הרב יעקב משה חרל"פ, מתלמידיו המובהקים של הרב קוק וראש ישיבת 'בית זבול', היה גדול בתורה ונסתר בצדיקותו. תולדות ומעשים לרגל יום פטירתו שחל בז' בכסלו

"דמותו היה דומה כתומר ניצב בגאון". הר חרל"פ

הרב יעקב משה חרל"פ (תרמ"ב-תשי"ב), רבה של שכונת שערי חסד ורחביה, וראש ישיבת מרכז הרב, היה מגדולי ירושלים ומצדיקיה; מפרושי הדורות הקודמים היה, מחד, ומהשותפים הנלהבים במעשה בניין הארץ והאומה, מאידך. לרגל יום פטירתו, אנו מביאים כאן כמה סיפורים על האיש, שלא הכל הכירו.

עלמא דאתכסיא

כך העיד הרב חרל"פ עצמו על חינוכו ובית אביו:

אדוני מורי ורבי מוהר"ר זבולון חרל"פ זצוק"ל אשר למרות ייסורי ארץ ישראל שסבל מאז בואו לשערי עיר קודשנו כשהיה ילד כבן תשע, וחי חיי דוחק ועוני נורא, לא מש מאוהלה של תורה… והתדבק ברבו הקדוש [ר' נחום משאדיק] וילך בעקבותיו ויט שכמו לסבול וישקוד על התורה יומם ולילה בקדושה ובטהרה ויזיר עצמו מכל חמודות תבל, ומעולם לא פשט מלבושיו ולא עלה על מטה לישון, ויהי ניעור רוב הלילות, ולמד מתוך הדחק, ובכל זאת צהלתו בפניו… ומסר נפשו ללמד את אחיי הגדולים ז"ל וגם אותי הצעיר אבדל לחיים, ופתח לפנינו שערי אורה וילמדנו אורחות יושר לישא וליתן בהלכה עפ"י יסודות נאמנים מדברי רבותינו הראשונים ז"ל וגם הדריכנו ביראת ה' ללכת בדרכי ישרים לעבוד את ה' באהבה וביראה ובייחוד במידת הענווה הגדולה מכולן. וחפץ ה' בידו הצליח שכל אחיי היו ת"ח וצדיקים אלא שלדאבון לב לא האריכו ימים ועל הטוב ייזכר שמם.

בהיותו בן 16 בא בקשרי נשואים עם בת אחיו של ר' דוד מקרלין. מאז היה מתכתב עמו בדברי תורה, שולח אליו שאלות ומקבל תשובות. במשך כל הזמן הזה כמעט לא ידע איש את כוחו בתורה. מאוחר יותר למד בישיבת "תורת חיים", שם למד בחברותא עם הגאון ר' יונה ראם זצ"ל. כשנבנתה שכונת כרם ור' יונה נבחר כרבה, היה הרי"מ מתכתב עמו בדברי תורה. ר' יונה התמרמר מאוד על ענוותנותו הרבה של הרי"מ, ופרסם ברבים את אחד ממכתביו. המכתב שהיה מלא חריפות ובקיאות עורר התפעלות רבה בכל העיר וכל גדולי הלמדנים נשאו ונתנו בו. מאז החל שמו הולך ומתפרסם יותר ויותר.

לימים, כשנתמנה לרב שכונת שערי חסד, הייתה אמו הרבנית על ערש דווי, בחודשי חייה האחרונים. באו וסיפרו לה על החגיגה היפה, ועל השמחה שהייתה ממש שמחת תורה, ובטוחים היו כי בסיפור זה יעודדו את רוח האם המאושרה אשר זכתה לראות את בנה עולה על כיסא הרבנות. אולם לא כן הייתה תגובת האם. היא נאנחה ואמרה:

"אבל אני הלא קיוויתי שיענקל'ה שלי יהיה צדיק נסתר"…

ברם, זכתה האם הצנועה שתקוותה-תפילתה נתקיימה. בנה היקר, עם כל פרסומו כאחד הגדולים בירושלים, נשאר נסתר. אישיותו זהרה כל ימיו באור מוצנע, ורק קצות דרכיו נתגלו לקרובים ולמתקרבים. אפס קצהו ראו וכולו נשאר בפנימיותו, חתום באוצרותיו, במקדשו הפנימי, ב"עלמא דאתכסיא".

מר' צבי לרב קוק

ובמקום אחר סיפר על רבותיו הראשונים – ועל פטירת אביו בעודו צעיר לימים:

…ולקחני אבי זצ"ל תחת כנפיו וילמד אותי יום יום, ולימודו היה ביראה ופחד, עיניו בהספר וכשהיה צריך לבאר העניין ולהגיד את חידושיו היה מדבר מתוך עיניים סגורות, בו היה מורגש ממש קיום דברי חז"ל שיהיה כאילו בעל שמועה עומד לנגדו.

ואחרי הצהרים שהוא היה צריך ללכת למושב בית דין, נתקבלתי ללמוד אצל אדמו"ר הגאון קדוש ה' רבי יהושע צבי מיכל זצוק"ל. ואמנם מטל ילדותי נכספה וגם כלתה נפשי לכנוס לפני ולפנים לקבל תורה וקדושה גם מאת כבוד קדושת גאון הגאונים קודש הקודשים מרן רבינו משה יהושע יהודה ליב דיסקין הרב מבריסק, ועם שהייתי אז ילד זכיתי שהראה לי חיבתו הקדושה וגם לקבל ממנו איזה פעמים את ברכת קודשו, וציפיתי שאזכה לזה כשאתגדל בשנים. אולם עוד טרם שהגעתי לשנות הבגרות עלה הגאון הקדוש בסערה השמימה בער"ח שבט תרנ"ח. ואחרי עבור תשעה ימים בתשיעי לחודש שבט נסתלק מאתנו גם עטרת ראשנו אאמו"ר [=אדוני אבי מורי ורבי].

ואני אז בראשית אביב נעורי, דימיתי כאילו עולם חשך בעדי והרגשתי עצמי ככלי אובד, אבל חסדי ה' כי לא תמנו, ונתן לי עוז ועוצמה ונתקרבתי ביותר ללמוד בקביעות אצל מו"ר הגאון הקדוש חמדת ישראל מורנו הרב יהושע צבי מיכל, וזכיתי גם להקים רצון צדיק לסדר ולהוציא לאור ספר אחד מספריו הרבים שהניח בכתב יד קודשו, וקראתיו בשם "ציץ הקודש" [ח"א נדפס בשנת תר"פ]. וגם עשיתי לו זר זהב סביב בשם קונטרס אחרון שנתקבל תהילה לה' יתברך בתשואות חן אצל רבים ממופלגי תורה.

רבו זה, צבי מיכל שפירא, היה ידוע בהנהגת הפרישות וההסתפקות במועט. "תלמידי ר' הירש מיכל זצ"ל היו מתרחקים מכל גילוי מותרות והתחדשות והיו מתנהגים בפשטות", נכתב ב'המודיע הצעיר, שנה לאחר פטירת הרב חרל"פ. "הם היו ניכרים גם בלבושם, מכנסי בד לבנים, כותונת לבנה ומגבעת לבנה. מספרים כי פעם קנה ר' יעקב משה שולחן חדש בעל שלוש רגליים, הדבר נודע לר' הירש מיכל והוא מיחה בידו, ר' יעקב משה בתור תלמיד נאמן מיהר לביתו והחליף את השולחן בשולחן פשוט יותר…".

על פגישתו עם הראי"ה קוק, מי שהיה לרבו, סיפר הרב חרל"פ:

הימים לפני חג השבועות תרס"ד. ירדתי ליפו במצוות הרופאים עליי, כדי לטבול בים.

בשבועות שחל ביום שישי התפללתי בבית הכנסת "שערי תורה". בן כ"א הייתי אז. והנה שמעתי כיצד הרב [אברהם יצחק הכהן קוק] אומר "אקדמות" לפני הקהל ברטט ובבכייה – נזדעזעתי עד יסוד נפשי. מאותה שעה ואילך דבקתי בהרב באהבה עזה והייתי לתלמידו וחסידו לעולם. אך לא העזתי לגשת לרב ולבוא עמו בדברים.

ובשבת, באסרו חג של שבועות, כיבדני גבאי בית הכנסת ב"הוצאה והכנסה". תמה הרב על כך, כי בבית כנסת גדול זה לא היה מן השכיח לכבד במצוות כאלה את הצעירים. אחר התפילה ניגש אליי הרב צבי פסח פרנק (רבה של ירושלים, ששימש באותם הימים כריש מתיבתא בישיבת "שערי תורה" ביפו) וקירבני להרב, כדי להציגני לפניו. הרב אמר לי לסור לביתו אחר הצהרים. נרגש הייתי מן ההזמנה. כשנכנסתי אליו שוחח אתי שעה ארוכה בענייני הלכה ואגדה, פלפול ודרשנות. הרב היה אז בן ל"ט שנה. עם ששקע הרב קוק בשיחה של תורה, לא הסיח דעתו ממחלתי ושאלני לפרטי פרטיה.

ולמרות זאת, מספר הרב צבי קפלן על עצמאותו הרבה בתורה ובהשקפה:

תלמיד גמור להראי"ה, בכל חדרי תורה, לא יכול הרי"מ להיות. סוף כל סוף, היו לו כאמור "רביים" קודמים, שלא יכול ובוודאי גם לא רצה למחוק את השפעתם. והראי"ה מצידו, בוודאי ובוודאי שלא רצה בכך. הוא בענוותנותו, לא היה איכפת לו גם אם יתעלמו לגמרי מהיותו רבו של הרי"מ…

קדושת השבת

מספרת בתו, הרבנית חוה דינה בארי:

אספר לך על דמות השבת בבית אבא. רוח השבת החלה נושבת עוד ביום השישי, שמאז הבוקר לא טעם אבא כמעט ולא כלום. אבא היה משכים וטובל במקווה, ולאחר מכן היה טורח בהכנות לשבת. מסייע ביד אמא ע"ה בהכנות לסעודה מיוחדת שנערכה בכל יום שישי בביתנו לנצרכים שידם לא השיגה כדי סעודה, והללו באו וטעמו מטעמי שבת של אמא, בעיקר דגים שבישלה. עם היכנס השבת, לבש אבא את בגדי השבת המיוחדים שלו: בגדי לבן. חלוקו הלבן העשוי בד פלוש או אטלס היה מוסיף לו לווית חן מיוחדת, ורוח קדושה של שבת שכנה עליו ועל כל הסובבים אותו.

מדי ליל-שבת היה צועד מתון מתון אל הכותל-המערבי, ואנו הילדים אחריו. תפילתו ליד הכותל המערבי היא פרשה מופלאה. הוא האריך הרבה בתפילה, כוונות מיוחדות היו לו, והתפילה ארכה לו למעלה משעתיים. אמנם הייתה זו תפילה במניין, ובכל זאת תפילת יחיד. הכל מסביב כבר התרוקן, אחרוני המניינים כבר סיימו תפילתם, אך אבא עדיין עמד מרותק אל אבני הכותל, פורש ידיו כלפי מעלה, ונושא תפילה. דמותו דומה הייתה אז כתומר ניצב בגאון. מאוחר מאוד היינו הולכים לביתנו המרוחק בשכונת "שערי חסד". בבית ביקש אבא להרבות אור מבעוד יום. אור רב ופנסים הרבה, תחילה בלוקסים, ולאחר מכן, כשהותקנה מערכת חשמל, היה ביתנו הראשון בשכונה שנתחבר לרשת החשמל בירושלים. ולאור הגדול הזרוע בבית פתח אבא במזמורים של ליל שבת "שלום עליכם" ו"אשת חיל". בעת הסעודה היה אבא מנעים בזמירות של שבת בקול ערב ובהתלהבות עצומה. לאחר סעודת שבת ולימוד היה קם, ניצב ליד שידה שעמדה בחדר ליד ארון הספרים שלו המלא וגדוש, ופותח בשיר: "לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי / א-ל חי בראני ואמר חי אני, כי לא יראני האדם וחי".

קולו של אבא השתפך בבית. מתלהב היה בשיר זה עד כלות הנפש. אנו הילדים ראינו את אבא בהתלהבותו, והרגשנו אז משק כנפי השכינה.

בלילות שבת, בקיץ ובחורף – היה אבא יושב ולומד עד שעות מספר לאחר חצות לילה, בקולו הערב ובנימתו המתוקה. בשבתות בבוקר נהג אבא להתפלל בבית הכנסת הגר"א שבשכונת "שערי חסד", ולאחר התפילה היה שב הביתה ולומד עמנו – שלושת בניו וארבע בנותיו – בפרשת השבוע. נח מעט, ושב ללימודיו. גם למנחה הלך לבית הכנסת, ולאחר כן היו באים לביתנו עשרות רבות של ידידיו ותלמידיו, גדולי תורה ואנשי מידות. סועדים סעודה שלישית, שרים זמירות, שומעים דברי תורה מפי אבא, ומאריכים בשבת מלכתא עד שעה ארוכה בלילה. ואז – "הבדלה", וזמירות של מוצאי שבת, בניגוניו המיוחדים לו. נוהג אחר היה לו בימי חג ומועד, שהשכים והלך אל הכותל המערבי גם בשחרית, ומשם צעד לבקר את רבו, אל ביתו של מרן הרב קוק זצ"ל.

הסתלקות ללא חטא

יום לפני פטירתו חל שיפור כלשהו במצב בריאותו והוא דרש מבני משפחתו להחזירו אל ביתו. משחש שקיצו מתקרב ובא רצה להסתלק באותו חדר שבו עסק בתורה ובעבודה עשרות שנים. "אני מוכרח לשוב הביתה, מוכרח", אמר לרופאים. הם לא יכלו לעמוד בפני בקשותיו והרשו לו לשוב אל ביתו. כאן כינס את בני משפחתו וציווה להם שני דברים: הוצאת כתביו בהלכה ומחשבה, וקיומו והרחבתו של מדרש גבוה לתלמוד "בית זבול". באותה שיחה אמר ועיניו זרחו מרוב שמחה: פעלתי אצלי שכל אלה שפגעו בי הנני אוהבם אהבת נפש.

הוא עיין בספרים עד חצות. למחרת בבוקר, ז בכסלו תשי"ב, משנתקרבו אל מיטתו מצאוהו כשנשמתו כבר עלתה למרום והוא בן שבעים במותו.

יום קודם לפטירתו ביקר אצלו אחד מגדולי ירושלים. ר' יעקב משה התרומם ממשכבו ואמר לו: "כשם שביאתי לעולם בלי חטא כך יציאתי מהעולם בלי חטא."

הכותב הוא נינו של הרב חרל"פ, המלקט ומתעד את תולדות סבו הגדול. הדברים המופיעים כאן, פרי ליקוטו, פורסמו – לצד חומרים נוספים – ב'דף לתרבות יהודית' של האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך, בעריכת ד"ר אריה סטריקובסקי, תשרי תשס"ז, שהוקדש לרב חרל"פ

פורסם ב'מוסף שבת', 'מקור ראשון', ה' בכסלו התשע"א, 12.11.2010