פשוט יהודי / אורי הייטנר

בתי מדרש משותפים, קהילות תפילה חילוניות, 'תיקון' ליל שבועות המוני, מוזיקאים מובילים מפייטים – התחדשות היהדות בדור האחרון היא תופעה שבאה כדי להישאר. בספרו החדש משרטט יאיר שלג את מפת הדרכים של הרנסנס היהודי

מעברי ישן ליהודי חדש – רנסנס היהדות בחברה הישראלית

יאיר שלג

המכון הישראלי לדמוקרטיה, תשע"א, 198 עמ'

 

ההתפתחות החשובה והמרתקת ביותר בדור האחרון בחברה הישראלית ובתרבותה היא התחדשות היהדות בתוכה. מהוויה של ישראליות באוריינטציה מערבית ההולכת ומתרחקת מן היהדות, הולכת ונבנית הוויה חדשה, של ישראליות המתחברת אל היהדות בדרכים שונות, יוצרת בה ומפתחת אותה, ומחזירה אותה למקום מרכזי בקיום הישראלי. מה שנדמה תחילה כאופנה אינטלקטואלית של לימוד יהדות בקרב קומץ אליטיסטי הולך והופך לתופעה חברתית גדולה ורבת ענפים – פריחה של בתי מדרש וקבוצות לימוד, קהילות תפילה פלורליסטיות וחילוניות, גל גדול של מוסיקה המתחברת לפיוט היהודי, עיסוק אינטנסיבי בפרשת השבוע – כולל בתקשורת ההמונים הכתובה והאלקטרונית ועוד.

יאיר שלג, עיתונאי וחוקר החברה הישראלית, שלפני שנים אחדות פרסם את הספר "הדתיים החדשים", שבו מיפה את התהליכים ואת השינויים הפוקדים את החברה הדתית בישראל, ממפה בספרו החדש את תהליכי התחדשות היהדות בחברה הישראלית. "רנסנס היהדות", בלשונו, מתקיים בעיקר בחברה החילונית והמסורתית, אך כפי שהוא מציין גם בחברה הדתית לאומית מתקיים רנסנס כזה, כחלק מאותה מגמה ובהשפעתה. ספרו של שלג הוא ניסיון ראשון לחקור את התופעה בכללותה ולנתח אותה. בספר קצר, שהוא מעט המכיל את המרובה, מצליח שלג לעשות סדר, למפות את התהליכים, להגדירם ולהסבירם, ואף להצביע על הכיוונים האפשריים להמשך התפתחותם.

המסר המרכזי של הספר הוא שהיקף התופעה – הן מבחינת משך הזמן והן מבחינת התפשטותה לציבור רחב ומגוון מאוד – הוא עדות לכך שאין זו אופנה חולפת, אין זה עוד "טרנד", אלא תהליך עומק. אמנם הוא מתאר אפשרות של תרחיש דיאלקטי של מהפכת נגד, אולם הוא מאמין שמדובר בתופעה מהותית ומשמעותית שהחברה הישראלית זקוקה לה ובשלה לה, תופעה שתלך ותעמיק בשנים הבאות.

מסר מרכזי נוסף הוא ההבחנה המעניינת בין המסלול התרבותי לבין המסלול הרוחני של הרנסנס. יש בהגדרה הזאת קושי, שכן המסלול התרבותי הוא רוחני מאוד, ולא בכדי 'אחד העם' – שהוא בעיניי אבי המסלול התרבותי – הגדיר את דרכו כ"ציונות רוחנית". אולם בשיח הישראלי היום ה"רוּחְניות" היא שם קוד לתופעת הניו-אייג', ואת התופעה הזאת מגדיר שלג כ"מסלול הרוחני". שלג נותן במסלולים סימנים: בעוד המסלול התרבותי הוא של מחפשי היהדות, המסלול הרוחני הוא של מחפשי אלוהים. בעוד המסלול התרבותי מחובר להוויה החברתית ומבקש להשפיע על החברה הישראלית ולחולל בה שינוי, המסלול הרוחני הוא אינדיבידואלי, ונותן מענה לצורכי הנפש של הפרט.

המיפוי הזה הוא, בעיניי, הבשורה המעניינת ביותר של הספר. כמי שמצוי שנים רבות בלבו של הרנסנס התרבותי, וכמי שאינו מתחבר, בלשון המעטה, לרנסנס הניו-אייג'י, היה לי קשה תחילה למצוא את שתי התופעות באותה כריכה. אולם מקריאת הספר למדתי שאי אפשר לנתק את שתי התופעות לחלוטין, אף שרצוי להבחין ביניהן, כפי שעשה שלג כשחילק את הספר לשני חלקים, העוסקים בנפרד בשתי התופעות.

קו ההפרדה בין שני המסלולים אינו חד משמעי. אני מקורב לקהילת "ניגון הלב" – חלוצת בתי התפילה "החילוניים" (אנשי הקהילה אינם ששים להגדרה זו ואף אני איני מגדיר כך את עצמי, אך אשתמש בה כאן כדי להקל על הקורא את אפיון התופעה) ואף ערכתי מחקר עומק על אודותיה. קהילה זו היא התגלמות המסלול התרבותי של רנסנס היהדות. עם זאת, בהחלט ניתן למצוא בה סממנים ניו-אייג'ים, כמו פסק זמן בתפילת ליל שבת של עצימת עיניים והתכנסות פנימה למחשבה על השבוע החולף, או פרק של מדיטציה במהלך יום הכיפורים. ואף שיש במסלול הרוחני ביטויים המעוררים בי תגובה שלילית ביותר, כמו תרבות הקמעות וההשתטחות על קברי צדיקים, התאהבתי בסיפוריו של רבי נחמן מברסלב ובמוסיקה של ר' שלמה קרליבך, שהם מגיבוריו הראשיים של המסלול הרוחני. לא תמיד אני מקבל את החלוקה שיוצר שלג בין המסלולים. איני בטוח שהייתי תוחם את היצירה המוסיקלית של בני משפחת בנאי דווקא למסלול הרוחני, וכך גם את "לימודי ימימה", מה שמוכיח שבין המסלולים קיים מרחב תפר שאינו חד משמעי.

נקודה חשובה נוספת שאותה מדגיש שלג היא התרחבות הרנסנס התרבותי לעבר שכבות עממיות שלא נטלו בו חלק עד כה. בצדק הוא מצביע על תפקידה החשוב של החברה למתנ"סים בהתרחבות זו; עובדה שאינה נחלת רבים ממחוללי הרנסנס. כמובן, גל המוסיקה היהודית הוא סוכן השפעה חשוב ביותר להרחבת מעגל הרנסנס של היהדות, וגם עובדה זו מוצאת את ביטויה בספר.

שלג קובע נקודת מוצא לרנסנס היהדות – 1989 – השנה שבה הוקמו "המדרשה" במכללת "אורנים" ובית המדרש "אלול". אכן, הקמת המוסדות הללו היא אבן דרך מרכזית ברנסנס היהדות. ואף על פי כן, אני סבור ששלג מרחיק לכת יתר על המידה במידת החשיבות של הקמתם, וממעיט בחשיבות התהליכים שקדמו להם. שלג היטיב להגדיר את המהלך כ"רנסנס" ולא כמהפכה. דווקא עובדה זו מעידה על כך שמדובר בהבשלה הדרגתית, ששני האירועים ב-1989 הם חלק ממנה. מדובר בתהליכים שרחשו במשך עשרות שנים מתחת לפני הקרקע והבשילו בהדרגה.

נהוג להציג את המהפך היהודי הגדול בתנועה הקיבוצית – מתנועה שכל כולה מרד ביהדות לתנועה שבתוכה נעשה מרד במרד. אני רואה ניתוח זה כפשטני ודיכוטומי. הציונות מרדה בחיי הגלות וחלק מן המרד היה גם במסורת היהודית. בתנועה הקיבוצית תופעת המרד הייתה משמעותית ביותר, אך במקביל לה תמיד היה זרם תרבותי חשוב ששמר על חיבור חזק ליהדות מתוך גישה יוצרת וחדשנית שבטעות הוגדרה כביטוי המובהק של המרד (כמו סדר הפסח הקיבוצי וחגיגות הביכורים בהתיישבות העובדת), אך למעשה היא הביטוי המובהק של התחדשות יהודית. קומץ של אנשי תרבות ורוח הצליח להשפיע מאוד על יצירה יהודית נפלאה, בעיקר בחג הקיבוצי, אך לא הצליח לעצור את מגמות החילוניות הקיצונית בקיבוצים. עם זאת, אותו קומץ נשא לאורך השנים את לפיד היהדות ברמה, ואפשר את האופציה היהודית הזאת שהלכה והתעצמה עם השנים. הקמת "המדרשה" בידי בני קיבוצים היא שלב בהבשלת ההתעצמות התרבותית הזאת.

שלג הזכיר את קבוצת "שדמות", שהשנה מלא יובל לקיומה, כאחת ממבשרות הרנסנס. למרבה הצער הוא התעלם מהדור שקדם לה – אנשי תרבות דגולים כמתתיהו שלם, יהודה שרת, אריה בן גוריון, אבא קובנר, אברהם אדרת, מיכאל בהט ואחרים, ששמרו על הגחלת ויצרו את התשתית התרבותית שעליה צמח הרנסנס. כך למשל, בהציגו את התופעה הנפלאה, והיום אף ההמונית, של תיקון ליל שבועות במרחב "החילוני", לא ידע שלג לציין שאת המסורת הזאת חידש בתנועה הקיבוצית מאיר איילי מקיבוץ יפעת כבר בשנות ה-60. איילי הבין שאי אפשר לקיים את שבועות רק כחג הביכורים החקלאי, ויש להחזיר אליו את תוכני חג מתן תורה. עם זאת, אי אפשר שלא לראות בהתחדשות חג הביכורים ביטוי לרנסנס יהודי שיש בו התחברות ליהדות הארצישראלית הקדומה, עם השיבה הציונית לא"י.

נקודה נוספת ששלג החמיץ היא אחת המשמעויות המרכזיות של בתי המדרש מסוג "המדרשה" ו"אלול". בשנות ה-70 וה-80, בקרב מובילי ההתחדשות היהודית התרבותית במרחב החילוני ובפרט בתנועה הקיבוצית הייתה נימה אנטי דתית מובהקת. דומה שדווקא האנשים המחוברים יותר ליהדות היו הקיצוניים יותר בהתנגדותם לאורתודוקסיה. הייתה איזו יומרה לאותם אנשים להוכיח שדווקא הם היהודים האמיתיים, המייצגים את היהדות האמיתית, והשליחות שלהם היא לבטל את המונופול שהדתיים לקחו על היהדות.

והנה, בתי המדרש הללו, ולעתים בדיוק אותם אנשים שנשאו את הדגל הלעומתי, עברו שינוי הדרגתי עד שהיום לא נותר כמעט שריד לתפיסה הזאת. מבחינה זאת, אכן שנת הקמת "המדרשה" ו"אלול" היא תאריך משמעותי ביותר. "אלול" קם כבית מדרש משותף לחילונים ולדתיים. לאחר רצח רבין הקימה "המדרשה" בשיתוף עם ישיבת השילוב מעלה גלבוע את בית המדרש "ניגון" (גילוי נאות: במשך שנתיים חבשתי את ספסלי בית המדרש הזה), שפתח פתח למפעלי למידה ותרבות משותפים לחילונים ודתיים. מה גרם לשינוי?

לדעתי, הגישה הלעומתית הייתה שלב של התפתחות והתבגרות, שביטא בעיקר חוסר ביטחון ותחושת נחיתות של מי שאינם בקיאים בפני מי שבקיאים יותר. ככל שהעמיק והתרחב הידע ביהדות של העוסקים במלאכה גבר ביטחונם העצמי, והם לא היו זקוקים עוד ללעומתיות הזאת. לפתע הם הבינו שהדתיים לא לקחו שום מונופול על היהדות. החילונים הם שעזבו את המגרש והותירו בו את הדתיים לבד. היום ברור שיש לראות במורשת היהודית את המגרש המאחד בין חלקי העם, חרף השונות באופן פרשנותה והגשמתה, ולא לראות בה גורם מפריד, חלילה.

בפרקים האחרונים של הספר משרטט שלג תרחישים אופציונליים של המשך התהליך התרבותי והחברתי הזה, וגם מצביע על סכנות – כמו גלישת המסלול הרוחני לפונדמנטליזם. הוא גם מצביע על בעיות, כמו התלות של מוסדות הרנסנס התרבותי בפילנתרופיה היהודית האמריקנית. כמנהל אחד המוסדות הללו, מרכז "יובלים" במכללת תל-חי – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית, המוביל את ההתחדשות היהודית בגליל המזרחי, אני מודע לבעיה, ולצורך בביזור גורמי המימון. שלג טוען שככל שתתרחב התופעה התרבותית ויגדלו מעגלי השותפים בתוכה תקטן התלות הזאת. אני רוצה מאוד לקוות שהוא צודק.

הפרק האחרון בוחן את "האופציה המסורתית" – האם ועד כמה מבטא הרנסנס הזה התעוררות של אופציית המסורתיות והפיכתה לזרם מרכזי, זרם ביניים בין חילוניות ודתיות. אני בהחלט חושב שהאתגר הבא של תנועת ההתחדשות היהודית הוא התחברות למסורתיות המזרחית. בפרק זה מציב שלג אופציה נוספת – היווצרות יהדות שאינה זקוקה עוד להגדרות הללו. אני עצמי מגדיר עצמי כ"יהודי על זרמי" – איני דתי, איני חילוני, אני אולי מסורתי אך לאו דווקא במובנים המקובלים, ובעיקר – איני רוצה להגדיר עצמי על פי מה שאיני. אז מי אני בכלל? פשוט יהודי. ואם יש צורך בהגדרה נוספת – יהודי ציוני. מי צריך יותר מזה?

 

פורסם ב'מוסף שבת', מקור ראשון, י"ב כסלו תשע"א, 19.11.2010

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 במרץ 2011, ב-ביקורת ספרים, גיליון וישלח תשע"א - 693, עיון ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: