ו'גם' חרבונה / זאב ח' ארליך (ז'אבו)

 

ההתעקשות לפרגן לחרבונה, דמות מפוקפקת כשלעצמה, תמוהה למדי. אפשר שהמפתח לפתרון נמצא בדרכם של חכמים לרמוז לפסוקים דרך המילה הראשונה שבהם

סריס מוביל את אדונו

שנינו בתלמוד הירושלמי (מגילה פ"ג ה"ז):

רב אמר: צריך לאמר: 'ארור המן', 'ארורים בניו'.
אמר ר' פנחס: צריך לומר: 'חרבונה זכור לטוב'

וכן במסכת סופרים (פי"ד ה"ג):

…ועוד אמרו שכן צריך ליתן שבח והודאה על הגאולה ועל הפדות. וחותם: בא"י האל הנקמות המשלם גמול לאויבים ומגן לצדיקים ומושיע עמו מיד שונאיהם. ואחר כך מקלס לצדיקים: 'ברוך מרדכי', 'ברוכה אסתר', 'ברוכים כל ישראל'.

רב אמר: צריך לומר 'ארור המן וארורים בניו'. אמר רבי פנחס: צ"ל 'חרבונה זכור לטוב'

כך גם נאמר ברא"ש (תוספות הראש על מגילה ז ב), ונפסק להלכה בטור (או"ח תר"צ) ובשו"ע (או"ח תר"צ, ט"ז):

צריך שיאמר: 'ארור המן', 'ברוך מרדכי', 'ארורה זרש', 'ברוכה אסתר', 'ארורים כל עובדי כוכבים', 'ברוכים כל המאמינים בה' ' וכו', וצריך שיאמר: 'וגם חרבונה זכור לטוב'

וכך נהוג בקהילות ישראל עד ימינו אנו.

נראה שיש להקדים לכל העניין עוד סיפור, העוסק אף הוא בשני האמוראים דלעיל, רב ורבי פינחס:

רב כי הוי מטי ל'המן' בפורים אמר 'ארור המן וארורים בניו', לקיים מה שנאמר 'ושם רשעים ירקב' (משלי י',ז). א"ר פנחס חרבונה זכור לטוב (בראשית רבא פמ"ט, א')

כלומר, בשעה שהאמורא רב, היה מגיע ל'המן' בפורים, ככל הנראה בשעת קריאת המגילה, כאשר הזכירו את המן לא היה מרעיש ברעשן או 'מכה אותו' בכל צורה שהיא, אלא אומר בפה מלא (ולעניין 'הפסק' או 'קורא את המגילה ודורשה' אכמ"ל): 'ארור המן, ארורים בניו'. את אמירתו זו חיזק בדברי הפסוק במשלי: "זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב".

צד שני של אותו המטבע מובע במנהגו של ר' פנחס, שהיה אומר, אל נכון בעת אזכרתו של חרבונה בשעת קריאת המגילה, את המילים 'חרבונה – זכור לטוב'. אמירתו זו של ר' פנחס נסמכת, כמובן, על חציו הראשון של אותו הפסוק במשלי (ולכל הנ"ל מקבילות רבות כגון ילק"ש וירא פ"ב, מדרש שמואל א, ב ועוד).

נראה שעם השנים נוספו אמירות נוספות על אלו המוכרות לנו. ואולי אף כאן עלינו לומר כי המסופר על רב ועל ר' פנחס אינו אלא דוגמה למה שהם עצמם כבר נהגו לומר 'ברוך' על כל צדיק במגילה, בעת הקריאה, ו'ארור' על כל רשע ורשע, אף כאן, בעת קריאת המגילה, והפסיקה להלכה רק 'קיבעה' את דבריהם-מנהגם, בבחינת 'מנהג חכמים – תורה'.

ואכן, לאחר הפיוט האל"פ-בי"תי "אשר הניא" (מחברו אינו ידוע. ויש אומרים כי חיברו רבנו אשר, סבו של רבי יצחק ב"ר אליעזר הלוי סג"ל, במאה העשירית למניינם, לערך), הנאמר לאחר קריאת המגילה בפורים, ומסתיים בשני חרוזים מפורסמים (שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה / בִּרְאוֹתָם יַחַד תְּכֵלֶת מָרְדְּכָי / תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח / וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר), אנו טורחים ומוסיפים, ברוח דברי המקורות הללו, את השורות הבאות:

ארור המן אשר ביקש לאבדי / ברוך מרדכי היהודי

ארורה זרש אשת מפחידי / ברוכה אסתר בעדי

(ברוכים כל הצדיקים / ארורים כל הרשעים)

וגם חרבונה זכור לטוב.

אין ספק, שבמבנה זה, שיש בו הקבלה מסודרת בין הרעים לטובים – אלה ארורים ואלה ברוכים, רק מתעצמת התמיהה על הצלע המיותרת, והמשונה כשלעצמה של "וגם חרבונה זכור לטוב".

היחידה להבאת אישים

עיון בחרבונה, האיש ופועלו, מעלה שתי נקודות בלבד:

האחת – חרבונה נמנה רק על שבעת הסריסים, הקרובים אמנם למלך, אך הם רק משרתיו ואינם קובעי-מדיניות. הוא נמנה על "שבעת הסריסים המשרתים את פני המלך אחשוורוש" – "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין, אמר למהומן בזתא חרבונא בגתא ואבגתא זתר וכרכס שבעת הסריסים המשרתים את פני המלך אחשוורוש" (אסתר א, י). אין הוא נמנה על השבעה האחרים, החשובים יותר: "(ה)חכמים יודעי העִתים… כל יודעי דת ודין. והקרוב אליו… שבעת שרי פרס ומדי רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות" (אסתר א, י-יד). הוא רק סריס המשרת את פני המלך!

זאת ועוד – משימתם היחידה של החבורה – שעליה נמנה חרבונה – הנזכרת במגילה, היא "…להביא את ושתי המלכה…" (אסתר א, יא, יז), וגם משימה יחידה זו לא צלחה בידם!

המשימה השנייה, שככל הנראה הוטלה עליהם (שהרי דבר זה לא נאמר בכתוב, ואין לנו אלא להבין כך בשל הימצאו של חרבונה בסמוך למלך ולהמן בעת המשתה השני), הייתה להביא את המן אל המשתה השני (אסתר ו, יד "וסריסי המלך" – ככל הנראה אותם שבעת סריסי המלך, "שבעת הסריסים המשרתים את פני המלך אחשוורוש" (אסתר א, י), ובהם, כמובן, חרבונה), שאם לא כן, מה מקומו של חרבונה בחדר המשתה בעת המשתה, אלא אם כן היה בין מביאיו של המן.

נראה, אם כן, כי שבעה סריסים אלה, ביניהם חרבונה, לא היו אלא 'היחידה להבאת אח"מים' של המלך אחשוורוש (ע"פ שיעור משוכתב של הרב מ. צ. נריה, וכן עמוס חכם תשל"ג).

האזכור המשמעותי הבא של חרבונה הוא שהוא זה ש'מייעץ', לכאורה, למלך אחשוורוש לתלות את המן על העץ אשר הכין למרדכי: "ויאמר חרבונה אחד מן הסריסים לפני המלך גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי אשר דבר טוב על המלך עומד בבית המן גבוה חמישים אמה, ויאמר המלך תלוהו עליו" (אסתר ז, ט).

האמנם על הצעה זו מגיע לחרבונה "זכור לטוב", לדורי דורות?

ראשית ייאמר – כן. יש קונה עולמו ב… משפט אחד.

תשובה שניה, עמוקה יותר, נובעת מעיון מדוקדק בכתוב במגילה ובלשון הפיוט.

הבה נעיין תחילה בכתוב עצמו.

בשיא הדרמה בסיפור המגילה, במשתה היין השני, כאשר אסתר מבקשת מהמלך על נפשה ועל עמה: "…תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי. כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד, ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו – החרשתי, כי אין הצר שווה בנזק המלך". מתברר למלך כי אין זה אחר מהמן, השר הבכיר בממשלתו. מנגד – המן מבין מיד את גודל הצרה שאליה נקלע: "והמן נבעת מלפני המלך והמלכה… והמן עמד לבקש על נפשו מאסתר המלכה כי ראה כי כלתה אליו הרעה מאת המלך… והמן נופל על המיטה אשר אסתר עליה…" (אסתר ז, ג-ח). בתגובה: "ויאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עִמי בבית? הדבר יצא מפי המלך ופני המן חפו" (שם שם).

על מה נוסף ה'גם'

והנה, ברגע זה אנו שומעים: "ויאמר חרבונה אחד מן הסריסים לפני המלך גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי אשר דבר טוב על המלך עומד בבית המן גבוה חמישים אמה, ויאמר המלך תלוהו עליו. ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי…" (אסתר ז, ט-י).

נשבור את הפסוק: המילים 'אחד מן הסריסים לפני המלך' צריכות להיכנס בסוגריים, או בין מקפים; שכן הן לא נועדו אלא להזכיר לנו מיהו אותו חרבונה, ששכחנו כבר מאז נזכר בפעם יחידה, בפרק הראשון – בתחילת העלילה, לפני כתשע שנים, "בשנת שלוש למלכו" (אסתר א, ב) (!). אם כן, דבריו של חרבונה הם אלו בלבד: "גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי אשר דיבר טוב על המלך עומד בבית המן גבוה חמישים אמה" (אסתר ז, ט).

ובעצם, חרבונה אינו מציע כל הצעה שהיא. חרבונה אינו מציע לתלות את המן על העץ!

חרבונה רק מציין עובדה: גם הנה העץ [אשר עשה המן למרדכי אשר דיבר טוב על המלך] – עומד בבית המן, גבוה חמישים אמה!

אולם הצגת העובדה מגיעה ברגע המתאים ביותר, בשיא כעסו-חמתו של המלך. תגובתו של המלך היא המתבקשת מאליה: "ויאמר המלך – תלוהו עליו" (שם).

ובכן, חרבונה הוא האדם הנכון במקום הנכון בזמן הנכון.

אולם דקדוק בדבריו של חרבונה מעלה כי אולי הם מצוטטים שלא במלואם, שהרי תחילת דבריו היא במילה "גם" – "גם הנה העץ…". אולי אמר חרבונה משהו נוסף לפני ה"גם", משהו שאיננו מצוטט במגילה? אולי דיברו כל (שבעת) הסריסים יחדיו והציעו את הצעותיהם בהקשר לאירוע שנקלעו אליו?

אולי דברו כל (שבעת) הסריסים יחדיו אך מכלל דבריהם מצוטטים דבריו של חרבונה, וגם הם רק בחלקם: "גם הנה העץ…"? ואולי לא דיבר חרבונה עם/אל המלך כלל, אלא רק אמר את הדברים בינו לעצמו?

אולי. אין לנו תשובה מכרעת בעניין.

האופורטוניסט

זאת ועוד.

מה הייתה עמדתו של חרבונה בכל אירועי המגילה, בכל המתיחות שבין המן למרדכי?

לכאורה – אין זה חשוב כלל וכלל. תפקידו כאחד משבעת סריסי המלך הוא מאד מוגדר, גם אם לנו, הקוראים המאוחרים בזמן, אין התפקיד ברור כל-צורכו; ואת תפקידו זה הוא ממלא. 'ביצעתי פקודות'.

אולם לחז"ל דעה אחרת בעניין:

אמר רבי אלעזר: אף חרבונה – רשע! באותה עצה היה. כיון שראה שלא נתקיימה עצתו – מיד ברח (בבלי מגילה טז א).

חרבונא – שונאו של מרדכי היה, ועוד היה בעצת המן (ספרי דאגדתא על אסתר מדרש פנים אחרים בובר, נוסח ב', פרשה ו', ד"ה ויאמר, על משלי טז, ז).

"עצת המן" זו, שגם חרבונה היה בה, יכולה להיות העצה הכללית "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים", אך יכולה להיות גם 'העצה הנוכחית-המיידית' – להכין את העץ כדי לתלות עליו את מרדכי.

אם כך, הרי שחרבונה, נמצא עם המן באותה הכנה לעשיית העץ, בהקמת העץ, יחד עם זרש אשת המן וכל החבורה סביבו. ואולם, ברגע הנכון: "…כיון ראה שלא נתקיימה עצתו…" כלומר על העץ לא ייתלה מרדכי, אלא ככל הנראה דווקא המן, הרי שהוא, חרבונה, עובר לצד ה'נכון' של 'המפה הפוליטית', ומספר, כאילו 'לפי תומו' באזני-המלך בשיא כעסו על המן, את דבר העץ. יתר על כן, חרבונה זה גם יודע לדייק בדבריו:

"העץ אשר עשה המן" – רק המן עשה את העץ! אני, חרבונה – כלל וכלל לא הייתי מעורב בעניין… והרי כל עשיית העץ אינה אלא שעות ספורות לפני המשתה השני! רק לפני שעות מספר היה חרבונה עם המן עסוק בהקמת העץ למרדכי, והנה, הפך את עורו ועתה הוא כמעט תולה עליו את המן במו-ידיו…

אחרי שראינו כל זאת, והבנו שחרבונה אינו בהכרח דמות מופת, נשוב ונעיין בלשון הפיוט: "וגם חרבונה זכור לטוב".

אפשר כי חרבונה האיש, הסריס, אינו מעניין כלל. היחידים הנזכרים בשמותיהם בפיוט הם ארבעה – שני זוגות: מרדכי ואסתר ה'ברוכים', והמן וזרש ה'ארורים'. את מחבר הפיוט לא מעניין האיש חרבונה, מעניין אותו דבר אחר לחלוטין:

את בעל הפיוט מעניינים דבריו של חרבונה, לא האיש שאמר אותם.

את בעל הפיוט לא מעניין חרבונה האיש, את בעל הפיוט מעניין רק ה"גם" של חרבונה: "גם הנה העץ"…

את השורה האחרונה בפיוט אין לקרוא, אפוא, כפי שנהגנו עד כה: "וגם חרבונה זכור לטוב", אלא אחרת: ה"וגם" של חרבונה הוא הזכור לטוב.

מה שזכור לטוב איננו חרבונה האיש, סריס המלך, אלא המשפט הקצר, העובדתי-היבש, שנאמר במקום הנכון ובזמן הנכון: "גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי אשר דיבר טוב על המלך עומד בבית המן גבוה חמישים אמה" (אסתר ז',ט).

מילה אחת – ספר שלם

ואכן, לעיתים חז"ל וכן בעלי הפיוט משתמשים במילה אחת בלבד לציין פסוק שלם בראשיתה של אמירה, כדי לרמוז לציטוט כולו. כמה וכמה דוגמאות נביא: ראשונה היא ממעמד 'הקהל'.

בסדר קריאת המלך במעמד 'הקהל', הנערך במקדש במוצאי שנת השמיטה בחג הסוכות, קורא המלך בספר התורה. מלבד קריאת פרשיות מסוימות בספר, הרי שאם רוצה המלך הוא דורש ומוסיף דברים שונים. וכך מציינים חז"ל במשנת סוטה (ז, ח):

פרשת המלך – כיצד? מוצאי יום טוב ראשון של חג… וקורא מתחילת אלה הדברים עד שמע, ושמע, והיה אם שמוע, עשר תעשר, כי תכלה לעשר (ופרשת המלך), וברכות וקללות עד שגומר כל הפרשה…

התוספתא (ליברמן, סוטה פ"ז 17) נוקטת לשון שונה במקצת:

קורא מתחילת אלה הדברים עד שמע… ופרשת המלך עד שגומר את כולה ופרשות הנדרשות בה, וגומר עד סוף

לפני שנמשיך, נזכיר כי על מגילת קהלת דרשו חכמים (קהלת רבה א, ב):

למה נקרא שמו 'קהלת' ? שהיו דבריו נאמרין בהקהל, על שם שנאמר "אז יקהל שלמה" (מלכים א, ח, א)

כוונת הדברים שהכינוי 'קהלת' ניתן לשלמה המלך כי דבריו – מגילת 'קהלת' – היו נאמרים בהקהל, ב'מעמד הקהל'. לאור האמור, ניתן לפרש את דברי התוספתא (לעיל): "וגומר עד סוף", לא רק כמקבילה של דברי המשנה (לעיל): "עד שגומר כל הפרשה", אלא גם בדרך אחרת:

…ופרשת המלך עד שגומר את כולה" – עד סוף "פרשת המלך".

"ופרשות הנדרשות בה" – דרשותיו של המלך, כגון 'מגילת קהלת' (וכבר עמדנו בעבר על האפשרות שמגילת קהלת היא אסופת-דרשותיו של שלמה המלך במעמד זה, בימי מלכותו – ארליך תשמ"ז 367–372).

"וגומר עד סוף" –  רומז לפסוק המסיים את ספר קהלת: "סוף דבר הכול נשמע את הא-לוהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם" (קהלת יב, יג). "לפי זה היה המלך קורא, לאחר הקריאה בתורה, גם את מגילת קהלת, שכן מגילה זו – כשמה כן היא – נאמרה בהקהל" (זולדן תשס"ד 184–185 הע' 23, בשמי).

אמור מעתה:

לא "וגם חרבונה זכור לטוב", אלא "ו'גם' חרבונה זכור לטוב", כמו שלא "וגומר עד סוף", אלא "וגומר עד 'סוף'…".

דברי הימים ומגילת אסתר

דוגמה שנייה לקוחה מדבריו של התלמוד הבבלי על עזרא הסופר. וכך נאמר בבבא בתרא טו א:

עזרא כתב ספרו וייחס של דברי-הימים עד לו

רש"י, כמו מפרשים רבים אחרים, אומר: "'עד לו' – עד שייחס עצמו".

בעלי התוספות (ד"ה 'עד לו') מבינים אחרת, ומביאים את רבינו חננאל:

פירש ר"ח: עד פסוק 'ולו אחים בני יהושפט' (דבהי"ב כא ב), ומסייע לרב [האומר שעזרא] ייחס עצמו ועלה [לארץ ישראל], שיחוס עצמו כתב לפני זה הפסוק…

רבינו חננאל מבין שהגדרת הגמרא את עזרא כ"כתב ספרו וייחס של דברי הימים עד לו" אין פירושו – עד שיחס את עצמו, אלא עד פסוק מפורש המתחיל במילה "לו". נכון הוא שייחוסו שלו עצמו בא לידי ביטוי בפסוק זה, אך זהו איננו עיקרה של ההבנה. אמנם, בעלי התוספות ממשיכים ומקשים על פירוש זה של ר"ח: "וקשה לפירושו, דהל"ל [שהוה ליה למימר – שהיה לו לומר] 'עד ולו', בוא"ו", שהרי הפסוק המדובר איננו פותח במילה "לו" אלא במילה "ולו". לענייננו חשובה התפישה שמילה אחת, במקרה זה המילה "לו", יכולה לייצג פסוק או אף ספר שלם (ותודתי לידידי ר' ידידיה צוקרמן הי"ו).

ודוגמה שלישית מענייני פורים 'שלנו'.

בבבלי מגילה (ז א) מצינו:

שלחה אסתר לחכמים: 'כתבוני לדורות'.

שלחו לה: 'הלא כתבתי לך שלישים ולא רביעים' (משלי כב, כ) [מחיית עמלק נכתבת רק שלוש פעמים ולא ארבע].

עד שמצאו להם מקרא כתוב בתורה: 'כתוב זאת זיכרון בספר' (שמות יז, יד): 'כתוב זאת' – מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, 'זיכרון' – מה שכתוב בנביאים, 'בספר' – מה שכתוב במגילה.

הסוגיה מנסה למצוא סימוכין להכללתה של מגילת אסתר בכתבי הקודש. הפתרון נסמך על פירושו של הפסוק "כתוב זאת זיכרון בספר", הנאמר בסיומה של מלחמת יהושע בעמלק. את המילים "כתוב זאת" מסבירים כציווי לכתיבת מחיית עמלק 'כאן ובמשנה תורה': 'כאן' – בספר שמות, בסיפור יהושע (לעיל), 'ובמשנה תורה' – מחיית עמלק בספר דברים ("זכור את אשר עשה לך עמלק…" דברים כה, יז-יט). המשך הפסוק, המילה 'זיכרון', נדרש על הזכרת מחיית עמלק בנביאים (מלחמת שאול בעמלק, שמואל א' טו, א-לג). המילה האחרונה הכתובה בפסוק בספר שמות, המילה 'בספר', מציינת את הכתיבה במגילה: "מה שכתוב במגילה".

ואולם נראה שמילה זו 'בספר', המופיעה בפסוק בספר שמות, מופיעה גם במגילת אסתר עצמה: "ומאמר אסתר קיים דברי הפורים האלה – ונכתב בספר" (אסתר ט, לב). על כך אומר הרב אליעזר דוד גרינוולד (רב העיר סאטמר ורבו של האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג): "יש לפרש בדרך רמז ע"פ הגמרא (מגילה ז א)… אם כן נרמז בתיבת 'בספר' נס אסתר, ומפרש 'ונכתב – בתורתנו הקדושה – בספר' בתיבת 'בספר'" (גרינוולד תשס"ח, תמ"ז, ותודתי לאחי ר' יצחק אמתי).

ולמעשה, אלו הם דברי הירושלמי (מגילה פ"א ה"ה):

…עד שהאיר הקדוש ברוך הוא את עיניהם ומצאו אותה [את אסתר] כתובה בתורה ובנביאים ובכתובים, הדא הוא דכתיב: "כתוב זאת זיכרון בספר" (שמ' יז, יד): "זאת" – תורה, כמה דתימר "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" (דברים ד, מד), "זיכרון" – אלו הנביאים "…וייכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה'…" (מלאכי ג, טז), "בספר" אלו הכתובים – "ומאמר אסתר קיים דברי הפורים באלה ונכתב בספר" (אסתר ט',לב).

נראה לנו לדייק עוד בדברי הירושלמי. מילה זו, 'בספר', במגילת אסתר, מופיעה שלושה פסוקים בלבד לפני סופה של המגילה: "ומאמר אסתר קיים דברי הפורים האלה – ונכתב בספר" (אסתר ט, לב). בהמשך מופיע סיפור המסגרת של מלכות אחשורוש, שעלפניו איננו, ככל הנראה, חלק מסיפור הנס עצמו. נראה הדבר כי מגילת אסתר מסתיימת במילה זו 'בספר'. נראה הוא כי "איגרת פורים הזאת השנית", היא היא 'מגילת אסתר', מסתיימת במילה זו "בספר". שלושת הפסוקים האחרונים לקוחים מסיפור המסגרת או מ"דברי הימים למלכי פרס ומדי".

נראה, אם כן, שניתן להבין כאן את המילה 'בספר' כמילה המציינת את כל מגילת אסתר.

 גם 'אלה' תשכחנה

את הפסוק "…גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך" (ישעיהו מט, טו) מסביר התלמוד הבבלי במסכת ברכות לב ב:

…אמרה [כנסת ישראל] לפניו: ריבונו של עולם: הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך, שמא לא תשכח לי מעשה העגל?

אמר לה: "גם אלה תשכחנה".

אמרה לפניו: הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, שמא תשכח לי מעשה סיני?

אמר לה: "ואנוכי לא אשכחך".

והיינו דאמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: מאי דכתיב "גם אלה תשכחנה"? – זה מעשה העגל, "ואנוכי לא אשכחך"? – זה מעשה סיני

רש"י במקום: "גם אלה – מעשה העגל שאמרו 'אלה אלוהיךָ ישראל'. ואנוכי זה מעשה סיני – שנאמר בו 'אנוכי ה' א-לוהיךָ'".

כלומר, את הפסוק בישעיהו יש לקרוא כאילו היה מפוסק כך: "…גם 'אלה' ('אלה אלוהיך ישראל', במעשה העגל)– תשכחנה, ו'אנוכי' ('אנוכי ה' א-לוהיך' במעמד סיני)– לא אשכחך!".

קרוב לודאי הוא שעל מימרה זו יוסד הדיוק "זכור זאת ליעקב" כנגד "זכור אלה ליעקב" בפיוט למוצאי שבת "אמר ה' ליעקב". בהערת-אגב נציין כי אם המילה 'אלה' מרמזת לפסוק 'אלה אלוהיך ישראל', דהיינו לחטא העגל, ניתן להשתמש בה לאותו עניין גם במקום אחר. אחי ר' יצחק אמתי, מפנה לפסוק "…ואשה בכל אלה לא מצאתי" (קהלת ז, כח), בזיקה לדרשת חז"ל "ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן שנאמר ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו' והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל" (במדבר רבה כא, י), שהנשים במדבר לא השתתפו בחטא העגל (וכבר רמז לכך בעל 'כנסת יחזקאל' מראדומסק, אם כי בכיוון אחר, קהלת 41). כלומר – אשה בכל 'אלה' לא מצאתי; ודוק.

מוורט למאמר

אני מבקש להביע תודתי לאחי ר' יצחק אמתי, שהערותיו משובצות במאמר זה במקומות שונים.

מתברר כי רעיון של "ו'גם' חרבונה" עלה כ'וורט' פעמים רבות. בשנים האחרונות אמר אותו ר' אבי גליק (פורים תשמ"ב בעצמונה שבסיני). בשם 'יש אומרים', מזכיר אותו הרב שמואל אליהו, רבה הראשי של צפת, בתשובה (תשס"ג), וגם הרב יצחק דדון במאמר (ללא שמו, תשס"ג).

זאת ועוד. במרחבי ספרות חז"ל משובצים אמירות המרמזות במילה ובחצי-פה לפסוקים במקומות אחרים. גם כל עניין 'גזירה שווה', אחת המידות שהתורה נדרשת בהן, בנוי על כך ובכפוף למסורת שבע"פ. כל העניין הנקרא 'מילה מנחה' (בובר 1978, ואח"כ בפירושם של מרטין בובר ופרנץ רוזנצוויג לתנ"ך), שזכה לפיתוח נרחב בדורות האחרונים, גם הוא יסודתו בעניין זה. עולם המדרש של חז"ל, וכמובן עולמה של החסידות, לגווניה השונים, עשו בעניין זה שימוש נרחב ביותר.

מה שניסיתי כאן הוא להרחיב את הרעיון, המתרוצץ בראשי כבר שנים רבות, ולתת לו מימד רחב ועמוק מעבר ל'וורט' לפורים.

ואעפ"כ נראה הדבר כי יש מקום לבדיקה מקיפה של שימוש ברמיזות אלו, ואולי יש עניין לבנות חלוקה ברורה של האזכרות השונות הבאות במקורותינו ממדרשי ההלכה, עבור לאגדה, כל אלו בחז"ל, המשכם בין גדולי ישראל לדורותיהם, ועד ל'וורטים' וחידודי-לשון שלנו, האוחזים בשיפולי גלימותיהם.

 

 

לעיון והרחבה: זאב ח. ארליך, 'הקהל של ירבעם', טוביה ליפשיץ (עורך) כתלנו י"ב, ישיבת הכותל, ירושלים, 367–381; מרטין בובר, דרכו של מקרא : עיונים בדפוסי-סגנון בתנ"ך, מוסד ביאליק, 1978(המקור בגרמנית 1936); יהונתן גרוסמן, 'וגם חרבונה זכור לטוב', בית המדרש הווירטואלי שליד ישיבת הר-עציון; הרב אליעזר דוד גרינוולד, קרן לדוד, מועדים ב, ברוקלין, תשס"ח; הרב יצחק דדון (ללא שם), 'ויאמר חרבונה', הנשקפה כמו שחר, הלכה ברורה ובירור הלכה, ירושלים, קנח; הרב יהודה זולדן, 'יא. מעמד הקהל וקריאת התורה בבית הכנסת', מועדי יהודה וישראל, המכון התורני אור עציון, מרכז שפירא תשס"ד, 170–195; עמוס חכם, מגילת אסתר עם פירוש דעת מקרא, מוסד הרב קוק ירושלים תשל"ד; יצחק ספיר, 'תל אל פרעה – תרצה ?', בתוך זאב ח. ארליך (עורך) שומרון ובנימין ב', ירושלים תשנ"א, 197–205.

פורסם במוסף 'שבת', אגרת הפורים, 'מקור ראשון', י'ב באדר ב' תשע"א, 18.3.2011

פורסמה ב-20 במרץ 2011, ב-איגרת הפורים, גיליון צו (זכור) תשע"א - 710 ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: