מרגיש את כאב הימים / נורית גוברין

ראשית פרסומו החלה סמוך למאורעות תרצ"ו, בו ביטוי לחוויית הנסיעה בדרכים בימים הללו. אז הוא התחיל לגלות אחריות לכלל תוך תיאור חד של היחיד שבתוכו

 

אהרון מגד (איור: רעות עמרני)

בן שלוש עשרה עזב אהרן מגד את בית הספר העממי ברעננה לאחר ש"קפץ כיתה" ונסע לתל-אביב ללמוד בגימנסיה העברית "הרצליה", ובה למד ארבע שנים (1933-1937).

בראיון עם צבי אילן ב'הארץ שלנו' (13.12.1966), במסגרת הסדרה "נער הייתי" ותחת הכותרת "מתי הרגשתי שאני סופר?", התוודה אהרן מגד בפני קוראי העיתון לבני הנעורים על כך שהחל לכתוב עוד בימי הילדות המוקדמים. דבריו הולמים את המסגרת שבה פורסמו, ויש בהם עידוד לקוראים כ"ילדים כותבים" היכולים להזדהות עם מי שהחל לכתוב כילד ונעשה לימים סופר פורה ומפורסם:

התחלתי לכתוב בגיל שמונה. כתבתי בעיקר שירים. היה לי פנקס קטן שחור, ובו הייתי כותב הרהורים על גורל האדם והעם. מה פתאום אני הקטן כותב 'דברי הגות'? בביתנו הייתה ספריה גדולה של אבי המורה ושל אמי, שהייתה מורה בחוץ-לארץ, וניצלה כל רגע פנוי לקריאה.

הכתבה מתארת תיאור רומנטי-אידילי של כתיבה ב"סוכה זעירה [ה]נחבאת לה בפאת החורשה המצלה שליד רעננה", כשהילד נכנס לתוכה עם "דמדומי-ערבית", "מדליק נר, פותח תיבה קטנה ומוציא ממנה דפים ארוכים-ארוכים המלאים בצפיפות בכתב-יד ילדותי". לילד זה מצטרף חברו, המגיע לסוכה כש"בידיו דפים אחדים מקופלים. השניים יושבים על גזע עץ קטן בסוכה וקוראים זה לזה את היצירות שחיברו ביום שחלף". הכתיבה היא הסוד הפרטי של הילד: "כל מה שכתבתי הייתי גונז במגירה נעולה, בקודש-הקדשים הפרטי שלי. שמרתי על הדברים מכל-משמר. אילו ידעתי שמישהו רואה את הכתוב הייתי מתחלחל. דבר ממה שכתבתי לא הראיתי לאיש עד גיל 13, וגם אז לא להוריי או למורים". רק ה"חבר הטוב מאוד" היה שותף לסוד הכתיבה.

כל היצירות היו חיקויים

בתשובה לשאלתו של המראיין צבי אילן "מתי פרסמת את סיפורך הראשון?", ענה:

מהשירים וה'אוצרות הגנוזים' לא פרסמתי מאומה. הם שמורים עד היום בבית אמי. בשיעור המלאכה בבית הספר העממי התקנתי לשם כך תיק קרטון כרוך יפה. מוקדם מאוד הרגשתי שכל 'היצירות' היו חיקויים לסופרים ולמשוררים שקראתי. מתי פרסמתי בפעם ראשונה? זה קרה כך: הנסיעות הארוכות באוטובוס השכם כל בוקר מרעננה לתל אביב ובחזרה הפכו להיות חלק מההווי שלי. התבוננתי בנוסעים ובמעשיהם. כתבתי רשימה אודות נסיעה אחת, מעין 'פיליטון', ושלחתיה בשם בדוי לעיתון הערב שהוציא אז 'דבר'. לא האמנתי שהרשימה תפורסם בעיתון למבוגרים. הן הייתי אז בן 15. אבל יום אחד פתחתי את העיתון ומצאתי, להפתעתי, את הרשימה מודפסת.

כמובן שאיש לא ידע מיהו החתום על הרשימה. הייתי כל כך נרגש, עד שלא יכולתי להתאפק. ניגשתי אל חבר בגימנסיה והראיתי לו את הרשימה ואמרתי: 'את זאת אני כתבתי!'. הוא כלל לא התרגש… אחר-כך המשכתי לכתוב רשימות בעיתוני תנועת 'המחנות העולים' בה הייתי חבר.

כמעט בכל הראיונות הרבים שהתקיימו עם אהרן מגד חזר והצביע על סיפורו "מטען של שוורים" (תש"ג, 1943) כסיפור הראשון שכתב, ופירט את נסיבות כתיבתו הדרמטיות. דומה שרק בראיון המוקדם עם גליה ירדני (1959-1960), לפני שראיון עם סופר נהפך לשִגרה לקראת הופעת כל ספר חדש שלו, הודה ב"כמה 'חטאות נעורים' שלו, שלזכרן צחקנו ביחד", וגילה:

בעצם התחלתי לכתוב בגיל צעיר מאוד. סיפורים הומוריסטיים וסאטיריים מחיי הגימנסיה פרסמתי עוד בעיתוני התנועה. אחר-כך – בעלונים של הקיבוץ. אבל נדמה לי שהסיפור הראשון שהיה לו ערך אמנותי כלשהו היה 'מטען של שוורים'.

לימים, בראיונות הבאים, לא הזכיר את "חטאות הנעורים" הללו, והציג את "מטען של שוורים" כסיפור הראשון. מיתוס זה של הסיפור הראשון התאים למיתוס הפועל-הסופר. אבל, כאמור, לא הוא היה הדבר הראשון שפִרסם ואף לא הסיפור הראשון שלו. היה זה הסיפור הראשון שנמצא ראוי בעיני אהרן מגד לפתוח את ראשיתו כמספר. וכך חברו יחד שני המיתוסים: מיתוס הילד-הסופר ומיתוס הפועל-הסופר.

מתריע בשער

בן שש עשרה היה אהרן מגד, תלמיד הגימנסיה "הרצליה", כשראתה אור ב'דבר', בשנת תרצ"ו, רשימתו הסיפורית הראשונה: "מהרהורי תלמיד", עליה חתם: אהרן מ. היה זה בעמוד מיוחד של עיתון 'דבר' שהוקדש לדברי תלמידים, שכותרתו: "נוער וילדים בימים אלה", מיום ט' בתמוז תרצ"ו (29.6.1936).

לרשימה שלושה חלקים: הראשון, העיוני, ללא כותרת; והשניים האחרים, התיאוריים: "במושבה" ו"באוטו". המשותף להם הוא תחושת הפחד והבדידות.

היו אלה ימי תחילת "מאורעות תרצ"ו", שהחלו באפריל 1936 ונמשכו עד שנת תרצ"ט. "מאורעות" אלה כללו פעולות איבה ואלימות של הערבים כנגד הבריטים, אבל במיוחד כנגד היהודים, והיו גדולים בהיקפם, בעוצמתם ובארגונם מן "המאורעות" הקודמים. במיוחד גברה ההתנכלות לתחבורה היהודית, והדרכים היו בסכנה.

ברשימה ניתן ביטוי לחוויות הנסיעה מרעננה לתל-אביב ובחזרה "בימי המאורעות", כפי שחווה אותן הנער המתבגר, המגיע בכל יום מרעננה לתל-אביב באוטובוס. הוא מתקומם בכל מאודו כנגד הניתוק בין העיר למושבה, "השלווה" בתל-אביב לעומת האימה במושבה.

רשימת נעורים זו, על שלושת חלקיה, מעידה על ראשיתו הכפולה של אהרן מגד, שהיה לה המשך בולט בכל כתיבתו: המעורבות ותחושת האחריות לכלל המשולבת בתיאור היחיד בתוכו, תוך התבוננות באנשים ובהתנהגותם. כל זה ביכולת תיאור קולקטיבי וטיפוסי כאחד. יש בה שילוב של תיאור ספרותי על רקע אקטואלי של "הֵדי הימים". המציאות חודרת לכל פינה ומעצבת את הרגשתם והתנהגותם של האנשים. ובעיקר היא מגלה עצמאות מחשבתית: ביקורת על החינוך והתבוננות בבני האדם שהסכנה לעתים משאירה אותם בבדידותם – "במושבה" – איש לגורלו, אבל לעתים דווקא מקרבת – "באוטו".

באמצעות הכתיבה בעיתון חש הנער צורך "להתריע בשער" כנגד "הנוער" שאינו "מרגיש את כאב הימים" ובמיוחד כנגד החינוך של "בית הספר העברי", שבין כתליו מתחנך דור מנותק. שני החלקים הסיפוריים מתארים את התנהגותם של אנשים כחבורה על רקע "הפרעות". "במושבה" מתאר את אנשי המושבה הנאספים בערב לשמוע רדיו כשיריות נשמעות ברקע, ו"כל רשרוש – מטיל פחד". "באוטו" מתאר את חווית הנסיעה "בשעה מאוחרת בלילה – העירה", כשהדרכים בסכנה, והפחד גדול ומשתק.

קִרבה מרתקת מתגלית בין רשימה פסימית זו של אהרן מגד לבין כמה מסיפוריו הארץ-ישראליים הראשונים של שופמן שפורסמו כמה שנים מאוחר יותר. לאחר שעלה לארץ בקיץ 1939 בימי "המאורעות", נסע שופמן מדי פעם מתל-אביב בדרכים שהיו בחזקת סכנה לבקר את בנו בעין חרוד. סיפוריו מבליטים את התנהגותם של בני אדם במצבי לחץ וסכנת חיים בזמן נסיעה בדרכים המועדות לפורענות. הפחד לא רק שאינו מקרב בני אדם זה לזה, אלא אדרבה, מביא לידי כך שכל אחד דואג לעצמו, גם על חשבון זולתו. ביניהם: "בין גלבוע וגלעד" ('דבר', 21.4.1939); "לא לישון, לא לישון!"… 'דבר', 24.2.1939); ובמיוחד "הנשיקה" ('דבר', 15.3.1940).

משענת הרובה

חלקה הראשון של הרשימה "מהרהורי תלמיד" הוא "אני מאשים" כנגד "הנוער העירוני" הנתון "בשלווה של שבת, בעצלות שבנפש ובהתרפקות הנלבבת על העיר". הוא כתוב בגוף ראשון רבים ומעיד על מעורבותו הרבה של הנער בן השש עשרה במתרחש, על הזדהותו וכאבו עם הסבל שנגרם ליישוב העברי, על תחושת אחריות ושותפות שאינה מאפשרת לעמוד מנגד: "בחשכת הימים האלה, כשאני בא לבחון את עצמנו, נוער בארץ, נוער אשר צריך היה" וגו'. הכותב חש צורך "להתריע בשער" כנגד "הנוער" שאינו "מרגיש את כאב הימים, כאב כל שדה שעלה באש, כל עץ נעקר, כל אדם נהרג".

יודע הוא כי הגורן ששרפוה שוויה כך וכך לירות, שהנזק שנגרם בגדיעת העצים עלה לכך וכך מאות… אך אין הוא חי את כאב הכריתה, את עלבון היישוב.

האצבע המאשימה מופנית לא ל"נוער" בלבד, אלא "חלה על בית הספר העברי אשר לא נטע בו את היחס העמוק, אשר לא טיפח בו את הקשרים. אותו נוער הוא ערום מכול. אולי יודע הוא מעט מן המתרחש, אך אין הוא חש אותו". בין כותלי בית הספר העברי מתחנך דור מנותק. התלמיד אהרן מגד כותב כמי שמייצג את "הגורן ששְׂרפוּהָ", בעוד "הנוער העירוני אדיש ומנוכר. אין נימיו קשורים בנימי הארץ הזו; אין הוא שמח בשמחת היורה ולכן אין הוא עצב לבצורת מתחוללת".

בחלק התיאורי-סיפורי "במושבה" ישנו תיאור קולקטיבי של "המונה של מושבה" הנאסף "עם ערב אל חצרו של קיוסק הגאזוז לשמוע את ההודעות בראדיו". הוא מעביר את תחושת הפחד של האנשים, המאחדת אותם לגוף מפוחד: "גוש אדם אחד הם כולם עתה, גוף שחור אחד". ההמון מאזין על רקע "יריות הנשמעות בלילה", והנער השוכב בביתו במיטתו מאזין וחושש: "אתה ישן ולבך ער. כל רשרוש מטיל פחד". הפחד אינו מאחד את האנשים, אלא דווקא מגדיל את תחושת הבדידות: "הרגשת ניתוק מכל האדם אתה מרגיש בשעות לילה אלה". בתחושת בדידות זו, על רקע היריות והפחדים, מתגלה מקוריותו של הנער הכותב, שלא חשש לתאר בניגוד למקובל ול"חינוכי".

תחושה זו מתגברת גם בחלק השלישי, "באוטו", שבו הפחד גדול יותר, שכן מרבית ההתנכלויות נעשו בדרכים שהיו בחזקת סכנה. הוא מבטא את חוויית הנסיעה האישית של הכותב. "האוטו טס מהר. בקרבת מגורם של ערבים הוא מכבה את אורו וטס עוד יותר מהר. הנהג בורח מפני המוות". התמונה המרכזית היא של "איש לנפשו": "מכונסים בתוך אדרותיהם, בתוך פחדם של עצמם". השתיקה אופפת את חלל האוטו, וגם אותם "שני בחורים" ש"מזמזמים שיר" "שורקים לעצמם, להפיג מעט את הפחד, להפיג את העצבות, לגרש את השתיקה". הפחדים אינם מרפים: "כל עמוד בשדה – איש אורב, משענתו – רובה מכוון אל פניך". הפחד מקרב את האנשים "איש אל רעהו – כך טוב יותר", והכותב המתבונן שואל: "אך למה הם שותקים?". ההתקרבות הפיסית אינה מביאה להתקרבות נפשית, אלא דווקא להגדלת תחושת הבדידות, המתבטאת בשתיקה המעיקה.

ממרחק השנים חשים בפאתוס ובלשון הגבוהה והמליצית שבה כתובים הדברים, אבל באותן שנים כך אכן חשו האנשים והרשימה מבטאת נאמנה את רוח הזמן ואווירתו.

פרק מתוך ספרה של פרופ' נורית גוברין 'אהרן מגד: חסד החיים', העומד להופיע בהוצאת 'כרמל'. ההערות ומראי המקומות שנשמטו כאן הובאו במלואם בספר

פורסם ב'מוסף שבת', 'מקור ראשון', ה' בכסלו התשע"א, 12.11.2010

פורסמה ב-6 במרץ 2011, ב-גיליון ויצא תשע"א - 692 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: