מישהו שכח את הטלפון פתוח / משה מאיר

שיריו של שאול וידר אינם באים ממעמקי הרגש או מתהומות לא מודעים, הם באים מהזמן היומיומי והולכים אל הכאב. מילדות, דרך זמן מחלה ואבל, עד ההתבגרות

'עושים לזמן מקום' – שירים

שאול וידר

כרמל, 2009

 

במאמרה 'ספרות של אף על פי כן', כותבת נורית גוברין: "תפקיד הספרות אינו להציג מצג יפה אך מכזב של המציאות, אלא לתת ביטוי לכישלון ולייאוש הפורה ודרכם לבוא אל העונג שבצער. השירה היא הדרך לעיבוד האבלות".

בדברים הללו כלולות שתי טענות – האחת: ספרות ושירה במיטבן מביאות לידי ביטוי את הכישלון ואת הייאוש ולא את ההצלחה ואת התקווה. השנייה: לספרות שכזאת דווקא יש כוח מרפא. כדוגמה לפעולה זו של הספרות מביאה נורית גוברין את הסיפור על ברל כצנלסון שישב וקרא עם חבר השרוי בדיכאון של אבל את 'שכול וכישלון' של ברנר, ובכך אפשר לו לקום מאבלו.

כשאני מתבונן בספר שיריו של שאול וידר, הרי שמצד אחד הוא מתאים להגדרתה של גוברין את הספרות הטובה. יש בו הרבה כאב, עצב ואבל, במיוחד בפרק השלישי המוקדש למחלת האם ולמותה, אך לא רק בו. מאידך גיסא יש בו גם שירי תקווה. אבל ההתבוננות הזאת לאור הבחנתה של גוברין מובילה אותי למחוז אחר, שדרכו ניבטים אלי שיריו של שאול.

למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים ששיר מביא לידי ביטוי כישלון וייאוש? אפשר לומר שהשיר הוא כלי ביטוי לרגש, והוא צר צורת שפה לרגשות של כישלון וייאוש. אפשר לומר שהשיר מעמיק לחדור אל תהומות הנפש, ומביא חומרים מרבדים לא מודעים. אולי לכן שפתו שונה משפת הדיבור היום יומי, אולי לכן הוא רווי בתמונות וסמלים כבחלום. הקריאה בשירי 'עושים לזמן מקום' מובילה אותי להרגיש כי הם באים ממחוז אחר, לא מתהומות לא מודעים ואפילו לא ממעמקי הרגש. הם באים מהזמן.

הזמן הוא ישות חמקמקה. התודעה האנושית מנסה לתפוס אותו מקדמת דנא. לענייננו נגדיר את הזמן ברוחו של אריסטו, הזמן הוא התנועה של היש. הפרדתו למרכיב נפרד כזמן השעון היא פעולה מלאכותית. הזמן הממשי הוא תנועת העץ ברוח, תנועת גלי הים, הנשימה והלמות הלב של האדם. שאול שם מיקרופון ליד פיו של הזמן ומקליט אותו, והקורא שומע את פעימותיו, את זרימתו של היש. או דימוי טכנולוגי אחר: כאילו מישהו שכח את הטלפון פתוח, והשומע שומע את קול חיי הבית הפשוטים, על האפור ולעתים על הצבעוני שבהם.

אני מניח שיש בין הקוראים שיחשבו ששירים שכאלה הם שטחיים ביחס לשירים הבאים ממעמקי הרגש או מהלא מודע. אני מרגיש שדווקא אלה קובעים לעצמם שדה ייחודי וחשוב. הם תופסים את היש, את היש הזורם, ובו גלומים כל רובדי התודעה. דווקא העמדה הצנועה הזאת, הנותנת פה לזמן על כל אשר בו – תופסת משהו ששירים מסוגים אחרים מחמיצים.

בששת פרקיו של הספר נוגע שאול בזמן מפאותיו השונות. בפרק הראשון, 'פגישה ראשונה', הנגיעה היא מתונה ובטוחה. בפרק זה יש שירים המתארים את לידת הבת, ושירים על הילדים. לידה היא ראשית הזמן, וילדות היא הזמן בהתהוותו. הילדות מתלכדת עם זמן הטבע, זמן כוכבי השמים. בשיר המתאר את הרדמות בִּתו כותב שאול: "וכשנגעת בידך בפעמון עטוף בבד / ניתן האות, / ורוח חמה / עברה מחלומות של מטה אל מעלה. / לעזור לשביל החלב / להאיר את הלילה". הזמן בפרק הזה הוא גם זמן השגרה הבטוחה, שאותה תובע הבן. כך בשגרת הסיפור לפני השינה, כל יום, ריטואל קבוע: "דילוג על דברים אחרים בשגרה / לא / מעורר בכי / אבל הסיפור לפני השינה / צריך לבוא בדיוק / כל יום לפני השינה".

הפרק השני, 'לשמוע את הקולות', כשמו כן הוא. כאן הזמן הוא הקול, לא ההתרחשות של הגוף והחפץ אל הקול. במילים 'לשמוע את הקול' יש כבר משהו מאיים, מסויט, אולי איום של שיגעון כשומעי הקולות המאושפזים. על כן מרגיע אותנו שאול ואולי את עצמו: "זו לא בושה / לשמוע קולות". הקול הוא ליווי להתרחשות, כמו בשיר המתאר התרחשות פרוזאית של מילוי דלק במכונית: "האוטו מתמלא בדלק נטול כבדות / שטיפת חלונות במהירות / עם נעימה מתנגנת ברדיו". הפרק הזה צועד קדימה, אל המחוזות היותר קשים של היש ושל הזמן. יש בו שיר על מחלה שהובילה למוות, יש בו שיר שנכתב בשבעה של דמות המוכרת לכותב ולא לקורא. עדיין דמויות קצת מרוחקות (ביחס למה שיבוא בהמשך), אך כבר זמן שיש בו מן הכאב ומן האפל.

הפרק השלישי הוא הבריח התיכון של הספר. שמו 'ויפגע המקום', ובו המקום והזמן פוגעים במשורר בכל עוצמתם. זהו פרק המתאר את מחלת אמו, את מותה ואת הסמוך למותה. הזמן השירי בו סמיך, כל שלב במחלה מתואר בו, והמוות. זה הזמן הפוגע.

הפרק הרביעי נסוג מזמן האדם והמוות אל זמן הטבע. שמו 'ויזרח', והוא עוקב בעדינות אחר זמן גרמי השמים המשנים את האור אל החושך את הקיץ אל החורף. זמן הטבע קורא לאדם המנוכר לו הממהר שאיבד את זרימתו הבטוחה של הזמן – לשוב אליו. זוהי קריאתו של הספר כולו האומר לאדם צריך וכדאי 'לעשות מקום לזמן'. כך בשיר משירי הפרק הזה ששמו כשם הפרק: "להביא את השקט ממקום אחר / להרכיבו על רכבת מערב, / לא פרוע, / ולנוע. / ללא תחנת מעבר / תעצור בתחנה של נחת. / ראשית זריחתו במזרח / וכעת מול הר מואב / קובע זמן עבורנו עולה ואומר: / קחו את הזמן!".

הפרק החמישי, 'והנפש שטה', מתאר את זמן הנפש, זמן הסובייקט. השירים מתארים את הזמן של האני השר, וכאן מתחילה תופעה מעניינת המוסיפה חריפות לספר. עד כה אמנם היה בו כאב, אך לא היה בו עימות, לא הייתה בו עמידה לעומתית של האני השר מול המציאות. בפרק הזה האני מתחיל למצוא את עצמיותו, וזו עומדת מול אחרים שונים: "בראשית / 'ויפח באפיו / ויהי האדם לנפש / חיה'. / ואני הייתי / אני". מכיוון שזו רק ראשיתה של העמידה הלעומתית, לעתים המשורר רק מבחין בחסרונה: "יצאתי לאוויר העולם / ללא בכי. / סטירה ראשונה נתנה לי אחות רחמנייה./ קול ראשון שהגיח מתוכי / לא עצמי היה, / ולא עצמאי. / המוצץ נתחב אל הפה / שנסתם". הקול לא עצמאי, הקול מושתק. עדיין.

הפרק השישי הוא האחרון, והוא גם שיאו של הספר. כאן מגיע קולו של המשורר לכדי הבשלה, ופריה הוא היכולת לעמוד במלאות ובאומץ על אי ההתאמה בין האני שלו ובין המציאות הסובבת אותו. כך הוא יכול לראות את המציאות העגומה בבית הכנסת: "המלך נותר ללא חיילים". כך הוא יכול לראות את הכיעור שבמנהג הכפרות – "מנסה לשכוח את קול התרנגול שראיתי הבוקר בחצר, / מסתובב כמנהג כפרות / חושב שכך לא מתנהגים". כך הוא יכול לכתוב בשיר שכותרתו 'יום הזיכרון': "לא הבאתי חולצה לבנה". וכך גם חוויית אי התאמה פרוזאית של זמן ותנועה: "להתעורר אחרי התחנה". השיר על ליל הסדר משרטט יפה את התנועה מהמוכר אל המנוכר: "…והכל יפה ומוכר / גם ההתחלה דומה: / מתנגן קידוש בניגון אבות / … אבל הלחן אחר". או באמירה יותר מופשטת: "יש לכל גל זמן ואין עת לכל חפץ".

אם פתחנו בטענה כי השירה באה ממקום של כאב, הרי שירתו של שאול הולכת אל הכאב. היא שירת התבגרות של מבוגר, ממקום של התאמה והתרפקות על הזמן למקום של עצמיות ועמידה מול הזמן. ולזמן העצמי הזה, הנאבק על זהותו, עושה שאול מקום בספרו.

 

פורסם ב'מוסף שבת', מקור ראשון, י"ב כסלו תשע"א, 19.11.2010

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 במרץ 2011, ב-ביקורת ספרים, גיליון וישלח תשע"א - 693, שירה ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: