גלוחי זקן ובעלי אמונה / שמואל ריינר

 

כשלמדתי בישיבת 'קול תורה', לא יכול הייתי להכיל את בעלי הבתים שעבדו. היום אני מתגעגע לעולם ההשכלה החרדי שהגיע לפה מגרמניה ואיננו עוד

בית הכנסת חורב בשכונת רחביה בירושלים נסגר בערב סוכות. הוא אמנם פתוח אבל הוא ועולמו הייחודי נסגרו. מקימיו שהגיעו לארץ בשנות השלושים, מי לפני ליל הבדולח ומי לאחריו, הלכו לעולמם. גם אחרים מבאי שעריו כבר כמה שנים שאינם פוקדים אותו. רק שניים או שלושה בנים מבני המייסדים מקפידים לבקר בהיכלו, לשמר את מנהגיו.

ר' יצחק ווייל, מאחרוני מתפלליו, הגבאי, הדרשן, החזן, הרב לעת מצוא, הלך לבית עולמו בערב חג הסוכות. רבים הכירו אותו דרך בית הכנסת ורבים עוד יותר הכירוהו כסוחר ישר דרך מהחנות הגדולה שייסד במרכז ירושלים "נעלי ווייל". ר' יצחק ווייל נקבר ללא קהל מלווים ראוי, שהרי אין מלינים את המת. הוא נקבר בנאמנות הלכתית שאפיינה אותו ואת חבריו נוחי עדן עוד בימי חיותם. נאמנות שהביאו מבית אבא, מגרמניה.

'קול תורה' ו'קולטורה'

בערב חג הסוכות לאחר המנחה נפטר ונקבר בו ביום. כך הלך לבית עולמו לפני שנים רבות חברו ר' שמואל יוסף פוגל בערב שבת כ"ח באייר כשעשרה חברים קרובים מלווים אותו. זכיתי להיות באותה לוויה חרישית עם אבי מורי, ר' יוסף יהודה ריינר זצ"ל, שהיה ר"מ בישיבת 'קול תורה', ועם הפוסק הגדול ר' שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. כך, ובשקט דומה, הסתלק מעולמנו לא רק ר' יצחק ווייל אלא עולם שלם, ללא פרידה וללא הספד. עולם שגם בעודו בחיים נמחץ בין כוחות חזקים וגסים ממנו שלא יכלו לקבלו נעלם מאיתנו בקול דממה דקה.

בעלי אמונה היו באי בית כנסת זה. אנשי אמונה פשוטה בהקב"ה, כאלה שאפשר היה להאמין ביושר לִבם ובכנות מעשיהם. רצון ה', מחויבות לתורה ומצוות ומסורת אבות היו לנגד עיניהם. בית הכנסת היה להם לבית ממש. שרידים אחרונים ל"קהילות הנפרדות" – ויכוח שהוכרע במדינת ישראל, ובית כנסת זה שימש לו מצבה חיה.

על הפתח לחצר בית הכנסת שברחוב אבן גבירול 20 בירושלים נותרה אבן שחורה על גבי לבנה.

 שחַר אֲבַקֶשךָ, צוּרִי וּמִשגַּבִּי / אֶעְרֹך לְפָנֶיךְ שחְרִי וְגַם עַרְבִּי.

לִפְנֵי גְדֻלָּתְךָ אֶעְמֹד וְאֶבָּהֵל / כִּי עֵינְךָ תִרְאֶה כָּל מַחְשבוֹת לִבִּי.

מַה זֶה אֲשר יוּכַל הַלֵּב וְהַלָּשוֹן / לַעְשוֹת וּמַה כֹּחַ רוּחִי בְּתוֹךְ קִרְבִּי?

הִנֵּה לְךָ תִיטַב זִמְרַת אֱנוֹש עַל כֵּן / אוֹדְךָ בְּעוֹד תִּהְיֶה נִשמַת אֱלוֹהַּ בִּי!

ובתוכו, על הבימה, עוד נמצא ה"נשמה בוך" – ספר הנשמות, שבימים שבהם אומרים "יזכור" היו מקריאים ממנו שמות מפרנקפורט, מקלן וממקומות נוספים, נשמות שלא הגיעו עד הנה.

כך נפתח ספר הנשמות:

תכתוב זאת לדור אחרון לספר בציון שם ה' ותהלתו בירושלים.

יען כי באו ימי הפקדה בארץ מאפליה היא גרמניה, צרינו לראש אויבינו שלו וידו פרש צר על כל מחמדינו… שרפו באש את כל בית גדול, אשר היה לנו למקדש מעט… ויביאנו אל המקום הזה ונייחד את בית הכנסת חורב לתפילה ונבוא בתוכו להתפלל (מתוך: מקדש מעט, עמ' 59).

אבן זו וספר זה מביאים משהו מהסיפור שלא סופר על באי בית הכנסת. בין מקימיו היו ד"ר יצחק ברויאר, פילוסוף שהתלבט על יחס יהדות התורה להתעוררות הלאומית, ציוני ואנטי ציוני בנפש אחת; ד"ר פאלק שלזינגר, מנהל בית החולים "שערי צדק", רופא ירא שמים ואיש ציבור במלוא מובן המילה. סביבם התקבצו תמימי לב, יראי שמים ורחבי אופקים, מהם בעלי מקצועות חופשיים, מהם סוחרים ומורים שבית הכנסת היה מרכז חייהם. הם בחרו להישאר ברחביה גם כשקמו השכונות  הדתיות הסקטוריאליות. גלוחי זקן פרט לימי חול המועד וספירת העומר.

יהודים אלו שעלו מגרמניה הרגישו בנוח עם שכניהם, עם אלו שהילכו לבתי כנסת אחרים וגם עם אלו שבית הכנסת, זה או אחר, היה רחוק מהווייתם. הם הקימו לעצמם מוסדות חינוך. היה מי שהקים את בית הספר "חורב"; היה מי שהקים את ישיבת "קול-תורה" שהיו שדרשו את שמה "קולטורה"; אחרים את גן "אוהל יעקב", שם היה סניף של תנועת הנוער "עזרא". אחר היה למנהל בית החולים "שערי צדק" וחברו היה פרופסור למתמטיקה 'משם' שסירב ללמד באוניברסיטה העברית מפני שלימדו בה ביקורת המקרא. כולם היו יהודים משכילים וחרדים, קשורים בטבורם לרבני היישוב הישן כמו הרב דושינסקי זצ"ל, ומאידך חיים בתוככי הישוב החדש.

חרדי ומשכיל. האם יש דבר כזה? אולי הוא משול לפרד שאיננו יכול לפרות ולרבות? האבן הזאת שחקוק עליה משירת "תור הזהב" היא המצבה ליהודים אלו, למורכבות חייהם שגם משם לקחו לעבוד את ה'. נטועים בעבר, חיים את ההווה, ועושים עתיד.

מכירת חמץ בבד"ץ

בית הכנסת נותר ללא יורשים, בניו נפוצו לכל עבר. אלה לישיבות ההסדר או ל"מרכז הרב", אחרים לישיבות חרדיות. יש מהם שהתגייסו לנח"ל, רובם בחרו לעצמם מקומות תפילה אחרים הקרובים אליהם יותר בגיל ובהשקפת עולם. רק בודדים שמרו אמונים לבית הכנסת ולאורחותיו. אלה האחרונים, נאמנותם כנאמנות הוריהם, ללא גבול. במסעף ה-T אלה פנו למזרח ואלה למערב.

לאחרים היו יחסי אהבה שנאה לבית הכנסת ולרוחו. נפרדנו, הלכנו, חזרנו. 

שנות דור עברו עד שחזרתי אל בית הכנסת. כשעשיתי זאת מצאתיו כמעט ריק מיושביו. בודדים נשארו לשמר את הגחלת, והשלימו את המניין בנערים מסניף "עזרא" ששכן במרתף מתחת לבית הכנסת. מהמרקם האנושי שהכיל בתוכו מורים ואנשי מדע, עורכי דין, סוחרים ופועלים, כולם בעלי צורה ויראת שמים על פניהם – נותר ר' יצחק ווייל ועוד מתפללים בודדים, והמקום כאי בלב רחביה המשנה פניה גם היא. לי נותר להתגעגע אל האנשים שהלכו למקומות אחרים.

כך היה המעשה. בצעירותי, כשהזדהיתי עם הישיבה שבה למדתי, "קול תורה", לא יכול הייתי להכיל את בעלי הבתים ידידיו של אבי ז"ל. את אדון פוגל שהיה פקיד במשרד המשפטים, את אדון איזק שהיה מורה לנהיגה, את אדון וייל שהיה סוחר ועוד ועוד. הדמות האידיאלית בישיבת "קול תורה" הייתה מי שתורתו אומנותו. "בעל בית" הייתה מילת גנאי, בעוד ששורות בית הכנסת היו מלאות "בעלי בתים" בני תורה, אנשי מדע ועשייה.

עם הזמן עמדותיי השתנו. מדינת ישראל הפכה משמעותית יותר ויותר בהשקפת עולמי, ובבית הכנסת היו רק סידורי "תפילת כל פה" מפני שלא נזקקו שם לתפילה לשלום המדינה. כשיצאתי מ'קול תורה' אל הצבא כבר היה קשה לי עם העמדה המסתייגת ממדינת ישראל, מהתפילה לשלום המדינה ומיום העצמאות. מכאן ומכאן לא השלמתי עם בית הכנסת של ימי ילדותי. בית הכנסת "חורב" לא הכיר בקיומה של המדינה, ונדמה היה שהיעדר התפילה לשלום המדינה היה רק ביטוי אחד להשקפת עולם שלמה של אותם יהודים חרדים אנשי עמל, תורה ומדע. מכירת החמץ בערב פסח הייתה לבית דין צדק של העדה החרדית וכך היה הסמל למהות והמהות לסמל.  

ההספד היקר

משפחה גדולה היא משפחת ווייל. בנים ובני בנים, מאות צאצאים הולכים בדרך התורה בכל גוני הקשת הדתית.

ר' יצחק ווייל בחייו מימש את הרעיון של 'תורה עם דרך ארץ', בהיותו סוחר ישר שרוב יומו עבר עליו בחנות הנעליים, כשבלִבו היה איש בית הכנסת המשכים מדי יום לתפילת שחרית. שימר הוא את כל המנהגים הייחודיים של יהודי גרמניה: את סדרי התפילה, הפיוטים בארבע השבתות ובשבת הגדול על ניגונם המיוחד, את הקינות כולן בט' באב, את הפיוטים של ראש השנה ויום הכיפורים. יהודי עם ניגון!

מטבעם של דברים, תחילה שרוי אדם בדרך ארץ ועם חלוף השנים מתפנה יותר ויותר לתורה. זו דרכה של "תורה עם דרך ארץ", וכך חי הוא את חייו. תחילתו בתורה שנקנתה בפרנקפורט, המשכו בדרך ארץ, וסופו בתורה.

בתשנ"ח, כשליווינו לבית עולמו את אבי ז"ל, ספד לו ר' יצחק ווייל בחצר ישיבת קול תורה שעל דור מייסדיה זכה אבי להימנות. אל יהי דבר זה קל בעיניכם, שכן הישיבה הייתה כבר רחוקה מאוד מזו שהייתה כשנוסדה. גיאוגרפית היא עקרה משכונת רחביה לשכונת בית וגן, אך גם רוחה השתנתה. במקום ישיבה הנאמנת ל"תורה עם דרך ארץ" בדרכו של רש"ר הירש, הייתה לישיבה חרדית ככל הישיבות האחרות.

בחצר הישיבה בבית וגן בירושלים נשאו הספדים "הי חסיד הי עניו", דיברו על ההתמדה בתורה ועל המידות וכו'. בתוך כל זה נעמד ר' יצחק ווייל כחבר וידיד, כבעל בית ובעיקר כנציג בית הכנסת שבו התפלל אבינו עשרות שנים ושבו נלקח לבית עולמו, ואמר דברי פרידה. בוודאי באותם הימים יקר היה בעיני אבא 'בעל הבית' שהספידו לא פחות מראשי הישיבה שספדו לו. אף השם האחרון שכתב ר' יצחק ווייל בספר הנשמות של קהילת חורב היה של אבינו ז"ל, ובזה תם הספר.

בבית הכנסת חורב כבר התארגן מניין חדש. מניין הפותח את תפילתו ב'הודו' ובקדיש מזכיר 'ויצמח פורקניה'. אבל בית הכנסת חורב, זה שראשו ברחביה ורגליו נטועות בפרנקפורט שעל המיין, כבר נסגר על דמויותיו ועולמיו ועל המשמעות הייחודית שהעניק בלב ירושלים למונח 'תורה עם דרך ארץ'.

הרב שמואל ריינר הוא ראש ישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בחשון תשע"א, 22.10.2010

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 במרץ 2011, ב-גיליון וירא תשע"א - 689 ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: