על העבריות / אבי דנטלסקי

העבריות של יוסף (בספר בראשית) ושל בני ישראל (בספר שמות) אינה זהות אתנית אלא נאמנות אידיאולוגית למורשתו של עבר, חותם של אצילות מחייבת

גוידו רני, יוסף ואשת פוטיפר, 1631

מיהם העברים?

אילו תייר ישראלי המטייל בחו"ל היה נשאל מאין הוא ומשיב "מגב ההר", הוא היה נתקל מן הסתם בהרמת גבה או שתיים. אך זה לכאורה מה שעושה יוסף בספרו לשר המשקים "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים" – והרי מתבקש היה כי יציג את עצמו כמי שנגנב מארץ כנען?!

ואם נראה הדבר כ"פליטת פה", יבואו הפסוקים הבאים ויוכיחו כי יוסף עצמו נתפס בעיני המצרים כ"אִישׁ עִבְרִי" (לט יד) או "נַעַר עִבְרִי" (מא יב). אם נמשיך לספר שמות נראה כי הביטוי זוכה לאינפלציה של היקרויות (כגון "ה' אלהי העברים" החוזר לא פחות משש פעמים בפרשות שמות-וארא-בא) – וכל אלו מעוררים את השאלה הפשוטה: מיהם העברים?

לכאורה, התשובה טריוויאלית, שהרי ידוע לכולנו ש"עברים" הוא אחד הכינויים לעם ישראל, החל מאברהם שנקרא "אַבְרָם הָעִבְרִי" (יד יג) ועד יונה שהשיב לשאלת המלחים "אֵי מִזֶּה עַם אָתָּה" את התשובה "עִבְרִי אָנֹכִי" (א ט).

אלא שכבר השוואת תרגום אונקלוס למושג זה בבראשית לעומת תרגומו בשמות מערערת את ההנחה הזו: 'עברי' בספר בראשית מתורגם תמיד כ'עִבְרָאָה' ואילו בפרשות שמות-וארא-בא הוא מתורגם תמיד כ'יְהוּדָאָה'. ד"ר יצחק מייטליס, שהעיר על נקודה זו (בספרו "לחפור את התנ"ך"), כותב: "נראה אפוא שהמונח 'עברי' שהיה כינוי כללי לאוכלוסייה רחבה הפך ברבות הימים למונח המיוחד לעם ישראל בלבד".

אלא שכאן הבן שואל – מי הייתה אותה 'אוכלוסייה רחבה'? ואיך קרה שהמונח 'עברי' הצטמצם ברבות הימים ל'עם ישראל' בלבד? והשאלה המעניינת מכולן – מדוע נעלם מונח זה מהלקסיקון שלנו? (נסו לחשוב על מושג כלשהו בעברית המכיל 'עברי' בתוכו ותגיעו לשלושה-ארבעה לכל היותר. ולא, "הכושים העבריים" לא נחשב…).

קווים לדמותו של עבר

כאמור לעיל, האִזכור הראשון של העברים בתנ"ך הינו בפסוק "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי". דעת חז"ל (המובאת ברש"י וברמב"ן), שלפיה נקרא אברם כך כיוון שבא מעבר הנהר, מוקשה מכמה בחינות ולא כאן המקום לפרטן. הפירוש המסתבר לדעתנו הוא כי 'עברי' הוא מצאצאי עֵבֶר, הלא הוא נינו של שֵׁם בן נח. כבר חז"ל עמדו על כך במדרש "נשכח" מעט בבמדבר רבה פרשה י: "'נקובי ראשית הגוים' – הבאים משני שמות, שם ועבר, שמשם נקראו ישראל עברים". כך מניח גם ריה"ל בפשטות בספר הכוזרי (א צה): "ואברהם סגולת עבר ותלמידו ועל כן נקרא עברי", וכך מפרשים גם ראב"ע (שמות כא ב), רד"ק וספורנו.

אלא שפירוש זה מעורר על פניו שתי בעיות משמעותיות – ראשית, מדוע דווקא עבר?! מדוע לא שֵׁם? או ארפכשד? שנית, מדוע שאר צאצאיו הרבים של עבר – ביניהם ארם, אדום, ישמעאל וכו' – לא נקראו עברים?

על מנת לענות על שאלות אלו יש להתעמק מעט במיהותו של עבר, שכפי שנראה מיד היה דמות חריגה ומיוחדת בעיני התורה ומשם גם בעיני חז"ל.

עבר מוזכר לראשונה באופן מפתיע דווקא בתיאורו של שם: "וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל" (בראשית י כא). כלומר – אם ברצונך לדעת מיהו שֵׁם, הרי זה הסבא-רבא של בניו של עבר… הדגשה זו מתמיהה כמובן, אך התורה לא מסתפקת בכך. בתיאור התמציתי של השתלשלות הדורות משם והלאה נעצרת התורה בבניו של עבר: "וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים…" – ומיד אחר-כך בפרק יא שוב מתוארת שושלת שם, דרך עבר ופלג ומשם בקו ישר עד תרח ואברם.

ניתן לעמוד על ייחודו של עבר על-פי פשט הפסוקים בעזרת תרשים המתאר את סדר הדורות כולל משך החיים של כל אדם בשלשלת שמנח ועד לבני ישראל. מהתרשים נראה בבירור כי עבר היווה מעין "דור מעבר" – לפחות מבחינת משך החיים – בין "דור הנפילים" שחיו מאות שנים לבין בניו של עבר, שממוצע חייהם נע סביב 200 שנה. מלבד זאת ניתן לראות כי עבר "הטיל צל ענק" על הדורות שאחריו, עד כדי כך שבהיותו בן מעט יותר מ-100 כבר ראה נינים לבניו, ובסוף חייו ייתכן שאף פגש את אברהם, יצחק ויעקב!

'עברים' – יש כבוד!

עד כאן עולה מהמפורש בתורה. אך בדברי חז"ל מצאנו שתי התייחסויות מרכזיות נוספות לדמותו של עבר, שעל-פיהן היה עבר גם נביא וגם מחנך. על הפסוק "שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ…" אומר רש"י (ומקורו בב"ר לז ז): "למדנו שהיה עבר נביא, שקרא שם בנו על שם העתיד". מסורת נוספת הינה קיומו של 'בית המדרש של שם ועבר', המופיע מספר פעמים במקורות חז"ל (אגב, לקוראיו הנאמנים של מוסף 'שבת' זכור אולי מאמרו המרתק של ז'אבו ארליך ['אבלה – בית-מדרשם של שם ועבר?', ויצא תשס"ז], שבו הוא מציע לזהות את בית מדרשם של שם ועבר עם המתחם הענק שהתגלה ליד העיר אֶבְּלָה שבסוריה, ובו "ספרי לימוד" מחימר מתקופת האבות וכן שמות עבריים מוכרים). ממקורות אלו עולה כי הייתה לחז"ל מסורת מוצקה בדבר היותם של שם ועבר מלמדי דרך ה' ברבים.

לאור זאת ניתן להבין לעומק את הגדרתו של שם כ"אבי כל בני עבר", כלומר – כל ההולכים בדרכו הרוחנית של עבר, ולא רק זרעו הפיזי, וכהסברו של ספורנו: "'שהמחזיקים בדעות מציאות האל ויכולת השגחתו נקראו 'עברים', על שם עבר שהשתדל להבין ולהורות זה". ובלשוננו נאמר כי להיות 'עברי' אינו רק עניין של גנאלוגיה, אלא גם עניין של אידיאולוגיה: העברים הינם צאצאיו ותלמידיו של עבר, דמות מופת שהייתה ידועה בכל רחבי העולם העתיק הן כנצר אחרון ל'דור הנפילים' שאחרי המבול, הן כנביא א-להים והן כאיש רוח שהעמיד אלפי תלמידים ההולכים בדרכו.

עברים אלו נתפסו כאנשים נעלים ובעלי אמונה מיוחדת, שמונחים על ידי ערכי מוסר וקודי התנהגות שונים מהמקובל בסביבתם, והם רואים בכל 'עברי' – אח ("כי נשבה לוט בן-אחיו", "איש עברי מאחיו", "אחיך העברי" ועוד). יצוין כי פירוש זה הינו בניגוד מוחלט לפירוש שהוצע על ידי הרב יואל בן-נון (במאמר "העברים וארץ העברים", מגדים ט"ו), ולפיו הביטוי 'עברי' הוא ביטוי של בוז מעורב בפחד בפי העמים כלפי ישראל (בהסתמך על הזיהוי עברי=ח'בירו שלא כאן המקום להרחיב לגביו), ומשמעו מקביל ל"פליט". להמחשת ההבדל במונחי ימינו ניתן לדמות זאת להבדל שבין "בודהיסט" ל"תאילנדי" – הראשון מעורר אסוציאציה חיובית, למרות הניגוד התרבותי, ואילו השני מעורר אסוציאציה שלילית ומבזה.

יוסף העברי

וכעת ניגש להסבר הביטוי 'עברי' החוזר פעמים רבות כל-כך דווקא בסיפורו של יוסף. לדעתנו, יוסף ביצע פעולה של "מיצוב מחדש" – הוא דאג להדגיש את מוצאו כ'עברי' דווקא, ולא כפי המתבקש כ'כנעני'. כך הצליח 'להתברג' בבית העבדים המצרי הענק לתפקיד של לא פחות מעבדו של פוטיפר רב-הטבחים! ניתן לדמיין את פוטיפר מציג לאשתו בגאווה את ה"ציוד" האיכותי החדש שקנה: made in Hebrew Land, ולא made in Canaan… – וכן את אשתו הלועגת לו באמרה לעבדיה: "ראו הביא לנו איש עברי [איכותי כביכול] לצחק בנו"…

מכאן גם ברור מדוע יוסף מדגיש לשר המשקים כי הוא בא מ'ארץ העברים', כלומר – לא מארץ כנען, אלא מהארץ הידועה היטב למצרים כארצם של תלמידי עבר, הנביא הגדול. מכאן גם ברור מדוע נוקט שר המשקים בדברו אל פרעה בלשון "ושם אתנו נער עברי" (לשיטת ר"י בן-נון שהוזכרה לעיל הרי זה "סדין אדום" עבור פרעה, הלוחם בח'בירו, ואיך העז השר להשתמש בביטוי כזה בעודו רוצה לשכנע את מלכו להביא את אותו 'פליט נמלט' אליו?) – כוונתו דווקא לתת נופך של כבוד לדמותו של יוסף, כאחד מצאצאי העברים שהינם נביאים ויודעי דבר ה'!

וכך נראה לנו לפרש את הביטוי התמוה 'עבד עברי' והמקביל לו 'אחיך העברי' (דברים טו יב) –  לכאורה לא מובן מדוע לא נאמר פשוט "עבד מאחיך" או "עבד ישראלי"?! אלא שביטוי זה הוא הדהוד זועק ליוסף, העבד העברי הראשון, שנמכר על ידי אחיו – והתורה מדגישה זאת כדי שנבין מדוע דיני העבד בתורה שונים כל-כך מדיני העבדים המקובלים אז. ומעניין כי בלשון זו בדיוק חוזר על כך ירמיה, מאות שנים מאוחר יותר: "לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו העברי והעבריה חפשים, לבלתי עבד בם ביהודי אחיהו איש" (לד ט) – ירמיהו כביכול מפרש את המילה 'עברי' בביטוי 'ביהודי אחיהו', שהרי 'עברי' במשמעותו המקורית כבר לא היה קיים או שנשכח אז!

אם נמשיך לספר שמות, נראה שמאז ימי יוסף עברו הרבה שנים וקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף [העברי] – הוא הראשון שזיהה את העבדים העברים כ"עם בני ישראל" (א ט), כלומר – כישות פוליטית ולא אידיאולוגית. רק  למיילדות הוא התייחס כ'עבריות', כיוון שהן היו במעמד רם יחסית לשאר העבדים. משה שגדל בבית פרעה ויוצא אל אחיו מתייחס אליהם כעברים ולא כבני ישראל (פרק ב), שכן עדיין לא ראה עצמו חלק מעם, אלא חלק מאחווה תרבותית, הלא היא אחוות העברים (רק עשרות שנים אחר-כך, לאחר בירור עמוק שעשה במדיין, יחליט משה "להצטרף" לעם ישראל; ואכמ"ל).

ה' א-להי העברים

ומכאן לביטוי "ה' אלהי העברים", החוזר כאמור שש פעמים בתחילת ספר שמות: ביטוי זה מופיע לראשונה בציווי ה' למשה ולאהרן לפנות אל פרעה ולומר לו כי ה' א-להי העבריים נקרה עליהם (שמות ג יח). אלא שמשה מניח שעליו להסביר לפרעה במונחים שהוא מבין, ככל נביא שמתנבא בסגנון שלו, ולכן הוא אומר (או שהיה זה תרגומו של אהרן?): "כה אמר ה' אלהי ישראל…"! (שם ה א).

זו, מסתבר בדיעבד, הייתה טעות – פרעה מתכעס ואומר: "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את בני ישראל?!" כאומר: "וכי אתה מאיים עליי באלהים של אותו עם עלוב המשועבד לי?!".  משה ואהרן ממהרים לתקן את עצמם ולומר: "אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ" – כלומר, אנחנו לא עבדים (ח'בירו) – אנחנו עברים! ואלהי העברים הוא לא אלהים פרטי של קבוצה אתנית, אלא הוא האלהים של כלל האנושות! אלא שפרעה "לא קונה" את  שינוי העמדה המפתיע הזה ומדגיש שמבחינתו מדובר בעם קונבנציונלי, שנוצח על ידו והוא משועבד למצרים: "למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו".

משם ועד פרשת בא ימשיכו משה ואהרן להדגיש כי ה' אלהי העברים שלחם, לא אלהי ישראל, אבל ללא הועיל – כיוון שהזהות העברית כבר ניטשטשה והחלה לשאת קונוטציות שליליות של עבדות ונוודות.

* * *

כל שאמרנו כאן הוא רק בסיס לעניין העיקרי – והוא הגדרת הזהות העברית, הבנת השלב שבו היא 'נעלמה' מחיי עם ישראל, וההשלכות של כל אלה על שאלות הזהות והתרבות שלנו כיום. על כל זאת, בהזדמנות אחרת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו בכסלו התשע"א, 03.12.2010

 

 

פורסמה ב-6 במרץ 2011, ב-גיליון מקץ / חנוכה תשע"א - 695 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. הנה גירסה מותאמת יותר לפרשיות שמות-וארא בהן אנו נמצאים:
    http://ivri.org.il/2013/12/hebrews-at-exodus/

  1. פינגבק: העברים בספר שמות | ארץ העברים

להגיב על אברם העברי לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: