הבדידות מקרבת אותנו / יעקב בר-און

 

בתו של המשורר אברהם שלונסקי מבכה על כך ששוכחים את אביה ומספרת על הבית רוחש התרבות, על האב אוהב הילדים, על נשותיו ועל מסירותו ליצירה

רותי אשל. צילום: יעקב בר-און

"שוכחים את אבא!", טוענת בפסקנות ובאכזבה רותי אשל, בתו של אברהם שלונסקי, עם הופעת 'המאסטרו', הספר המקיף והיסודי שכתבה עליו ועל יצירתו פרופ' חגית הלפרין. הספר ראה אור בימים אלה ב'ספרית פועלים', בשיתוף עם 'מרכז קיפ' באוניברסיטת תל-אביב. היום, יום ו', בשעת צהרים, ייערך בצוותא בתל אביב אירוע לכבוד הופעת הספר.

יש לה דוגמה להוכחת הטיעון שלה: "בפינה שהוקדשה ברדיו לדליה רביקוביץ הוזכר בקשר אליה אלתרמן, ואף מילה על אבא שפרסם אותה ראשון והיא הייתה מאוד מקורבת אליו. וכשהועלתה הצגה על 'כסית', התעלמו משלונסקי כאילו בכלל לא היה שם. זה כואב, וגם לאבא היה אכפת שעזבו אותו והוא כביכול לא קיים יותר. משום מה לא מלמדים אותו בבתי-ספר. אם כבר, מה שכתב בעקבות השואה וזהו, למרות שהיו צדדים רבים ואחרים לכתיבה שלו".

כיצד משורר כה נערץ ואהוב מאבד חלק ניכר ממניותיו בקרב הציבור?

"אולי העובדה שבחר לכתוב בלשון גבוהה הייתה בעוכריו. אבל לעומת זאת, יש המון שירים של אלתרמן שאני אוהבת אותם והם הולחנו והם מושרים, אבל אם תשאל אותי מה נאמר בהם לא בטוח שאדע לענות".

אשל שוללת אפשרות שהיה בהתנהלותו של שלונסקי משהו שהרחיקו מקוראיו. "ההפך מכך היה נכון", היא אומרת. "אבא היה איש מאוד-מאוד חם, ידידותי וחברתי. הדבר ניכר בבתי הקפה שבהם ישב. כשהעתיק את פעילותו הביתה, הבית היה הומה אדם. מחמש אחרי הצהרים היו מתחילים להגיע כל מיני אנשים, שותים קפה, מפטפטים, זולגים לארוחת-ערב, מדברים ונשארים עד מאוחר".

לדבריה, כילדה תל-אביבית לא הבחינה מיד שהיה לה אבא לא רגיל. "חשבתי שמה שקורה בבית שלנו קורה בכל בית", היא מפליגה אל ילדותה. "שום דבר לא נראה לי חריג. הפעם הראשונה שהרגשתי את זה, לאו דווקא בצורה נעימה, הייתה בכיתה ג'. המורה הייתה מרוצה מחיבור שלי וקראה אותו לפני התלמידים. אחד מהם אמר – 'חכמה, אבא שלה כתב את זה'. פתאום הבנתי שיש לי בעיה…".

התותחים והמוזה

אשל, הילדה של אז, בת 74. לה שלושה ילדים ושישה נכדים. היא חברת קיבוץ שער הגולן מאז שהכירה בסמינר הקיבוצים את בעלה, אילן אשל, והלכה אחריו למשקו. במרוצת השנים עסקה בחקלאות ובהוראת ספרות – "לא את יצירותיו של אבא!" – ובפיתוח חשיבה יוצרת. לאחר צאתה לגמלאות שימשה כספרנית של המשק.

"כילדה, הוריי היו לוקחים אותי לבתי הקפה שבהם ישבו והייתי מסתובבת בין רגלי המסובים שם", היא משחזרת. "ביניהם היו אלתרמן, אביגדור המאירי, לאה גולדברג, שאותה אני זוכרת בחיבה, וכמובן אברהם חלפי, אהוב לִבי. הוא ואחותו היו חברים של אמא שלי. תמיד היה משחק איתי ועם אחותי, דנה (הבמאית דנה כוגן, בתה של מירה, אמה של אשל, מנישואיה הראשונים. יב"א). כשהייתי חולה, חלפי היה בא לבקר. לימים, אחרי שאמא נפטרה ב-70', הוא היה מופיע כמעט כל יום אצל אבא ונהג לומר – 'אנחנו יושבים לבדנו, החושך יורד והבדידות מקרבת אותנו'. אני זוכרת אותו כמי שצער העולם היה מוטל על כתפיו. הכרתי גם את אלכסנדר פן שהיה שכן שלנו. בתו סינילגה ואני היינו באות זו אל זו".

איזה אב היה לך שלונסקי – מחבק, מפנק, עושה איתך מעשי-קונדס?

"הוא היה אבא מחבק ומנשק. אהב לשחק איתי בחרוזים, כשהיה מציע מילה ועליי הוטל להתאים לה חרוז, כמו מלון וחלון. אבא, שאוזנו הייתה כרויה לשיח הילדים, אהב לספר בדיחות ולדפדף במחברת השירים שלי. פעם לקח אחד מהם ופרסם ב'משמר לילדים'. לא אומר שהוא עודד אותי לכך במיוחד, אבל זה יצא טבעי. הבית היה מלא תמיד בספרים ואמא הייתה קוראת המון, בשלוש שפות.

"זכור לי שהוא היה כותב בקפה 'קרלטון'. אל השולחן הקבוע שלו שם נהגו לגשת משוררי הדור הצעיר ולהתייעץ איתו. אהבתי להביט בו בשעת הכתיבה, במיוחד כשעסק בתרגום וחיפש איזו מילה או משפט. אז הוא היה עוצם את עיניו ועושה תנועה עם הידיים, כאילו זימן אליו את מה שחיפש".

אמה, מירה, ניסתה מספר פעמים להתקבל לתיאטרון 'אהל'. "היא רצתה להיות שחקנית יותר מששיחקה", מציינת אשל. "לחם לא יצא מזה. היא עבדה כסייעת-שיניים, מה שלא הפריע לה לשחק ב'המטאטא'. לפעמים הייתה לוקחת אותי לחזרות ב'גן רינה' ואני הייתי משתעממת שם. כשהבמאי היה קורא 'רותי, שקט!', ידעו שאני שם".

אביך נהג לומר ש"שירה נכתבת מתוך התרוממות-רוח", והוא כתב פחות בתקופת מלחמת העולם. שמת לב לכך?

"אכן, הוא אמר שכשרועמים התותחים אין מוזה. היה לו חשוב לתרום את חלקו למאמץ הכללי. הוא היה מתרגם שירים פטריוטיים, כולל את המנון הפרטיזנים".

החמיר על עצמו

הליכה לסרטים הייתה חלק מההווי המשפחתי אצלם. "הרבה פעמים סרטים רוסיים, כמו הסרט 'פוטיומקין' של סרגיי אייזנשטיין, שראיתי באותה תקופה עם דברי הסבר על הרקע", זוכרת אשל. "הייתה אצלנו הרבה תרבות רוסית, וגם תרבות צרפתית, מה שלא הפריע לאבא לאהוב גם את שקספיר".

שאותו תרגם מ… רוסית?

"לא בדיוק. הוא היה יושב עם הצרפתית, הרוסית, הגרמנית והתרגום הישן לעברית ומכל זה בנה יחד תרגום חדש לעברית. ברוסית היה מערב את אמא שהייתה קוראת מהמקור. לא פעם היה מכניס לתמונה את ט. כרמי, משורר שהיה גם מתרגם, כדי להיות בטוח לגבי המקור באנגלית. אבא היה מאוד פדנט בעשייה".

הפדנטיות הזאת בעריכה קוממה עליו סופרים ומשוררים מהדור הצעיר שנהגו להתלונן ששינה להם את הטקסט.

"זה נכון. לדעתי, הוא לא נתן חופש יצירה לאלה שהוא ערך אותם. בדרך כלל היה מורה שידפיסו לו את החומר הערוך. כך היה מחזיר, לא בכתב-יד, כדי שלא ישימו לב לתיקונים. הוא החמיר גם עם עצמו. כשהיה מוציא מהדורה חדשה של תרגום שלו, היה חוזר ועורך ומתקן. 'אלוהים אדירים, יבגני אונייגין כבר בהוצאה רביעית, מה יש כבר לתקן?', שאלתי אותו".

חייו ושירתו של שלונסקי היו כרוכים זה בזה. הפרק "בין שתי נשים" בספרה של פרופ' הלפרין מעורר סקרנות. המשורר, שלפחות בחלק משירתו הביא משב-רוח מרענן של הומור מבריק, חי כעשרים שנה בצילה של פרשת-אהבים שהעיבה על חייו. כנער בן 15 הוא התאהב באוקראינה בשכנתו, לוסיה, שהייתה מבוגרת ממנו בשנתיים. בגיל 21, לאחר טלטולים ונדודים, עלה עמה ארצה. הגם שהייתה שחקנית בתיאטרון 'אהל', היא לא התערתה כאן והתמכרה לטיפה המרה.

בעודו נשוי ללוסיה, ומבלי שינטוש אותה חרף פרשיות האהבים שלה, התאהב במירה, אשתו של חברו הטוב, הסופר יעקב הורוביץ. זו, אמה של הבמאית דנה כוגן, התגרשה למענו מאישהּ והביאה לעולם את רותי, בתו היחידה. שלונסקי תמרן תקופה ארוכה בין שתי הבתים. כשלוסיה טבעה באדי האלכוהול, כבר עשה המשורר את הבחירה שלו והיה כולו של מירה, בעוד שלוסיה עברה לחיות עם שחקן 'אהל', שמחה צחובל.

קפצה משלוש קומות

"אצלנו התנהגו באופן חופשי וטבעי; זה לא היה סיפור", טוענת אשל. "אני ידעתי על קיומה של לוסיה. ראיתי אותה. היא לא התאקלמה עם אבא בחבורה של האמנים שניסתה לבנות בארץ משהו. זה היה הדבר הכי חשוב בשביל אבא. הם התאהבו באוקראינה, היא הלכה אחריו אל הארץ הלא תרבותית שאליה הוא שם את פעמיו – וזו אף פעם לא הייתה עולמה. לוסיה הקריבה קרבן ענק למענו. בעוד שסבתי, ציפה, או ציפורה, שהייתה מהפכנית שמאלנית באוקראינה, ידעה קצת עברית בבואה הנה, לוסיה, חוץ מכמה מילים לא דיברה בשפה הזאת. אם לסבתא ציפה היו ילדיה ונכדיה, מה היה ללוסיה? – רק בובי, הכלבלב שלה…

"מבחינתי, לוסיה הייתה ברקע", מוסיפה אשל. "ראיתי אותה כמה פעמים כשהייתה שיכורה. כשאבא לקח אותה לשנת גמילה, ידעתי שהיא בשווייץ. על כל פנים, אלינו הביתה היא לא באה".

שנים אחדות לאחר שהתאבדה לוסיה בקפיצה מדירתה, כתב שלונסקי בשירו 'נאום פלוני על שכונתו' – "בית-מגוריי הוא בן 5 קומות,/ זו שקפצה מן החלון שכנגד/ נסתפקה ב-3 בלבד…".

את 17 השנים הבאות הקדיש במלואן למירה, אמה של אשל.

היכן הוא היה בתש"ח? בעוד שאלתרמן היה מגויס למלחמה ונראה מצולם עם הלוחמים, אין עדויות כאלה לגבי אביך.

"אני זוכרת את אותה שנה בצורה מאוד מעורפלת. חלק מהזמן הוא היה עם לוסיה בשווייץ. אחותי הגדולה, דנה, הייתה מגויסת בפלמ"ח. הקשר שלנו למלחמה היה דרך יצחק שדה שגר לידינו. הוא היה מבאי ביתנו ואנחנו היינו מבאי ביתו. הבת שלו הייתה כמעט בגילי. חבר'ה שהיו באים אליו, כמו חיים חפר, היו מביאים אלינו דרישת שלום מאחותי".

פרט תמוה, העולה מהספר, קשור למעצרו של אביך בעקבות תמיכתו במרד הימאים ב-51'.

"פתאום שמענו צפירה של אוטו-משטרה שנבלם בחריקה", משחזרת אשל. "זה קרה לאחר שאבא נשא דברים בהפגנה שלהם. הם לקחו אותו לחקירה והחזירו אותו בו-בערב, אם אני זוכרת נכון. נראה שכל הסיפור לא היה אלא אקט הפגנתי של המשטרה".

מבן סורר לבן יקיר

ב-67' הועטר שלונסקי בפרס ישראל ונכתב עליו שהבן המורה והסורר הפך לבן יקיר. בעקבות מלחמת ששת הימים באותה שנה, למרות האופוריה ששטפה את המדינה, נותר שלונסקי בעמדותיו בעוד משה שמיר ואלתרמן היו ממייסדי תנועת 'ארץ ישראל השלמה' וש"י עגנון וחיים הזז היו בין מצדדיה. באחרית ימיו היו לשלונסקי השגות על דרך ההתנהלות של 'ספרית פועלים' ושל 'צוותא', שניים מהגופים שהיה מעורב בהקמתם. "אבא לא צדק כשהסתייג מהפיכת צוותא לאולם הצגות. הוא היה בעד אירועים ערכיים", אומרת אשל.

ככל שהתקדם הזמן, פקד פחות את בתי הקפה. "באיזשהו שלב אבא חזר הביתה", היא נזכרת. "הבית היה הומה אדם. לא פעם כשהייתי מגיעה מהקיבוץ אל אבא, מיטת האורחים שלי הייתה תפוסה מאחר שלאחד מאורחיו בדיוק לא היה היכן לישון והוא הלין אותו אצלו".

זה היה שלונסקי, אדם עם לב פתוח. אישית, עמדתי על כך לפני 40 שנה, בפעם היחידה שהגעתי לביתו, בגורדון 50 בתל-אביב. אז הועלה ארצה מגיאורגיה במצב קשה דב גפונוב, מתרגם יצירת המופת הגרוזינית 'עוטה עור כנמר' מאת שתא רוסתוולי, ותוך שנה נפטר בגיל צעיר. שלונסקי סיפר לי על האיש ועל חשיבות התרגום שלו, שאותו דאג להוציא קודם הבאתו הנה ב'ספרית פועלים'.

ולא רק גפונוב ויוצרים אחרים מברית המועצות של אז. אם נדמה כיום, בעידננו הציני, שהסיפורים על טוב-לבו של שלונסקי ועל להיטותו להושיט יד ליוצרים צעירים אינם אלא אגדה אורבנית, שמעתי לפני חודשים אחדים עדות אישית על אנושיותו של שלונסקי. בראיון לעיתוננו סיפרה המשוררת והסופרת לילדים שלומית כהן-אסיף, כלת פרס ביאליק, כיצד הגיעה כעיתונאית צעירה בראשית דרכה למעונו של המשורר כדי לראיין אותו לעיתון-ילדים.

בסיום הראיון השאירה אצלו מחברת שירים לעיונו. לדבריה, היא ירדה במדרגות ובטרם הגיעה לכביש קרא לה שלונסקי לשוב אליו. כשעשתה כן, אמר שהספיק לעיין בשירים ולדעתו הם ראויים לפרסום. כעבור זמן-מה זומנה לה הפתעת-חייה. כששמעה את צלצול הפעמון בדלת ביתה וניגשה לפתוח, לתדהמתה ניצב לפניה המשורר הדגול ועִמו רעו אברהם חלפי. שלונסקי, מתברר, נסע במונית מיוחדת לחולון כדי למסור למשוררת אלמונית את גיליון 'על המשמר' ובו הפרסום הראשון לשיריה. "כל חיי לא אשכח זאת לשלונסקי", מבטיחה כהן-אסיף.

אשל איננה מופתעת לשמוע את הדברים. "כזה היה אבא", היא אומרת. "היה לו חשוב לשמור על קשר עם הדור הצעיר. לא רק שסייע למשוררים צעירים ואירח אצלו דוקטורנטים שביקשו את עזרתו. אני זוכרת אותו נענה זמן קצר לפני מותו להזמנה להרצות באוניברסיטה העברית. אז ראיתי את גיל 73, שכבר עברתי אותו בעצמי, כנורא זקן. שאלתי אותו למה לו המאמץ הזה. 'כשמזמינים אותי, אני בא', אמר".

שלונסקי חש שהוא בסוף דרכו, וכתב בשיר 'העץ הוא כל גיליו' ב'ספר הסולמות', ספרו האחרון: "איני יודע מה יאמרו עלי ההם שעוד יבואו./ חוששני: הם יטעו בי לא פחות מבני דורי./ הם ינגחוני בפסוקיי /ומן המילאת/ ומן הבהו – / יראו אותי בכתיב ולא יראו בקרי".

אשל ליוותה את אביה בתהפוכות חייו. לדבריה, הפעם היחידה שבה ראתה אותו מתקשה לחזור ליצירה הייתה ב-70', כשהמשורר בן השבעים התקשה לעכל את מותה של אִמה, רעייתו האהובה. "רק אז ראיתי אותו מכריח את עצמו ליצור", היא מסיימת. "אפשר להבין את גודל המשבר שהוא נקלע אליו. הם יצאו לבלות באיזשהו מקום עם חברים, חזרו הביתה, שתו כוס תה והלכו לישון. אמא מתה בשנתה. כשאבא התעורר, היא כבר לא הייתה בחיים. זאת הייתה בשבילו טראומה קשה מנשוא. הוא נאחז בעבודה כמפלט.

"יד הגורל הייתה שגם הוא מת ככה, כעבור שלוש שנים. אבא הלך עם חברים לאירוע, חזר הביתה, שתה תה, הלך לישון ולא קם עוד…".

את שירו האחרון, 'עפעפי-ערב', סיים כך: "הו נצח/ הו נצר-משורש/ הו רגע-שאין-לו-סוף". יומיים לפני מותו התקשר אל המביא-לדפוס וביקש להוסיף שתי שורות לשיר: "עצום עפעפי-ערב/עצום עפעפיי". ועיניו נעצמו לנצח.

 נועד לספר על המאה העשרים

חגית הלפרין כתבה ביוגרפיה מלאת חידושים על המשורר שלמד יחד עם הרבי מלובביץ' ונהג לכסות על רגישותו בשנינות. שיחה עם החוקרת

זה היה ב-70', לפני 41 שנה בדיוק. בתום אירוע ב'צוותא' תל-אביב לציון מלאת 70 שנה לאברהם שלונסקי, ניגש הסופר, המסאי והמבקר ישראל כהן אל מאחורי הקלעים כדי לברך את ידידו הוותיק ואגב כך הציג בפניו את בתו. "שלונסקי ראה מולו אשה צעירה, בת של ידידו, חיבק אותי ונתן לי נשיקה", נזכרת הפרופסורית לספרות חגית הלפרין, המוצגת דאז. "באותו זמן לא ייחסתי לכך משמעות מיוחדת, אבל ייתכן שבאופן סמלי זה היה הצעד הראשון לקראת כתיבת הביוגרפיה שלו, גם אם אני לא בטוחה שזה רציני לקשור בין הדברים…".

630 עמוד יש ב'המאסטרו', ספרה החדש של פרופ' הלפרין על שלונסקי, שלו הקדישה לפני שנים את הספר 'מעגבניה עד סימפוניה', על שירתו הקלה. לפני שנה פרסמה בצוותא עם גליה שגיב ספר נוסף על המשורר. אל 'המאסטרו' ואל 'צבע החיים', הספר המקיף שפרסמה לפני ארבע שנים על אלכסנדר פן, ניגשה מאותה נקודת-מוצא, כשכמנהלת ארכיוני הסופרים באוניברסיטת תל-אביב טיפלה באמצע שנות ה-70 בארכיוני שני המשוררים.

בפתח ספרה כותבת פרופ' הלפרין על המפגש הראשון שלה עם חדר העבודה של שלונסקי, הגדוש בספרי קודש וחול, בכתבי-יד, בפיסות-נייר עם חידודי וחידושי-לשון ובשלל קטעי-עיתונים. "זה היה מרגש לשבת ליד שולחן הכתיבה של המשורר, ממש השולחן שעליו הוא כתב את השירים שלו, ולעבור על מה שהותיר אחריו", היא מציינת. "הופתעתי לגלות אצלו את ספריית אביו, טוביה שליונסקי, עם ספרי הקודש שבה. לא פחות מפתיע היה להיתקל שם בתיק משרדי חום שעליו היה כתוב 'שירי-בוסר' ובו שירים שכתב מ-1912 עד 1920, שירים שמעולם לא התפרסמו".

מדוע שלונסקי גנז אותם?

"רבים משירי הבוסר ההם היו 'ביאליקאים', עם השפעה עזה, עד כדי ציטוטים מדויקים, משיריו של ביאליק. זוהי עובדה ששלונסקי ציין בכל הזדמנות את 'הרכב', שהתפרסם ב-22', לאחר עלייתו ארצה, כשיר הראשון שלו ולא את 'בדמי-יאוש' שפרסם בגולה שנתיים וחצי קודם לכן".

בספר יש לא מעט גילויים לגבי שלונסקי הצעיר. לדברי פרופ' הלפרין, היו סיבות לכך שהפרטים התגלו מאוחר: "האיש היה אדם סגור שלא רק שלא רצה אלא גם לא יכול היה להתחלק עם הזולת ברגשותיו. הוא כיסה על זה הרבה פעמים בהומור ובצחוק. גם בשעת כאב הוא היה מסוגל לשבת בחברת ידידים, להתלוצץ ולספר אנדוקטות תוך כדי הפגנת שנינויות הלשון המפורסמות שלו. במכתביו הרבה לכתוב ברמזים וצריך לדעת לפענח מה מסתתר מאחוריהם. ניכרת אצלו השקפת-חיים ולפיה המשורר כגבר צריך לאצור את דמעותיו פנימה".

איזה הסבר יש לכך שבניגוד למשוררים אחרים, דוגמת אלתרמן, שלונסקי נמנע לחלוטין מלכתוב על עניייני השעה?

"עד מלחמת העולם השנייה שלונסקי היה סבור שחייבים להפריד את הספרות מהפוליטיקה. דווקא בדור שרצה לשעבד את הספרות לצורכי השעה, אולי כתוצאה ממורשת המהפכה הרוסית ולפיה הספרות חשובה אם היא משרתת את המשטר, או במקרה שלנו – את הציונות, שלונסקי התנגד לכך וטען שהוא לא רוצה לכתוב על הפרה בגלבוע.  לדבריו הוא כתב על דורו, כולל הציונות והארץ, אבל כשהחוויה מותכת ולא תוך כדי אמירה קונקרטית כלשהי. אגב, בשנים הראשונות גם אלתרמן חשב כך, כמו אחרים, עד שלאט-לאט נפרדו הדרכים".

עד כמה השפיעה עובדת הולדתו בשנת 1900, בפתח מאה חדשה, על מהלך חייו?

"שלונסקי ראה בכך פתיחת עידן חדש. 'לא במקרה נולדתי ב-1900', הוא כתב. 'אני המשורר שנועד לספר על המאה העשרים שבראשיתה נולדתי'. בשירו 'היה זה כה פשוט', בעל הסממנים האוטוביוגרפיים, הוא השווה את לידתו בצורה רמוזה ואנלוגית ללא פחות מאשר לידת משה ולידת ישו, שכל אחד מהם פתח עידן בתרבות וראה עצמו כנושא באחריות לעולם".

שיגעון-גדלות?

"כן, אין ספק. לשלונסקי הייתה תחושת ערך עצמי והוא ראה עצמו כשליח-ציבור בדומה לנביאים שמהם הזדהה במיוחד עם הנביא ירמיהו. לזכותו ייאמר שהוא גם עשה בשביל זה משהו. שלונסקי פרע את השטר כשכונן בחייו מפעלי-תרבות, לא רק דיבר מילים גבוהות".

זה מה שהביא אותו להניף את נס המרד נגד ביאליק?

"עם תחושת השליחות שמילאה אותו, הוא חשב שהגיע הרגע לחוליה חדשה בתרבות העברית שתתחבר לחוליה הקודמת. אבל אם זו תסרב לרדת מבמת ההיסטוריה – והוא סבר כך כשביאליק עדיין היה חי, קיים ובועט – יש להורידה בכוח משום שלדעתו זמנה תם. למרות המרד, יש לציין שהוא המשיך להעריך את ביאליק".

פרופ' הלפרין כה מצויה ביחסי שני משוררים אלה, עד שייעצה מאחורי הקלעים למחזאית עדנה מזי"א ולבמאי עמרי ניצן כשהם העלו על במת 'הקאמרי' את הצגת 'היה או לא היה', שבה דרמת היחסים בין שני המשוררים תפסה מקום נכבד.

הטרגדיה של שלונסקי הייתה בכך שמה שעולל לביאליק, כעבור שנים עוללו לו; הלוא כן? הרי כינוי ההערצה 'המאסטרו' הושמע בהמשך גם בנימת לעג.

"נכון מאוד. זהו משחק ההיסטוריה. כאדם צעיר ומלא כוח, כפי ששלונסקי היה בשנות ה-20, עם לא מעט חוצפת-נעורים, היה לו קל להסתער ולדרוש לעצמו את מקומו של ביאליק. לאחר זמן, באו אנשי-ספרות צעירים ממנו ועוללו לו אותו דבר. מה שהפתיע אותי הוא שכאן לא מדובר רק בנתן זך ובחבריו מ'דור המדינה' אלא גם בבני-טיפוחיו של שלונסקי מ'דור תש"ח', כמו משה שמיר, אמיר גלבוע, ע. הלל ובנימין גלאי. דווקא הם, מעריציו עד שעה קצרה קודם לכן, שכביכול הצטיירו כ'יסמנים', יצאו נגדו בצורה בולטת".

עד כמה השפיע עליו, משורר השמאל, היסוד החב"די שהיה טמון בו?

"החינוך החב"די שספג, בין השאר תוך כדי לימודיו בחדר ביקטרינוסלב עם קרובו, מנחם מנדל שניאורסון, לימים הרבי מלובביץ', טבע בו את חותמו למרות היותו משורר השמאל. יש אצלו לא מעט שירים עם יסודות אמוניים, כמו 'שבת' ("עטוף-נא, ריבוני, את נפשי בטלית / וזמר בקול: 'בואי, כלה!"). יש מקום שבו התבטא שהלוואי שהיה כמו סבו, שהיה מאמין תמים והיה לו קשר ישיר עם אלוהיו, בעוד שהוא השמים סגורים בפניו. דומה שבקיאות כשלו במקורות ניתן היה למצוא רק אצל ביאליק".

מה גילתה לך חשיפת ארכיונו של טוביה שליונסקי על בנו, אברהם שלונסקי?

"זה עזר לי אפילו אפילו נפשית לכתוב את הביוגרפיה הזאת. שכן ככל שהיו ברשותי חומרים ציבוריים רבים, חסרו לי חומרים אישיים שבלעדיהם אי אפשר לכתוב ביוגרפיה של ממש. הארכיון הזה חשף את הרקע של משפחתו ואת יחסיו של שלונסקי איתה. לבד מכך אין כיום מי שיספר על אבי המשפחה שנפטר ב-28', פרט לנכדתו האחת שעודה בחיים. האב היה איש משכיל, שידע חמש שפות והיה בקשר עם אחד העם, איש מעשה שניהל את עסקיהם של גבירים חב"דיים וגם מוזיקאי. שלונסקי היה היחיד מילדיו שלא ידע לנגן".

מבחינת סיפור-חייו של שלונסקי הספר מגיע עד 37' והשאר מתומצת בפרק סיום קצר יחסית. יהיה חלק ב'?

"אני בהחלט חושבת על חלק ב'. כרגע אני עובדת על היומן של צבי פרגרזון, אחרון כותבי העברית בברית המועצות, שישב בגולאג. משהו שונה לגמרי. אבל אני מרגישה מחויבת להשלים את המשימה לגבי שלונסקי".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באדר ב' תשע"א, 11.3.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 במרץ 2011, ב-גיליון ויקרא תשע"א - 709 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. לוסיה יהת שחקנית, ולא ידעה עברית? היא היתה שחקנית ולא היה לה דבר מלבד הכלב???

  2. תיקון: לוסיה היתה שחקנית…

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: