אדם ברוך הרבה לכתוב על תקשורת. אותה הוא מנסה לנסח, לתבוע ממנה דיוק, אחריות, הגינות – "הלכות תקשורת". אנתולוגיה של 40 שנות כתיבה

אדם ברוך – תקשורת: אנתולוגיה, 2008-1972

עורכים: שירה אביעד, רינו צרור ומורן שוב

דביר, 2010, 412 עמ'

עמיחי חסון

באחד מקטעי הארכיון המופעים ב'מות האדמו"ר' – סרטו המפוספס מעט של רון מיברג על אדם ברוך – מתראיין ברוך בתוכניתו של יאיר לפיד. זה הולך קצת כמו במשחקי כדורגל, כשלעתים מזדמן מפגש שיש בו מן הסימבולי; שני עיתונאים בשחור, עם 'פרסונה' ונוכחות ברורה, קסקט מול ג'ל בשיער וקהל צופים באולפן.

"במובן מסוים", פותח לפיד, "ההלכה והעיתונאות הם הפכים. ההלכה מבוססת על זה שהיא לא מתחדשת והעיתונות כן מתחדשת – אי לכך יש ביניהן סתירה. כשאתה פותח כל שבוע מדור עם איזשהו 'פסקון' אתה מייצר, אולי, תחושה אנכרוניסטית קצת".

"וזה לא טוב?", שואל אותו ברוך, "ההלכה מתחדשת, ואני שמח על הגילוי המדעי הזה שהעיתונות מתחדשת". לפיד אומר: "אם אתה רוצה להתעמק בהלכה אתה הולך להלכה, אף אחד לא צריך את העיתון שיהפוך לרבי שלו". וברוך, מרצין פנים, עונה לו: "הותרת אותי חסר מילים". בהמשך הוא יוסיף: "אני לא יודע לדבר בשם 'אף אחד'. אני בקושי יודע כל שבוע לדבר בשם עצמי. אתה אומר 'אף אחד לא צריך את זה'. אנחנו יודעים מעט מאוד על 'אף אחד'. הבה נתאמץ לדעת על עצמנו ובעיקר לדבר בשם עצמנו".

כדאי לראות את כל הקטע הזה. לא תמללתי הכול, ודאי לא את שפת הגוף שמשחקת שם משחק שלם. הדיאלוג  הזה יכול לשמש כמעין מבואה לספר 'אדם ברוך: תקשורת' – אנתולוגיה חדשה המרכזת כשלוש מאות טקסטים של ברוך שנערכו על ידי אלמנתו שירה אביעד, העיתונאי והחבר הקרוב רינו צרור ומפיקת הפרויקטים שלו מורן שוב. דמותו של ברוך כפי שהיא מצטיירת ב'תקשורת' היא של אחד שתופס אותך במילה. מבקר קפדן, מדויק, נכון לפרק כל דימוי, כל משפט. אמרת 'אף אחד', מדוע אמרת 'אף אחד'? מי הוא בכלל 'אף אחד'? בשם מי אתה מדבר (ערוץ 2, הקונסנזוס)? את מי אתה משרת? הטקסטים שאליהם מתייחס ברוך נקראים על ידו בדקדקנות. לעתים נחשפים כותביהם בערוותם, לעתים זוכים לשבחים. בכל הקטעים – על אף הנשכנות הסמכותית הטבעית שלהם – נמצא נדיבות וסולידריות כלפי עולם התקשורת הישראלי.

הספר הוא תוצאה של עבודת ארכיון מקיפה שמתפרסת מטוריו הארוכים של המדור 'קשר עין' (החל ב-1972) עד הדיוק החסכני שאפיין את הטור 'שישי', שאותו כתב עד סמוך למותו (2008). בדרך הם עוברים כמעט בכל תחנה של העיתונות הישראלית: 'ידיעות אחרונות', 'מושג', 'מוניטין', 'כותרות ראשיות', 'מעריב', 'חדשות', 'העולם הזה', 'שישי תקשורת/תרבות' ו'גלובס' – בכולם ברוך כתב, ברובם ערך. טביעות האצבע שלו, שחורות מדיו עיתונים, ניכרות בכולם. יותר מהכול מוצע כאן שיעור חשוב בתקשורת – כיצד צורכים אותה, כיצד יוצרים אותה.

אחד הדברים המרשימים באנתולוגיה הוא היקף הזמן והמילים. אנחנו מולָכים בחלוקת פרקים כרונולוגית, ורואים את שקבע לפיד – העיתונות אכן התחדשה. ברוך כצרכן אדוק ומעודכן מגיב כל הזמן; הוא מבכה את סגירתו של כל עיתון, מאתר כשלים, נורמות. הוא מלווה את חייו ומותו של 'מושג' (מגזין האמנות שערך, 13 גיליונות) במכתבי הפתיחה והסיום המופיעים צמודים, בפתח תמיד: "קורא יקר". בעוד עשרים שנה הוא יתחשבן עם "האספסוף" שסגר את העיתון, וגם עם עצמו ("כל אחד אספסוף בתורו"). יהיו גם מכתבי הפתיחה של 'מוניטין' ו 'שישי'. תמיד "קורא יקר". יש משהו נוגע ללב ב"קורא יקר" של ברוך.

חלק מהקטעים נכתבו בתקופות הניו-יורקיות שלו. הם כתובים בסגנון מדווח, יותר מתבונן ממבקר. ספוגים מהשפע של דוכן העיתונים בכניסה לרכבת התחתית, מעשרות ערוצי הטלוויזיה, מחומרי הגלם של צלמת הדיוקנים האמריקנית אנני ליבוביץ'. ברוך הביא משהו מתרבות המגזינים האמריקנית לישראל, בתפיסה, בעיצוב, במהות. למשל היחס לצילום מגזיני כאמנות. הוא מטפח את הצלמים שלו (אלכס ליבק, גדי דגון, מיכל היימן), אוצר תערוכות מתוך התמונות השוטפות של העיתון. מנסה ללמד 'קריאת צילום'.

באחד הטקסטים הראשונים מתייחס ברוך לסגירתו של המגזין האמריקני 'לייף'. הנאשם המרכזי: הטלוויזיה. "הטלוויזיה הייתה העיתונאי היחיד שהגיע לירח", כותב ברוך, "ולכן הציבור קרא את הטלוויזיה ולעיתונים האחרים לא היה מה למכור". את הטלוויזיה בישראל של אותם ימים, ערוץ ציבורי יחיד ומוגבל, מגדיר ברוך כ"טלוויזיה שנראית כפרודיה מתמשכת על טלוויזיה". ייקח זמן רב עד שהיא תסגור עיתונים.

הוא לא עקבי ביחסו למסך הקטן. לפעמים הוא רואה בו איום גדול על העיתונות הכתובה, לפעמים מחוץ למשחק (במלחמת המפרץ הראשונה הוא עוד כותב ש"הטלוויזיה לא מפחיתה את הרעב לעיתונים"). לבסוף יוכרע שהיא המגרש האמיתי – רוב הטקסטים מהשנים האחרונות יעסקו בערוצים המסחריים, ברשות השידור, בכבלים ובלוויין. אבל האצבע תמיד על הדופק, מתכוננת לדבר הבא: בזמן שרזי ברקאי מבקש להעלות לשידור את "האחראי על האינטרנט" (במה שייזכר כאחת מנקודות הניתוק הבוטות ביותר של הדור הישן) ברוך מציג את האינטרנט כ"יבשת חדשה". באחת הפסקאות הוא מייחל שהרשת תהיה אלטרנטיבה אמיתית למונופול של ערוץ 2 ומדורת השבט שלו.

כמה מילים על היחס של אדם ברוך לערוץ 2 בכלל ולמהדורת החדשות שלו בפרט. הוא כותב עליהם המון, מנתח את המגישים, הפרשנים, הצלמים, את הפרדיגמה. בתור מי שצופה במהדורת החדשות לעתים נדירות בלבד זה נראה לי מעט משונה, אך ההבנה של ברוך היא שרוב אזרחי המדינה מקבלים את האינפורמציה שלהם מערוץ 2, וכיוון שאינפורמציה תקשורתית היא ערובה לדמוקרטיה בריאה ראוי להתייחס לעניין ביסודיות. במובן מסוים ברוך רואה את ערוץ 2 ככישלון, תקלה אבולוציונית. בזמן מונופול רשות השידור הייתה הטלוויזיה שופרו של הממשל. שותפות אינטרסים והעדר תחרות גרמו לה להיות זרוע ביצועית של מממנה. הערוץ השני (וגם ערוץ 10) היו אמורים לפתוח את האפשרויות, לשחרר אותן. במקום זה ברוך מוצא מהדורת חדשות שאיננה יודעת להפריד בין 'בידור' ל'חדשות', כתבים צבאים הממשיכים במסורת דוברי הצבא, ורייטינג המזכיר שבסופו של דבר מדובר רק בכסף. ערוץ 2 החליף את ערוץ 1 ונהיה 'בית' – הקונסנזוס הישראלי, המרחב הציבורי הגדול. "טלוויזיה שיש לה מדינה", כותב ברוך יותר מפעם אחת.

לא נפקדה מ'תקשורת' רוחה של ההלכה. ההלכה כקוד אתי, מוסרי, ההלכה כתקנון. האם מותר למצלמתו של ניסים משעל לפלוש קרוב כל כך אל פניו של המרואיין, ביודעו שצילום כזה מדמה את פניו של המרואיין כ"'שדה קרב' שדוחה הדר, אסתטיות, מסתורין"? האין הוא מחויב להודיע על כך למרואיין? האין הוא מחויב לעשות זאת גם למתחרהו הפוליטי של המרואיין? ובעניין אחר: האומנם עשה כדעת ההלכה הרב ישראל אייכלר, כשפרש מדיון ב'פופליטיקה' בנושא מיסוד הזנות בישראל מתוך "צניעותם של תלמדי חכמים"? תשובתו של ברוך דוקרת, עניינית, לא משתמעת לשני פנים.

ברוך מבקש להחיל את חוק "כבוד האדם וחירותו" על הרגע המזעזע שבו דודו טופז זורק כדורי שוקולד לתוך פיה הפעור של אישה שמנה, גם אם היא עצמה אינה מודעת לפגיעה בכבודה האנושי; דורש מעיתונאים לפרסם את הגילוי הנאות שלהם במקום שבו הוא נצרך, ובעיקר מודע ליכולת של התקשורת להשתמש באדם כחומר בערה לסיפוק הרייטינג. הוא איננו סומך תמיד על הממונים שלא יבואו לידי כישלון וביזיון הבריות.

היחס של ברוך אל המסך הקטן מתורגם לפרקטיקה כמעט הלכתית: הוא מבקש ממך לא לכבות את הטלוויזיה בשעת הלוויות קרבן פיגוע "למען יאריכון ימיך כבן אדם", ומתחבט האם מותר – מבחינה הלכתית – להחרים את המכשיר כנגד חוב שאינו נפדה, ונוטה להשיב: "בהיות הטלוויזיה כמעט חייו, קהילתו, אזרחותו ומפלטו של החייב, אולי אין על פי ההלכה להחרים אותה".

ההלכה מובאת בדפי הספר גם על ידי פסקים (אם כי בצורה מצומצמת הרבה יותר מספריו האחרים, מטבעו של הנושא), בעיקר מפי הרב עובדיה יוסף. בין השניים היו כידוע קשרי חיבה והערכה הדדיים. בספר מובא טור ארוך שבו מסכם ברוך את כישלונו להסביר את הרב יוסף ל'ישראלים' דרך ראיון שערך עימו ב'מעריב'. ברוך מופתע מתגובות הלעג ומהעוינות, ובמילות הסיכום שלו ישנה נימה רגשית מפתיעה.

אדם ברוך הרבה להשתמש במושג 'סוכן זיכרון'; אישיות מרכזית השומרת את המת בתודעה התרבותית-תקשורתית, ואינה נותנת לו להיעלם אל תהום הנשייה של הזיכרון הציבורי. דן בן אמוץ נעלם, פנחס שדה כמעט נעלם. חנוך לוין נשאר, מאיר אריאל כמעט חי ונושם. מי שנשאר – היה לו מי שידאג לסעוד אותו אחרי מותו. "אין חיים אנושיים בלי זיכרון, בלי אשראי-זיכרון", הוא כותב באחת הפסקאות שעוסקות בתרבות המדיחים והמודחים בתקשורת הישראלית.

רצה הגורל והנה 'סוכני הזיכרון' של ברוך הקימו את האנדרטאות שלהם באותו הזמן. 'תקשורת' ו'מות האדמו"ר' משהים את אדם ברוך בינינו ונותנים לדמותו במה מכובדת להיאחז בה. ההשוואה ביניהם אינה הגונה. כל אחד מהם מושך, במדיום אחר, לכיוון שונה. ובכל זאת, חידת אדם ברוך אינה קרובה לפתרון בסרטו של מיברג (יישארו ממנה בעיקר עדותה ודמותה המדהימה של אמו, נחמה רוזנבלום). אם ישנו מפתח, הוא נמצא בטקסטים הרבים שהשאיר אחריו. עבודה רבה עוד מצפה לסוכני הזיכרון. המבחר שמכונס ב'תקשורת' הוא נקודה נוספת שממנה אפשר לנסות ולבאר את דמותו.

פורסם ב'מוסף שבת', 'מקור ראשון', ה' בכסלו התשע"א, 12.11.2010