אליו, לטמאים למדרגותיהם אסור להתקרב אליו, ואף הטהורים צריכים לנהוג בו כובד ראש מיוחד – "מורא מקדש". שם היו עובדים את הא-ל הגדול הגיבור והנורא, מלך מלכי המלכים אשר אין קץ וגבול לגדולתו ולתפארתו. האינסוף שעבודתו צריכה להיות עבודה גדולה ומפוארת שתבטא את הודו הנורא.

אך כיצד העבודה כפי שאנו מכירים אותה – הקרבת קורבנות, העלאת קטורת, הדלקת נרות, לבישת בגדים מיוחדים, שירה והזאת דם – "עושה את העבודה"? מה בה מפאר ומרומם את הקב"ה מעל כל גבול ומידה?

הרב אלישיב באוויר

לא נעים לומר אולי, אך במבט ראשוני יש משהו לא רציני ואולי אפילו מגוחך מעט בעבודות אלו: וכי הקב"ה אוכל את הקורבנות שאנו מקריבים לו? וכי הוא מריח את הקטורת שאנו מעלים לו? וכי שירת הלויים אכן מנעימה את זמנו? ובכלל, כמו ששאל אחייני בן השלוש – "למה הקב"ה צריך בית?" הרי זה אבסורד!

לא רק אבסורד מסוים יש כאן לכאורה, אלא ממש חילול ה' והקטנתו לדמות אדם מן השורה. מתגורר בבית, אוכל, מריח וגו', והרי זו עבודה זרה בוטה ביותר המגשימה את הא-ל בדמות אנוש! אין להסתפק במשמעויות הסמליות של העבודה מבחינתנו. עלינו להבין גם כיצד העבודה היא קילוס אמתי כלפי מעלה ורוממות שמו של הקב"ה במובן הפשוט, כפי שכל עבודה במקדש אמורה להיות. כמו כן, אין להתעלם מן הסכנה שאדם מן השורה יתפוס את הדברים במשמעותם הראשונית והפשוטה ביותר, שיש בה חילול השם חמור, ודווקא במקום שבו אנו אמורים לפאר ולרומם את הקב"ה יותר מכל. מה פשר כל זה?

ברצוני להציע תשובה לתמיהות אלו בקריאה מעט נועזת בפרשת השבוע, שיד ההשגחה כיוונה אותה להיות גם השבת שלפני פורים. בפרשה מתואר הטקס הבא:

וַיַּקְרֵב אֶת הָאַיִל הַשֵּׁנִי, אֵיל הַמִּלֻּאִים
וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל.

וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ
וַיִּתֵּן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן הַיְמָנִית
וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית
וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית.

וַיַּקְרֵב אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיִּתֵּן מֹשֶׁה מִן הַדָּם
עַל תְּנוּךְ אָזְנָם הַיְמָנִית
וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית
וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית,
וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

וַיִּקַּח אֶת הַחֵלֶב וְאֶת הָאַלְיָה
וְאֶת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב
וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת חֶלְבְּהֶן
וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין.
וּמִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'
לָקַח חַלַּת מַצָּה אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד,
וַיָּשֶׂם עַל הַחֲלָבִים וְעַל שׁוֹק הַיָּמִין.

וַיִּתֵּן אֶת הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו
וַיָּנֶף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'. (ויקרא ח, כב-כז)

רבים התקשו בהבנת הטקס המתואר כאן: למה מזים דווקא על תנוך אוזן אהרן הימנית, על בוהן רגלו הימנית וכו'? ומה פשר הדרישה התמוהה "להניף" את אהרן ובניו? נתאר לנו שאוחזים בכהן הגדול בכבודו ובעצמו, או ברב אלישיב או ברב עובדיה לשם המחשה, ופשוט תופסים וזורקים אותם גבוה באוויר. ככה סתם. הרי זה לא יעלה על הדעת! כיצד עבודה שכזו מפארת ומרוממת בדיוק את שמו של הקב"ה?

נראה כי דווקא כל המעשים הללו הם הקילוס הגדול ביותר שניתן לקלס בו את הקב"ה, מכיוון שאינם אלא פרודיה. פרודיה על עבודת ה' בצורתה הירודה. רוצה לומר: כל עניני התנוכים, והבהונות והנפתם של משרתי הקודש אל על מגחיכה בכוונה את כל הרעיון של עבודת המקדש והופכת אותו לקומדיה. אולם קומדיה זו, לא זו בלבד שאיננה חילול ה', אלא היא קילוסו הגדול ביותר.

הג'וקר של המשחק

ההתייחסות לעבודת המקדש כאל עבודה "רצינית" והאמונה שהקב"ה באמת שוכן דווקא בבית, שהאוכל שאנו מגישים לו באמת משקיט את זעמו, ובכלל, שעבודתנו באמת "עובדת" אותו, הן הקטנה לאין ערוך של גדולתו ואינסופיותו. זאת מכיוון ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל" ואין כל דרך עבודה שתהלום את גדולתו.

אך ייתכן שישנה דרך – באמצעות הפרודיה על רעיון העבודה ה"רצינית" אנו כביכול באים ואומרים: זה מה שאנחנו חושבים על האפשרות לעבוד אותך באמת בדרכים הללו. אנו צוחקים ומלגלגים עליה, ובכך אנו מבטאים את היותך מרומם מעל כל גבול מעבודות סופיות אלה. אתה אינסופי, ועל כן לא ניתן לעבוד אותך בדרך שתהלום את גדולתך. הפרודיה היא כעין הג'וקר (– הבדחן) במשחק הקלפים, הלא הוא הקלף החזק מכולם. היא מעבירה את עבודת ה' לתחום אחר לגמרי מכל העבודות האחרות. עבודות שהן בעצם מעין עבודות זרות המקטינות את הקב"ה ומפסלות אותו בדמות שניתן להתייחס אליה. ואולי לא בכדי מופיעה המימרה המובאת לעיל על כך שבית המקדש הצחיק את הקב"ה, דווקא במסכת עבודה זרה. והפרודיה הליצנית הרי היא בגדר מה שאומרת הגמרא בפירוש במקום אחר (מגילה כה ע"ב): "כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה".

כל העניין מזכיר את התיאוריה של הרמב"ם במורה נבוכים (ג, לב), על כך שהקורבנות בבית המקדש היו "תיקון" ו"העלאה" של תפיסת הקרבנות האלילית שבני ישראל היו שקועים בה. התפיסה האלילית הייתה שהאלים באמת זקוקים לקורבנות שמקריבים להם בני האדם, והתפיסה היהודית עושה לכאורה את אותו הדבר – מקריבה קורבנות, אולם ההקרבה היא למי שאינו גוף ואין לו דמות הגוף. שינוי ההקשר הזה מגחיך את הדבר עד היסוד, והופך את העבודה הזרה לנלעגת מאין כמוה.

ואם ברמב"ם עסקינן, העניין אף מזכיר את תיאורית תארי השלילה המפורסמת שלו (שם, א, נט). הרמב"ם טוען כי הדרך היחידה שבה ניתן באמת לתאר את הקב"ה היא לא לומר עליו שום דבר חיובי. כל אמירה כלפיו מצמצמת ומגבילה אותו. אם כך, כל עבודה ש"לוקחת את עצמה ברצינות", ש"אומרת" לקב"ה: "זו הדרך לעבוד אותך!" הרי היא הגשמה והקטנת הא-לוהות. הדרך היחידה לעבוד באמת את האינסוף אם כך, היא לשים לצחוק את עבודת הפולחן ה"רצינית", להוציא ממנה את האוויר ולהפכה לפארסה.

הוא יצחק עלינו

אם אנו אכן עושים את עבודות המקדש ברצינות וחושבים שעל ידן אנו באמת עובדים את הקב"ה – הרי שהקב"ה צוחק עלינו, והבדיחה היא על חשבוננו. אך אם נשכיל ונבין כי העבודה הרצינית הרי היא כבדיחה לפניו, ש"כולה קמיה כלא חשיב כלל" – או אז הקב"ה יצחק איתנו צחוק של הנאה, של שחרור ושל נחת רוח מההצגה הפרודית שאנו מעלים לכבודו (מידידי ר' דוד פיאלקוף למדתי שכל מסכת מידות הרי היא תיאור "מאחורי הקלעים" של הצגת המקדש. ואם יורשה לי להוסיף – אולי בגדי הכהונה אף הם אינם אלא תלבושות להצגה, ועשן הקטורת הרי הוא כענן העשן המפוזר לעיתים על הבמה לצורך אווירת המסתורין). כשמורידים אנו את המסווה ומבינים שהעבודה במקדש איננה אלא בדיחה, או אז נהפך בית המקדש לביתו של הקב"ה באמת. מה הוא בית אם לא המקום שבו מבינים וצוחקים מהבדיחות שלך? בו אנו והקב"ה צוחקים יחד.

לסיום, נחזור למימרה "מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב"ה". מימרה זו של רב אחא היא תגובה לדברי רב נחמן בר יצחק האומר כי "הקב"ה משחק עם בריותיו, ועל בריותיו אינו משחק אלא אותו היום בלבד". לעתיד לבא ("אותו היום"), אומר רב נחמן בר יצחק, הקב"ה יצחק עלינו. לכאורה דווקא זה המצב הרצוי, ולא המצב שבו הוא יצחק איתנו.

לעתיד לבא הקב"ה אמנם יצחק עלינו. אולם אז יתאחדו המצבים והצחוק יהיה גם צחוק עמנו, כי "אז ימלא שחוק פינו", וגם אנחנו נצחק על עצמנו.

המאמר מוקדש לרפואתו השלמה של מו"ר הרב מנחם-חי שלום (פרומן), ה' יאריך ימיו ושנותיו

אור יחזקאל הירש מנחה מפגשי דתיים וחילוניים ב'מרכז יעקב הרצוג' בעין צורים

פורסם במוסף 'שבת', אגרת הפורים, 'מקור ראשון', י'ב באדר ב' תשע"א, 18.3.2011

פורסמה ב-22 במרץ 2011, ב-איגרת הפורים, גיליון צו (זכור) תשע"א - 710 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 16 תגובות.

  1. בדיחה מתמדת כבר אינה בדיחה.

    וראה את תגובתו של הרמב"ן לרמב"ם בויקרא א:ט.

    • אור יחזקאל

      לעיתים, באמצעות החזרה התמידית על בדיחה, אמני סטנד אפ יודעים להצחיק איתה את הקהל חזור והצחק…

  2. במחילה, המאמר הזה בעצמו הוא בדיחה מופרכת והזויה.
    כנראה שבמחוזות ה'שיח' והאובר עלק תחכום פוסט מודרני,
    אפשר לומר כל דבר על כל דבר, בלי מחוייבות לשום דבר ולשום סוג של קוהרנטיות.

    • אור יחזקאל

      אברהם, אין ספק שהתגובה שלך מאד עניינית ומכבדת (האמת שגם זו פארודיה אבל אני רואה שפארודיות לא מובנות במחוזותינו). אשמח אם תתיחס לגופו של עניין ותגיד במה אתה חולק.

  3. אחלה מאמר.

    יצא להרהר רבות על עבודה זרה ועבודת המקדש. אבל על הזוית הפרודית שאתה מציג לא יצא לי לחשוב. זו פעם ראשונה שאני נתקל במימרה הזאת מהגמרא. אהבתי.

    תודה.

  4. לא הבנתי. למה אם גם עם ישראל עושה את אותו הדבר כמו הגויים, זה נקרא לצחוק על זה? מה הפך את זה לפרודיה? הרי בעבודת המקדש הרגילה לא היתה הקצנה והגחכה של העבודות האלה. ואני גם לא חושב שהיה של קהל קבוע שישב וצחק. אז איך זה בדיוק לועג לעבודה זרה?

    מלבד זאת, נראה לי שזה סוג של פתרון קסם לבעייתיות שאנחנו מוצאים בעבודת המקדש. במקום להתמודד עם הקושי, אנחנו אומרים שזה בדיוק פגאני ומוגשם כמו שאנחנו חושבים, ושזאת בדיוק הנקודה.
    נראה לי הרבה יותר אמיתי ללכת עם גדולי הדורות שלפנינו, ולנסות להבין את העומק הטמון בכל פרט ופרט בעבודת המקדש שכל כך רחוקה מאיתנו מנטלית ורוחנית. (או לחילופין לטעון שהעולם מתקדם מוסרית ורוחנית ושבבית המקדש השלישי באמת יהיו רק מנחות למשל- דבר שעדיין משאיר אותנו עם דברים רבים להעמיק בהם בעבודת המקדש.)
    ובמחילה, לא הבאת שום הוכחה רצינית במקורות לשיטתך, מלבד הגמרא של "…אין שחוק לקב"ה". ולבוא ללא שום סימוכין כמעט ולהפוך את כל הקערה על פיה נראה קצת תמוה.

    • תודה על התגובה. אני שמח שאנשים מעירים ומעוררים מכיוון שאני בטוח שיש עוד הרבה להעמיק בנושא והדברים עודם צריכים ליבון, ות"ח מחדדים זא"ז.
      ולעצם העניין:
      כמו בכל פארודיה, ההצגה דומה להחריד למקור הראשוני, אך היא נעשית עם מבט מבודח והסתכלות קלה מבחוץ. דומני שהעבודה במקדש אותה תיארתי במאמר, עם כל עניין התנוכים והבהונות (ועוד הימניים דווקא) והנפת הכהנים באוויר (זו לענ"ד הפרשנות הנכונה ל"והנפת אותם", שאין מדובר על הקרבנות והשווה במדבר ח' י'-ט"ו: "והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה'… והנפת אתם תנופה לה") היא כעין פרט שיצא מן הכלל המלמד על הכלל כולו, לאמור- כל הטקס המשעשע (אובייקטיבית) הזה לועג לדרכי הפולחן הרציניות המקובלות. וכן לגבי שאר עבודות המקדש- אכן במבט ראשון הן נראות רציניות אך כשזוכרים את ההקשר הכללי האבסורד זועק לשמיים ודעתו מתיישבת רק כשמחברים את ההקשר הראשוני- הקב"ה שאין לו גוף ודמות הגוף ואין בעצם דרך מוחשית להתייחס אליו – עם העבודה הפסבדו רצינית.
      כפי שכתבתי, הפארודיה מצחיקה בעיקר את הקב"ה אך גם לכהנים יש ברירה כיצד להתייחס לעבודות אלו ומאיזה מקום לעשות אותם. ואם יזכו יבינו את הבדיחה- מה שלא מבטל בכהוא זה את הדייקנות בה נעשות העבודות הללו. כדי שהפרודיה תצחיק היא חייבת להיראות כרצינית אך עם קריצה מבודחת התלויה במדרגה הרוחנית של משרתי הקודש.
      ולגבי מקורות וסימוכין- במאמר המקורי ששלחתי למקור ראשון הופיע קטע שלם וגדול עם סימוכין ותימוכין רבים שמשום מה נשמט כנראה משיקולי עריכה. בכל מקרה אני מצרף את הקטע הנעלם פה:

      "ליצני החצר
      זה אולי גם מקור תפיסתו של ר' נחמן ב"מעשה ממלך ענוו" שם אף הוא טוען כי עבודת הכהן הגדול בבית המקדש היתה קומדיה. על תפיסה זו ניתן לקרוא בהרחבה בפרק האחרון בספרו המופתי של צבי מרק, "מיסטיקה ושגעון ביצירת ר' נחמן מברסלב", אליו התוודעתי לאחר שעלה בי רעיון המאמר; מרק מביא שם מן השיחות שדיבר רבי נחמן לאחר מעשה זה- "ציון היא בחינת הציונים של כל המדינות… חזה ציון קרית מועדינו- ראשי תיבות מצחק, ששם היו נתועדים כל הציונים, ומי שהיה צריך לידע אם לעשות הדבר או המשא ומתן, היה יודע שם יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן" (סיפורי המעשיות, הקדמה ראשונה, עמ' ו), ולמען הסר ספק ר' נחמן מטשערין ב"רמזי מעשיות" אומר במפורש שבקטע זה וב"מעשה ממלך ענוו" כולו מדובר על בית המקדש, ומי שמתואר בסיפור כ"אחד שעושה כל הליצנות והקאטאוויש (הלצה, מהתלה, שחוק) של המדינה".- הרי זה הכהן הגדול. מרק מביא שם גם את הקטע הבא מהזוהר, המדמה את עבודת בית המקדש לליצנות ואת עובדי המקדש לבדחנים, בתרגום "הזוהר בלשון הקודש": "כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו… שמי שמזמן המלך ישנה מעשיו כדי לתת שמחה למלך, אם דרך המלך שמשמחים אותו בדחנים הדיוטות, יסדר לפניו בדחנים שרים ודוכסים, ואם לא אין הוא בדיחות המלך… וחסידיך ירננו- לוויך ירננו היה צריך לו, שהרי לווים הם מבדחי המלך, ועכשיו דוד, שהזמין אותו למנוחה, עושה כהנים וחסידים שיהיו הם מבדחי המלך" ("מיסטיקה ושגעון ביצירת ר' נחמן מברסלב", עמ' 372). וכן מצטט שם מרק את רבי נחמן במקום נוסף (שיחות הר"ן, נא, עמ' לד-לה) לגבי דרכי עבודת ה': "… ובאמת לפי גדולתו יתברך כל אלו העבודות אינם כלום רק הכל הוא בדרך "כאילו" כי הכל הוא כמו שחוק בעלמא כנגד גדולתו יתברך…". וכן בליקוטי מוהר"ן קטע שעוסק אף הוא בעניין (קמא, רמה): "… כגון למשל כשעושין שחוק וקומדיע… עומד לץ אחד ועושה כמעשה קוף, וכל הדברים שעושה הבעל קומדיע, הוא עושה אחריו בליצנות, וגם זה אינו הדבר בעצמו, ועקר הוא השחוק בעצמו שעושין שם, וכמו כן תבין הנמשל מעצמו… והצדיק הגדול מאד, אף כשזוכה להשיג השגות גדולות של הקדושה באמת, אף על פי כן אינם נחשבים בעיניו לכלום, לגודל עצם הכרתו את גדולת הבורא יתברך…". . ראויה לציון בהקשר זה ההשוואה שמשווים בחסידות בין עבודת ה' למשחק, ואולי ניתן להציע פרשנות שמשחק זה אף הוא מלשון לשחק בהצגה (פארודית)…"

      מקווה שעניתי לך על שאלותיך, ואשמח להמשך הדיון.

      • מדוע לשים חתיכות עור של פרה על הראש והיד זה יותר טוב? ולהניף 4 צמחים? ולשים חוטים מוזרים על כנפות הבגד? ועוד ועוד. גם את זה אפשר להציג בתור בדיחה. במיוחד אם נכנסים לכל פרטי הפרטים של התושב"ע. על הרבה מאוד מצוות בתורה אפשר להסתכל בתור טקסים מוזרים.
        אלא אם כן נבין שיש בעולם מימד רוחני שלא תמיד ברור לנו, והרבה דברים נצטרך לקבל כגזירת מלך עד שנעמיק ונזכה להבין קצת מהעומק האלוקי הטמון בהם.
        אתה טוען שזאת הגשמה להקריב לקב"ה קרבנות. אני מסכים שזה צעד אחד הלאה מעבר למצוות הרגילות. אבל כדאי לא לשכוח שאת כל המצוות אנחנו עושים ע"י דברים גשמיים, שלכאורה בכלל לא שייכים לקב"ה, ושאת כל המצוות- לא ברור למה הקב"ה צריך אותם בכלל. אז אני מניח שיש כמה דרכים לפתור את הקושיה הזאת. אבל גם אם נלך בדרך הפשוטה שאומרת שעיקר העניין של המצוות (ואולי בעיקר המצוות ה"שמעיות") הם במה שהם עושות לנו- בין ברובד הנפשי ובין בעולמות פנימיים יותר, נוכל להגיד בקלות את אותו הדבר גם על הקרבנות. וגם אם לא נוכל להבין כל פרט ופרט במצוות האלה, וזה יראה לנו ממש מוזר שצריך לשים שמן דווקא על התנוך הימני- זה לא שונה מעוד הרבה מצוות שמעיות שלא כל פרט ופרט ברור לנו בהם, וטוב שכך. כי העולם הרוחני הוא הרבה יותר עמוק ונסתר מהמבט הפשוט והראשוני שלנו.

        באותה דרך היית יכול לומר שלקרוא לקב"ה "גדול גיבור ונורא" זאת גם הגשמה. והרי גם אותו הרמב"ם שהזכרת אמר אותם בנוסח התפילה שלו. אלא שברור שאנחנו עובדים את הקב"ה דרך הכלים שלנו ובמושגים שלנו. הרי אין לנו דרך אחרת לעבוד אותו. ולמרות שהוא אין סופי ובלתי נתפס, אנחנו מצווים לעבוד אותו.

        והערה קטנה- אתה אומר שלא בטוח שהכהנים הבינו את הבדיחה. ושרק אם הם זכו, הם הבינו אותה. אבל לדבריך- זה הרי שמיים וארץ בין ההבנה שזה רציני לבין ההבנה שזה בדיחה. הרי אם הכהנים חשבו שזה רציני- הם בעצם עבדו את הקב"ה בצורה של עבודה זרה! ואם הם לא הבינו שזה פרודיה, הם פספסו את כל העניין!

        ונדמה לי שהקריאה הזאת בזוהר וברבי נחמן היא קצת פשטנית מדי. גם אם יש בחינה של בדיחה בעבודת המקדש, אל מול גדולתו של הקב"ה, זה לא אומר שכל עניין העבודה הוא פרודיה, ושאין משמעות אמיתית לפרטים- והם באמת סתם חיקוי של טקסים מוזרים וחסרי פשר של הגויים.

  5. אכן, לענ"ד מבחינת הקב"ה כל המצוות הן מגושמות ומגשימות. והשווה למאמרו של שכני ב"אגרת הפורים", אלישע נדב, אודות עבודת ה' בכללה כמשחק מצחיק.
    המחלוקת ביננו מאד מזכירה לי את המדרש:
    אמר רב: לא נתנו המצוות אלא לצרוף את הבריות בהן, וכי מה איכפת לו להקב"ה מי ששוחט מן הצוואר ומי ששוחט מן העורף (ב"ר פרשה מ"ד ד"ה ט"ו)
    כאשר אני כביכול מסתכל מהזווית האלוקית יותר (מה שנקרא מבחינתו מבחינתנו, ולא מבחינתו מבחינתו שאליה לא ניתן להגיע בכלי העולם הזה) ואתה מהזווית האנושית.
    לגבי העובדה שאנחנו עובדים את הקב"ה דרך הכלים שלנו והמושגים שלנו- אני מסכים בהחלט, אבל תוך כדי שאנו עושים זאת אנו גם מבינים שהכלים שלנו מצמצמים ועל כן הדרך היחידה באמת היא להשתמש בכלים שלנו במבט מבודח. וזה מבוטא בעובדה שאנו "מצחיקים" את הקב"ה. הרי גם זו הגשמה?! אלא שהצחוק הוא רמה אחרת של הגשמה והוא המקום היחידי בו אלקים ואדם יכולים להפגש ולאחד את ההפכים (שזו הרבה פעמים עניינה של בדיחה) של רצוננו/חובתנו לעבוד אותו בכלים המגושמים שלנו יחד עם העובדה שבעצם לא ניתן להתייחס אליו באמת.
    לגבי הכהנים- אכן, אני מסכים עם מה שאמרת ולא מבין את השאלה..
    ולגבי הקריאה בזוהר ור' נחמן- אם תשווה את כל המקורות שהבאתי תראה שגם הם טוענים שעבדות ה' הרי היא כשחוק לפני הקב"ה, ואם כן מדוע זו קריאה פשטנית?
    ולא אמרתי שאין משמעות לפרטים. יש משמעות לפרטים מבחינתנו- כפי שאמרת וציטטתי מהמדרש שהן "מצרפות את הבריות". כמו כן הפרודיה צריכה להיעשות ברצינות וכחיקוי אמיתי מאד של דרך העבודה הרגילה, רק שכאמור, מתלווה לחיקוי זה מבט מבודח מבחוץ שמשלב בין רצינות וקלילות.
    אשמח להמשך הדיון

  6. עצם השילוב בין: 'לית מחשבה תפיסה ביה החסידי' לבין דברי הרמב"ם במורה נבוכים אומר דרשני…

    אם הוזכר הרמב"ם אזי בספרו היד החזקה כתב (הלכות בית הבחירה פרק ז הלכה ה'): "…ומהלך באימה וביראה ורעדה שנאמר בבית אלהים נהלך ברגש" איך הדבר מסתדר אם מופע התאטרון והאפקטים האור-קוליים של עשן הקטורת, תמהני?

    כפי שכבר הוזכר בתגובות קשה מאוד לקחת את דברי רבי נחמן במעשה כמלך ענו כפשוטם, הבדיחה להבנתי בסיפור איננה שחוק וקלות ראש של מופעי סטנד-אפ זולים, אלא הבדיחה והצחוק – הם צא-חוק, יציאה מהמסגרות הרגילות אל עולם נעלה יותר (קצת כמו בסיפור אודות רבי המנונא סבא ובדומה למה שכתב בעניין הרב קוק באוה"ק)

    • אור יחזקאל הירש

      שלום,
      ראשית אומר שנית שאני שמח על הבירור שנעשה כאן מכיוון שאני רק לתת קריאת כיוון יצאתי, ועכשיו צריך לראות את היישום שלה במציאות, גם באמצעות הדיון כאן.
      1. השילוב בין הרמב"ם לחסידות: אף הרמב"ם במו"נ מדבר על גבולות התפיסה האנושית, ודומני (וייתכן שהדברים אפילו נאמרו בפירוש ואיני זוכרם כרגע) שהוא היה חותם על האימרה "תכלית הידיעה שלא נדע". מה שאני עשיתי בעזרת החונן לאדם דעת הוא לתת תרגום ממשי יותר לאמירות האלו וליישם אותן בביהמ"ק, במובן זה ש"תכלית העבודה שלא נעבוד", – כלומר שנצחק עליה. בהערת אגב חשובה אף אוסיף שלענ"ד היכולת לצחוק על עצמך היא משמעותו הממשית של מושג "ביטול היש" החסידי. אם כך, "הפשטים המתחדשים בכל יום" (כדברי הרשב"ם בבראשית) מאפשרים לקחת עקרונות מופשטים וליישמם במציאות בצורה שנראית אנאכרוניסטית אך "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר לו למשה בסיני" (ודומני שראוי לפרש את המילה "ותיק" בהקשר זה כמו המושג "ותיקין מתפללים בנץ", כלומר- זריזים, ואם כן המדובר על תלמיד זריז מחשבה ולאו דווקא זקן. לצערי אף תלמיד ותיק=זריז מחשבה אינני, אך דומני שהקב"ה כן האיר לי כאן השגה "זריזה").
      2. את היחס המדויק יותר בין היראה התהומית בביהמ"ק לקלילות הפארודית ראוי באמת לחדד. באינטואיציה אני חש שישנו מושג שמאוד חשוב לפתחו בהקשר זה וזהו המושג "פחד יצחק". אמנם, איני יודע עד הסוף כיצד לפתחו ואשמח לעזרה. כרגע, בתור תשובה ראשונית לשאלתך, אומר כי כפי שטענתי, כל עבודה שאינה פארודית תהיה בבחינת עבודה זרה המחטיאה את מטרתה, על כן ראוי לעשות את הפארודיה במלוא הרצינות. כיוון אחר מעט יטען שחלק חשוב בפארודיה הוא גם יראה מוגזמת המעצימה את העוקץ הנשכני.
      3. אכן, אפשר לפרש את דברי ר' נחמן במגוון דרכים. לאור המקבילות הנוספות שהבאתי מכתביו כסימוכין היה נראה לי שדווקא זהו הפירוש הנכון.

  7. משה משמושקוביץ

    שלום אור,
    מאמר מעניין ומעורר מחשבה. רק שתי הערות קצרות בקשר אליו.
    1. אני חושב שאם ניסית להציג את הרעיון שלך כנובע מפשט הכתובים, ושכל מטרתו של המקדש היא רק פרודיה א-לוהית, טעות היא בידך. באנתרופולוגיה נהוג להבדיל בין מבט אמי (אמיק) למבט אתי (אתיק), האם החוקר מפרש את התרבות של הנחקר מתוך נקודת מבטו של הנחקר או של החוקר. ההצעה שלך לראות בעבודת המקדש פרודיה איננה מתאימה לעולם המקרא שמלא בדברים שנראים בעינינו פאגאניים. יש בדבריך משהו מכפיית הפרשנות המודרנית (או שמא הפוסט-מודרנית? [ושלא כקודמי בעיני זה כינוי שבח]) על עולם פרה-מודרני. בתור דרשנות חסידית, בבחינת 'ליישב את הפסוק על ליבי באתי', זהו רעיון מרתק ומעורר מחשבה, אך לא כפירוש פשוט של הכתובים.

    2. בנוגע לרעיון של עבודת המקדש כהצגה, ובכלל לרעיון של עבודת ה' כמלאת הצגות. אולי כדאי לנסות ולחשוב על ההצגה כמהות עצמה, הביצוע של ההצגה הוא הכול ולא כל מיני רעיונות או מחשבות שקודמות לה. מה שרואים זה מה שיש. ההצגה היא הדבר ככשלעצמו, אין מסר מאחוריה. בהקשר זה רציתי להעלות רעיון שאיננו מבורר אצלי די צרכו. אולי ההצגה (והמודעות לה) היא המעשה היחידי שניתן לעשות כלפי ה'. מתוך מודעות עמוקה לכך ש'כוליה קמי כלא חשיב', אין המון מעשים דתיים שניתן לעשות. לכן, ישנו רובד מסוים שבו המצוות הם הצגה בלבד שנועדה לבסס אפשרות של עשייה דתית בעולם (או במצב נפש) שבו הנוכחות הא-לוהית היא טוטאלית. המצווה-הצגה היא מעין עוגן בזמנים שבשפה חסידית ניתן לקרוא להם דבקות אינסופית שעלולה לאיין את האדם.

    • שלום משה
      ראשית כל אני מתנצל על האיחור הרב בתשובה.
      1. כמובן שמאמר זה איננו "הפשט הפשוט", והראיה שאכן העולם לא תפס את העניין בדרך זו. אולם לטעמי זהו עומק פשוטו של מקרא, ובבחינת "יינה של תורה" החושף את הנסתר במעמקיה. אני טוען זאת עקב כך שאני מאמין שהרעיון השוזר את ההקשר הכללי של הפרשיות בתורה מסביב לפרשיית המשכן, הווה אומר פרשיות משפטים-תרומה-כי תשא-ויקהל-פקודי, הוא המתח בין הניסיון לתפוס את אלוקים ולהגשימו (ואין כאן המקום להרחיב מה המשמעות החסידית-קיומית של עניין זה), שכפי שפירש הזוהר, זהו חטא העגל (עיין זוהר דף א עמוד ב על "מי ברא אלה" והשווה לכך שבעגל נאמר "אלה אלהיך ישראל"), וכפי שהפניתי בתגובה הבאה, כך מפרש ר' שמחה הכהן מדווינסק את הצורך של משה לשבור את הלוחות, כי פחד שיעשו מהלוחות עגל. אם כך, לאור ההקשר, מובן השיבוץ של פרשיית המשכן ומדוע, כדברי הרמב"ן על אתר, מהווה המשכן "תיקון" לחטא העגל.
      לגבי נושא האנכרוניסטיות לכאורה של הפירוש: בלי כוונה להעליב, זו טענה שאיננה עניינית. זה שהורגלנו לראות בתורה דבר כבד, רציני, מאיים ולא רלוונטי, לא הופך אותה לכזאת באמת.
      2. אם הבנתי נכונה את הרעיון שלך הוא רעיון מעניין לטעמי, שראוי לפתחו ולהציגו כטענה שלמה.
      אך טוב

  8. המאמר הזה הוא אחד החשובים מכיוון שלצערי הוא אחד המעטים המעזים לקרוא לילד בשמו, כי בית המקדש או כל מקום קדוש אחר הוא בבחינת עבודה זרה וכבר נכתב בצורה המפורשת ביותר ש"לא תעשה לך פסל" ואכן במקום הזה אנחנו אנושיים לחלוטין לחזור על טעויותיהם של אחרים

    • תודה רבה. משמח לראות שהמאמר מעורר הדים גם חודשים לאחר פרסומו… אם אתה רוצה להרחיב בנושא מסוים זה אני ממליץ לך לקרוא את ה"משך חכמה" לר' שמחה הכהן מדווינסק על שבירת הלוחות, וכמובן שישעיהו ליבוביץ' דיבר גם הוא על הנושא.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: