מעבר למחנות / אריאל הורוביץ

 

קשה להאמין להאשמות איומות נגד רב אהוב, קשוב, דמות נערצת – וקשה להתעלם מהן. על הכאב, הבלבול והמבוכה שעוברים בחודשים האחרונים על תלמידים נאמנים רבים

לפני שנה, באחד הלילות האחרונים של חודש שבט, נכנסתי לבית הקפה שבלובי של מלון המלכים בירושלים. הייתה לי שעה פנויה והחלטתי לנצל את הזמן כדי לכתוב. ישבתי ליד אחד השולחנות הצופים אל כיכר פריז המוארת, ואחרי חצי שעה עליתי אל בית הכנסת של המלון. היה זה מין חדרון קטן ובו כמה סידורים ישנים, כיסאות מרופדים אדום וארון קודש מעץ מגולף. מצב רוחי היה מדוכדך. התיישבתי על אחד הכיסאות והוצאתי ספר מהתיק. ואז הוא נכנס.

עברו אולי שנתיים מאז ראיתי אותו בפעם האחרונה. הוא היה גבוה ולבש מעיל שחור וצעיף.  שערו וזקנו הלבינו כמעט לגמרי, ולראשו חבש כיפה צבעונית גדולה. שמחתי מאוד לראות אותו. אמנם הוא עזב את ראשות הישיבה התיכונית שלי ממש כשהתחלתי את לימודיי בה, אך זכיתי לשמוע שיעורים מפיו ואף לשוחח עִמו ביחידות כמה פעמים. אבא הכיר אותו היטב, עוד מימיו הראשונים כמורה בישיבה התיכונית, וגם אמא הכירה אותו מזה שנים. גם בבית וגם בישיבה התיכונית הוא היה 'דמות'. בחיי הקצרים הספקתי לשוחח במשך שעות רבות עם לא מעט רבנים, ואילו אִתו שוחחתי אולי ארבע פעמים בלבד. כל שיחה לא ארכה יותר מחמש דקות, אך גם היום, שנים רבות אחרי, אני יודע לצטט מילה במילה את כל השיחות הללו. כל כך גדול היה הרושם שהוא הותיר עליי, על כולנו.

"שלום הרב!", פניתי אליו בחיוך. היינו רק שנינו בחדר הקטנטן, רק אני והוא. הוא הסתובב.  "או!! שולם עליכם, שולם עליכם!", הוא השיב, חייך את חיוכו המיוחד, ומיד אימץ אותי אל חיקו בחום. "הכול בסיידר? מה שלום אבא?". השבתי לשלום אבי, ושאלתי אותו לפשר מעשיו בירושלים – מאז שעקר לעיירה הצפונית מיעט לבקר בעיר, שלשיעורים שהעביר בה מדי שבוע היו נוהרים מאות אנשים. הוא עצר בירושלים רק לרגע, וכבר הוא חוזר "לשם", הוא אמר, והצביע כלפי מעלה. התעניינתי גם במצבו הבריאותי – ידעתי שהוא עזב את ירושלים בגלל בעיות בריאותיות ולחצים נפשיים, כולם תוצאה של מסירותו הרבה למען הציבור (בישיבה התיכונית סיפרו לנו שהרב היה ישן שעתיים בלילה, ואנחנו פערנו את פינו בתדהמה). הוא השיב מה שהשיב, שאל מה מעשיי בימים אלה, איפה אני לומד ("פתח תקווה", השבתי, והוא אמר, "יופי, יופי"), ואחר כך מיד התנצל והסתלק. שוחחנו לא יותר מחמש דקות, וכשהלך, הרגשתי שהדכדוך שפקד אותי קודם לכן הסתלק, ואת מקומו תפסה שמחה; שמחה פשוטה, תמימה. בזכות המפגש, בזכות השיחה הסתמית, בזכות היד על הכתף, בזכות החיבוק. כל כך אהבתי אותו, וכל כך שמחתי שהוא הופיע פתאום. שבועיים לאחר מכן, כשהכול התפוצץ, כשהתדהמה הכתה בי בעוצמה, חשבתי הרבה על הפגישה הזו. ידעתי ששום דבר לא יהיה כמו שהיה קודם.

לא סתם רב

קצת אחרי ראש חודש אדר התפרסמה בכלי התקשורת הודעה מטעם פורום רבנים ואנשי-שם מן הציונות הדתית, המזהירה את הציבור מפני מעשיו של אותו רב, "מעשים הנוגדים את ערכי הקדושה והמוסר". גם אני בכלל הציבור. גם אני מוזהר. הייתי בישיבה באותם ימים. ראש הישיבה כינס את כולנו, אמר מה שאמר, וסיים בכך שכבחורי ישיבה, אל לנו להתעסק בפרטים הקטנים והרכילותיים, אלא לנסות לחשוב מה ניתן לקחת מהפרשה הזו, מה היא מלמדת אותנו. ישבתי מולו, אך לא לגמרי הייתי שם: האסימון מיאן לרדת, הידיעה טרם התעכלה, מפלצת הכאב עוד לא סגרה עליי את מלתעותיה, שטן הספק והתוהו עוד השחיז את סכיניו וכשהם ננעצו בי, זה כאב. לא הצלחתי ללמוד כל אותו שבוע. אני זוכר הרבה בלבול, והרבה כעס: סמכתי עליו. האמנתי בו. שאבתי ממנו השראה, חיזוק, עידוד. הוא היה דמות רוחנית בשבילי. הפגישות האקראיות אִתו, האירועים שבהם הופיע פתאום, כאילו משום מקום, תמיד מוקף אנשים, תמיד נראה קצת חלוש, תמיד ממהר לעזוב – לא יכולתי למחוק את הרושם שהותירו בי כל אלה.

מיד טלפונים לכל החברים. קצת כמו כשיושבים שבעה, כשפתאום אתה יוצר קשר עם אנשים שלא דיברת אִתם המון זמן. מה איתך? איך אתה מרגיש? מה דיברו אצלכם בישיבה? כן. גם אני בהלם. ובחלק מהשיחות אף העזתי יותר, ושאלתי בחשש: תגיד, מה אתה חושב? אתה מאמין? אתה חושב שזה באמת קרה? מה יהיה עכשיו? טוב. גם אני צריך עוד זמן לעכל. אני שמח שדיברנו. אני תמיד כאן בשבילך. תחזיק מעמד, אחי. וטלפון להורים, לר"מ מהשמינית, למורים מהישיבה. ובתוך כל זה האזנה כמעט אובססיבית לרדיו, שיטוט חוזר ונשנה באתרי האינטרנט, חיטוט בעיתונים, במאמרי הדעה, בפרשנויות, בראיונות, באתרי המגזר, אפילו בטוקבקים – מה הם אומרים שם, מה בדיוק קרה, אולי הכול טעות. ובחדר האוכל, בהפסקת הצהריים הנמתחת, ויכוחים שחוזרים על עצמם, כולל הפוגות של שתיקה בין מערכה למערכה, בין מילוי כוס מים לקילוף תפוז, ומסביב אנשים שאומרים: "כן, הוא גמור", או "מעניין איך הוא יגיב להאשמות", ואני מנסה ליטול חלק בשיחה, לתרום את חלקי להבלי הפרשנות, לג'אנק פוד הרוחני שנקרא רכילות, אבל אז אני נזכר שרק לפני שבועיים הוא חיבק, חיזק, שלח אותי לדרכי שמח יותר, שלו יותר, שלם יותר. כל השנים, בכל פעם ששמו עלה, נהגתי לומר שהרב מצליח לגרום לכל אדם להרגיש שהוא החבר הכי טוב שלו, שהוא קיים רק בשבילו. ובמובן מסוים זה באמת היה כך.

פורים הגיע. בקבוקי שיכר נפתחו, שירים הושרו, ריקודים נרקדו, ארור המן וברוך מרדכי. בלילה, במסיבה התנפלו בוגרי הישיבה, שתויים למחצה, על הרבנים: מה היה שם? מה אני צריך לעשות? והמחנכים שמביניהם שאלו: מה אומַר לתלמידיי? "פורים עכשיו, תעזבו", השיבו הרבנים, אבל הבוגרים לא שעו. איך הם יכלו לעזוב. איך יכולנו לעזוב.

"הוא בסך הכול רב. תניחו לזה. תמשיכו הלאה", אמרו אז רבים, רבים שלא הבינו. איך יכולנו להמשיך? כל אדם שהיה לו קשר כלשהו לרב, או אפילו שמע אותו באחת ההזדמנויות, הבין. הוא לא היה 'בסך הכול רב'. הוא היה משהו אחר, מישהו אחר, רב שכובש את קהלו לא ביכולות ניתוח פנומנאליות או בסברות תלמודיות מבריקות, אלא בניגון, בדרשה עוצמתית הנדרשת בטון המתאים, באינטונציה מדויקת, ביכולת לומר תמיד את הדברים הנכונים והמתאימים לרגע הזה, לאווירה הזו. רב שכובש את תלמידו לא בעצות מחכימות או בלמדנות מופלגת, אלא בשיחה אישית ארוכה, באוזן קשבת, בכריזמה, באכפתיות ובדאגה, בחיבוק. לא פוסק הלכתי נועז מצאנו לנו, לא רב קהילה משפחתי ומכיל: מצאנו משהו אחר, דמות, יש שיאמרו אדמו"ר. לא אחד שדמיינו שייפול, שיאכזב, שיותיר אותנו מצולקים, עומדים מול שוקת שבורה.

עומד בתווך

חלפו כמה חודשים. הסערה שככה, ולאט לאט החלו להתגבש מחנות. מצד אחד עמדו תלמידיו של הרב, שהאמינו בחפותו, ערערו על מעמדו של הפורום והצביעו על סדקים ובקיעים בהתנהלותו, כמו גם על חולשת העדויות והראיות. הם נשארו לצד הרב באש ובמים, וטענו שהכול עלילה. באותם ימים, כששוחחתי עם אחדים מהם, הרגשתי שההתייצבות לצדו של הרב לא נבעה מעיוורון, אלא התבססה על הוכחות, על טיעונים משפטיים ועובדות משכנעות. מנגד עמדו אלו שקיבלו את דברי הפורום, הביעו הסתייגות מהרב, וחלקם, כך הרגשתי, אף מחקו מלוח לבם את שמו ופועלו. אחד מחבריי, תלמיד קרוב של הרב, אמר לי אז ש"מי שאהב את הרב יאהב אותו גם אחרי הסיפור הזה, ומי שלא אהב אותו קודם, ימשיך לא לאהוב אותו גם עכשיו" – ובמובן מסוים, המשפט הזה הוא תמציתה של המחנאוּת הזו: אוהבי הרב ותלמידיו ימשיכו גם כעת לאהוב אותו, להאמין בחפותו, להגן על שמו. אלו שמלכתחילה הסתייגו מהרב, משלטון הכריזמה, ממלכות המגע והאינטימיות, קיבלו עתה אישור פורמאלי לסלידתם, חותמת רבנית להסתייגותם – הנה, זה מה שקורה בסוף.

ובתווך היו רבים מאוד, ואני בתוכם, נבוכים, מבולבלים, אוהבי הרב ושומעי לקחו, מי יותר ומי פחות, מתקשים להתעלם מן ההאשמות החמורות המגובות בידי רבנים, מן ההכרזה החד-משמעית. נבוכותי. לא ידעתי מה לחשוב, מה להרגיש, מה לעשות אם אפגוש בו שוב בבית הכנסת של מלון המלכים: האם הייתי פונה אליו לשלום? האם ידו המושטת הייתה נותרת תלויה באוויר? האם חיוכו היה נתקל בפניי המאוכזבות המסתירות מאחוריהן לב האומר: אני כל כך מקווה שזו טעות?

חלפה שנה. הדחקתי את הסיפור לתוכי וסגרתי אותו מאחורי סורג ובריח. הרב החל לחזור לאט לאט למעמדו ולהעביר שיעורים, ששמעם יצא בתחילה מפה לאוזן, חבר מביא חבר, ואחר כך באופן יותר רשמי. העיתונאים שבתחילה היו פוקדים את שיעוריו, בתקווה לדלות איזו אמירה שערורייתית, חדלו מלבוא. ידעתי שזו שלווה אשלייתית, מדומה; שכוחה של ההדחקה יפה לתקופה מוגבלת, ושזה רק עניין של זמן עד שכל הסיפור יחזור אליי במלוא עוצמתו ואני אדרש להחליט איפה אני עומד ביחס לפרשה הזו.

וזה אכן קרה, ביום השנה למותו של המדריך שלי בבני עקיבא. הוא היה המדריך הנערץ בסניף, האידיאליסט. במשך שנים רבות היה מתנדב ב'זכרון מנחם'. בתקופת ההתנתקות הוא כמעט לא הופיע בסניף: נסע לגוש קטיף, חיזק את המשפחות, ביקש למנוע את עקירת היישובים. הוא היה מנהיג, מודל לחיקוי. ולילה מקולל אחד, לילה סוער וגשום, שישה חודשים אחרי שהכניס אותי להדרכה, הוא נהרג בתאונת דרכים בדרך לטיול בצפון עם חבריו. אחד מהם, שהיה ברכב בשעת התאונה, הוא בנו של הרב. המשפחה הייתה ועודנה מקורבת מאוד לרב, והוא הוזמן לשאת דברים ולשיר ב'מלווה מלכה' לזכר המדריך שלי בישיבה התיכונית שבה למדנו שנינו. הכול צף מחדש, הכול פרץ.

מיד התחלתי בהתייעצויות ובטלפונים לחברים הקרובים. חלקם כלל לא הבינו את הדילמה שהתחבטתי בה. איך אתם לא מבינים? אמרתי להם, איך אני יכול לשבת ולהקשיב לניגונים ולדברי תורה מאדם שניצל את מעמדו כדי לפגוע ולהזיק לבחורים? איך אשב שם ואקשיב לניגוניו, לחידושיו, לתורתו? אתם לא מבינים? חלקם אמנם הבינו, אך שותפים להתלבטותי כמעט ולא מצאתי.

הסתובבתי עם הדילמה הזו כמה ימים. סיפרתי עליה כמעט לכל מי שפגשתי. שלחתי מייל לראש הישיבה, התייעצתי גם עם אחד מן המשפטנים שישבו בפורום. ביקשתי תשובה, ניסיתי לבדוק האם בכלל קיימת תשובה. ואולי מה שרציתי, כאז כן עתה, היה פשוט לקום בבוקר ולגלות שכל הסיפור הזה היה חלום רע, ששום דבר לא קרה, שהכול יחזור לקדמותו. כל כך קיוויתי שזה יקרה.

ללא תשובה

הגיע ליל שבת, לילה אחד לפני ה'מלווה מלכה'. בבית של המדריך שלי התקיים ערב לימוד לזכרו. החלטתי לגשת לאבי המשפחה ולשתף אותו בהתלבטות שלי. שוחחתי לא פעם עם האב – אדם יקר ולבבי, גומל חסדים, שאני מעריך מאוד את שיקול הדעת שלו. סיפרתי לו אשר על לבי, והוא חייך. "ידעתי שתבוא לשאול אותי על זה", אמר, "אם לא היית בא, הייתי מתפלא". הוא הסביר לי כיצד הוא רואה את הדברים, את אמונתו בחפותו של הרב, את אי-האמון שלו ברבני הפורום. שמעתי ממנו כאב: כאב על מה שעוללו לרבו, על עלילת הדם, כדבריו, שטפלו לו. "זו הסיבה שהזמנתי אותו למלווה מלכה", הוא אמר. "כדי להביע בו תמיכה. כדי להראות שאנחנו מאחוריו, שאנחנו מאמינים שהוא חף מפשע, ושנעשה כאן ניסיון לחסל אותו".

ומה אתה מציע שאעשה? שאלתי. למי להאמין? לראש הישיבה שלי ולשאר רבני הפורום, או לרב? הוא הביט בי בעיניו הגדולות, הטובות. "אתה צריך להאמין לשניהם", אמר. "זה בכלל לא משנה מה קרה שם באמת. אל תתעסק בזה. אתה צריך לשאול את עצמך מה אתה לומד מהפרשה הזו. זה הכול". זיהיתי בדבריו את אותם דברים שאמר ראש הישיבה לפני כשנה, כשכינס את כולנו. תשמע, אמרתי לו לבסוף, הבן שלך היה המדריך שלי. אהבתי אותו מאוד, ואני מתגעגע אליו. אני מסתובב עם ההתלבטות הזו כבר כמה ימים, ועוד לא מצאתי תשובה. עוד לא החלטתי מה אעשה מחר בערב, אבל אתה תבין אותי אם אחליט לא להגיע? בחדר השתררה דממה. הוא שם יד על כתפי. "כן. אני מבין אותך". הודיתי לו, ויצאתי מהבית. השעה הייתה כמעט חצות. גשם התחיל לרדת.

אריאל הורוביץ למד בישיבת ההסדר בפתח-תקווה ועוסק בתקשורת

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ב באדר ב' תשע"א, 18.3.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 במרץ 2011, ב-גיליון צו (זכור) תשע"א - 710 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: