במגילת העצמאות לא נכתב שהעם היהודי הוא עם סגולה. לא היה צורך לכתוב זאת: ידענו אנחנו וידעו הגויים שבלב-לבו של הגנום היהודי טבוע צו מוסרי עליון לגורלו של העולם כולו. אימוץ אידיאלי החברה הצרכנית המערבית מערער את החזון הזה

מירוץ כפייתי אחר העלאת רמת החיים. פתיחת חנות H&M בקניון עזריאלי

התנועה הציונית שאפה להקים בארץ ישראל חברת מופת, שתתבסס על ערכי היהדות ועל ערכים כלל אנושיים. ההוגים הציונים שאבו השראה לרעיון חברת המופת מערכי היסוד שבמקורותינו: אדם בצלם א-לוהים, שבע מצוות בני נֹח, עם בחירה ועם סגולה, ממלכת כוהנים וגוי קדוש, אור לגויים ותיקון עולם. רעיונות 'אתה בחרתנו' ו'אור לגויים' תורגמו לחזון חברת מופת שתוקם בארץ ישראל ותשלב יסודות מתודעת הייעוד היהודית ומתרבות העמים.

בספריו מדינת היהודים ואלטנוילנד ייעד הרצל למדינת היהודים תפקיד של מדינה לדוגמה לכל העמים וחזה יצירת אדם יהודי חדש – בן חורין, המעצב את גורלו בעצמו. ד"ר נעמה כרמי עמדה על ההקבלה בין השמות 'אלטנוילנד' ל'אוטופיה'. השם 'אלטנוילנד' (ארץ ישנה-חדשה) משמר בניגודיותו הפנימית את הזיקה לניגודיות המוּפנמת בשם הלטיני 'אוטופיה', אותה חברה אידאלית פרי רוחו של תומס מור מ-1516, במשמעותה המילולית כ'מקום טוב' (Eutopia) ו'שום מקום' (Outopia). שתי יצירות ספרותיות המתוות חזון תיאורטי התלוש מקרקע המציאות ומכבליה. ההמשך ידוע; תומס מור נערף ויצירתו נותרה כרפובליקה שמימית מושלמת בממלכת הפילוסופיה. להרצל הוצאנו את הנשמה, אך חזונו המדיני התגשם הלכה למעשה, על כל קשייה ובעיותיה של מדינה חיה ונושמת.

אוונגרד מהפכני

המהפכה הציונית הניפה את נס השאיפה ל'נורמליות', והפיכת עם ישראל לעם ככל העמים. המרד הציוני בחיי הגלוּת וב'מקצועות האוויר' התמצה בשיבה לציון, בעבודת כפיים עברית באדמת המולדת, ביצירת חברה צודקת ובהקמת מדינה יהודית עצמאית. החלום היה להפוך מתלמידי ישיבה, גבאים, עסקני דת, רוכלים זעירים, חייטים וסוחרי סִדקית קשי-יום לחלוצים שיחיו מפרי עמלם ויקימו חברה ללא ניצול בפשטות מצניעת לכת. האידיאולוגיות הרעיוניות נתפסו כתחליף לאמונה הדתית. בין אבות הציונות (הס, לילנבלום, גרוזנברג, הרצל, אחד העם, ביאליק, ברנר, בובר, א"ד גורדון, ז'בוטינסקי, הרב קוק, ויצמן, ברל כצנלסון, שלמה לביא, בן-גוריון) שררה הסכמה שהציונות נועדה ליצור חברת מופת.

מה דיוקנה של חברת המופת ולאורה של איזו אידיאולוגיה תתנהל? – על כך התנצחו כפי שרק יהודים יודעים. א"ד גורדון הטיף בדם לִבו: "מעתה צריך להיות האידיאל הראשי שלנו – העבודה. את העבודה צריכים אנחנו להעמיד במרכז כל שאיפותינו. העבודה היא אידיאל אנושי גדול, אידיאל של העתיד. אין עם קונה את אדמתו אלא על ידי עצמו, עם שאינו עובד אינו עם, כלומר אינו עם חי".

זאב ז'בוטינסקי טען כנגדו: "חברת העתיד תהיה מורכבת מאנשים עובדים ב'מוחם' ולא בידיהם. בחברת העתיד התחרות החופשית והיוזמה נשמרות, אבל המדינה מקיימת מדיניות של עזרה הדדית".

לצד הרצון לברוא 'אדם חדש', שנשב בתנועה הציונית ברוח המהפכות הגדולות (הצרפתית, הקומוניסטית), התמקד הזרם הסוציאליסטי בתיקון החברה. כך ב'גדוד העבודה וההגנה', שנחשב לחוד החנית של העלייה החלוצית-סוציאליסטית, התלקח בשנת 1925 במלוא עוזו הוויכוח 'אוונגרד מול פרוטוטיפּ'. כלומר, האם הקיבוץ צריך לפעול כאוונגרד מהפכני המכוון את ציבור הפועלים למרד תמידי; או להתמסד לצורת חיים ולאורח חיים ('פרוטוטיפ') המתקיים בסביבה לא-שוויונית.

אך למרות שהקיבוץ נחשב ליצירה הכי קרובה לחברת מופת שוויונית, אפשר שדווקא 'חברת העובדים' ההסתדרותית, על אפרוריותה העסקנית וחזותה הדהויה, מימשה את המטרות הסוציאליות ביתר הצלחה. חברת העובדים הוקמה בשנת 1923 כארגון גג לכלל הגופים הכלכליים בהסתדרות כדי לספק עבודה לפועלים ושכר הוגן. את הישגי חברת העובדים ניתן להעריך כעת לאור שלושה תבחינים (קריטריונים) – תרומתה היצרנית למשק הלאומי, היקף יצירת מקורות התעסוקה בתנאי האבטלה והרעב דאז, ויצירת התשתית לכל מה שמוּכּר לנו בהסכמי השכר העכשוויים.

מגילת העצמאות

אין לנו מסמך יסוד שמגלם בחובו את רעיון חברת המופת הציונית יותר ממגילת העצמאות.

בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

כך, כידוע, נפתחת מגילת העצמאות. קשה שלא להתפעל כל פעם מחדש ממלאכת המחשבת הגאונית בניסוחה. בן-גוריון, מנהיגהּ של יֵשוּת מהגרים ופליטים מיקרוסקופית שזה מקרוב החלו להתקבץ מאודֵי השואה העשֵנים ומארבע כנפות תבל לכִברת ארץ שכוחה ונידחת בלב המרחב הערבי, ניצב בפני אומות העולם במעמד הכרזת העצמאות לא כעני בפתח המתחנן להכרה במדינתו העתיקה-חדשה, אלא כתובע במפגיע בשמו של ספר הספרים.

בעיצומה של מלחמת קיום הרת גורל, כאשר בירתו הנצחית מבונאמת ונצורה, כשאיש לא ידע מה יֵלד יום – ניצב בן-גוריון על במת ההיסטוריה העולמית ודרש את דרשתו בשמם של ערכים לאומיים ואוניברסליים שגנז העם היהודי בתנ"ך.

מגילת העצמאות על שלל תגיה ותוויה נלמדה ונותחה בעבר מכל היבט אפשרי; ובכל זאת נראה כי יש מקום להתמקדוּת נוספת בזווית מעמדו של הדובר, הנושא את קולו של העם היהודי. לכאורה, דיבר בן-גוריון אל עמי העולם בגובה העיניים – כשווה בין שווים המבסס בענייניוּת מנומקת את משאו מתוקף "קשר היסטורי ומסורתי", תחולת הדין הבין-לאומי ולקחי השואה. אולם נדמה כי אין אלה פני הדברים לבדם. כאשר בן-גוריון, בשמה של מדינת ישראל המוכרזת, ניצב נוכח אומות תבל, הוא הבליט כבר במשפט הפתיחה את מעמדו המיוחד של העם היהודי לדורותיו; מעמד המבליע בחובו תחושת עליונות פנימית – אנחנו הורשנו לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

משפט הפתיחה של המגילה מתחיל בנ"צ (נקודת ציון) גאוגרפית ("בארץ ישראל"), מסתיים בנצחיות ציר הזמן, ובתווך שבין גורמי הזמן והמרחב צפון ב-27 מילים הרעיון הציוני כולו, לרבות מחויבותו המוסרית העילאית של העם היהודי לעולם כולו. זהו ניסוח מופתי, המבטא תפיסה מוסרית נעלה. במגילת העצמאות לא נכתב שהעם היהודי הוא עם בחירה או עם סגולה. לא היה צורך לכתוב זאת, ולא היה צורך לנפנף בכך בהפגנתיות מתגרה. ידענו אנחנו, וידעו הגויים. ידענו אנחנו וידעו הגויים שהורשנו לעולם כולו לא את האיליאדה והאודיסאה, לא את קורפוס ספרי המדעים והפילוסופיה ולא את המגנה כרטה. הורשנו את כ"ד ספרי התנ"ך הנפתחים בבריאת העולם, מסתיימים בחזון אחרית הימים, ובתווך עוסקים במהוּת הקיום האנושי. זאת ועוד, ידענו אנחנו וידעו הגויים שבלב-לִבו של הגנום היהודי טבוע צו מוסרי עליון לגורלו של העולם כולו.

התנועה הציונית הצליחה להגשים את חזונה באורח ניסי. היא כוננה לא רק מדינת לאום יחידה במינה, אלא יצרה תרבות יהודית חופשית שמיזגה בין הלאום היהודי לדת היהודית. במגילת העצמאות יש ביטוי לרעיון חברת המופת בחזונה של מדינת ישראל. וכך נכתב:

מדינת ישראל […] תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות, תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות, ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.

הביטוי המילולי 'חברת מופת' לא הוזכר אומנם בשמו במגילת העצמאות, אבל רוחו ניכרת גם ניכרת בין השיטין.

ההשחתה הצרכנית

החברה החילונית הצליחה, לכאורה – ובעיני עצמה, להגשים את חזון ה'נורמליות'; ומתוקף אותה 'נורמליוּת' היא מתנכרת במוצהר למחויבות היהודית לשמש אור לגויים. אדרבה, היא מאמצת אל חיקה בחום ובכוונת מכוון את תרבויות הגויים – הנעלות והנחותות כאחת – כמעט מבלי לברור, לסנן ולדרג. מנגד, החברה החרדית מתבצרת בתפיסות שמרניות שחלקן הועתקו מדוֹגמוֹת אורתודוקסיות נוצריות מחשכת ימי הביניים. הביקורתיות המדעית, חופש הדעה התקשורתי והחקיקה החברתית (זכות בחירה לנשים וחירות הפרט, לדוגמה) נחשבים לשיא הקִדמה הליברלית ולנִשמת אפה של הדמוקרטיה. בה-בעת הדורסנות הקפיטליסטית היא בתה הבכורה והחוקית להתפאר של אידיאולוגיית השוק החופשי ו'היד הנעלמה'. אז מי יותר מתקדם – הגמ"חים וקופות הצדקה ה"מפגרים" או התחרות החופשית ה"נאורה"?

אם אבות הציונות הסוציאליסטית, ברוח תורתו של בורוכוב, התיימרו להפוך את הפירמידה, מתוך אותה תחושת שליחות אנושית שפעמה בהם, הרי שהחברה הישראלית העכשווית ביצעה סלטה אקרובטית פרדוקסלית. החברה החילונית כמו גם החברה הדתית (לרבות האליטה החרדית!) כאחת שרויות בקונפליקט מהותי בתחום אימוץ הערכים מתרבות המערב. הרעיונות ההומניים האוניברסליים, החל מערכי הדמוקרטיה, היחס לנוכרי ולגר, קיפוח העובדים הזרים, שמירת זכויות המיעוט הערבי ומעמד האישה, נמצאים במתקפה של הקצנה תיאוקרטית מתעצמת. ההתבטאויות האיומות של הרב עובדיה יוסף ונאמניו בנושאים אלה והסלחנות כלפיהן מבטאות את תהליך הדחיקה של ערכי ההומניוּת האוניברסלית על-ידי כוחנוּת חרדית ולאומנית מחד גיסא.

מאידך גיסא, הציבור הרחב – החילוני, ובעקבותיו המסורתי, הדתי-לאומי והחרדי – נוהה בהשתוקקות נפש חולנית אחר תחלואי החברה המערבית – המירוץ הכפייתי אחר העלאת רמת החיים, רדיפת הבצע, הראוותנוּת המוּפגנת לשמה, אימוּץ גינוני הסטטוס החיצוני, פתיינותם הצרכנית של המותגים, תרבות הרייטינג של קול ההמון, הנמכת השיח התקשורתי והציבורי למכנה המשותף הנחוּת ביותר – לעומת שאיפת המצוינוּת העומדת ביסוד טיפוח העילויים בתורה משכבר הדורות.

פירוק הערבות ההדדית במתכונתה ההיסטורית בהסתדרות הכללית היה הביטוי המוחשי ביותר לַהתפרקות המוֹסדית מהסולידריוּת החברתית למען הגנת זכויות הפועל. ההסתדרות הכללית נאלמה דום נוכח תהליך ההפרטה הסופר-קפיטליסטי; נוכח חברות כוח-האדם הסוחרות בעובדיהן כמו בחומר גלם ומנצלות בחמסנוּת גרידית מהגרי עבודה זרים משוללי זכויות אלמנטריות; נוכח התנכּרוּת המדינה למחויבותה החברתית כלפי שכבות המצוקה, הזקנים, הנכים, השוליים החלשים, החלכּאים והנדכּאים.

הדעת מתפלצת נוכח הזחיחוּת היהירה והמפוטמת של "מנהיגי האומה" רודפי השררה והבצע ה"עושים לביתם", זה מהווילה המפוארת בקיסריה ותאומו הסיאמי ממרומי מגדל אקירוב; למשמע דוחות העוני השנתיים, נשנק הגרון אל מול פניהם עוטות החמלה של הצבועים והמתחסדים במערכת הפוליטית המתלקקים בהתרפסוּת כנועה לרגלי טייקוני ההון.

נכמר הלב למראה הבעתם המיוסרת של כוכבי הממלכה השביעית, המוחתמים בחוזי עתק לטאלנטים טלוויזיוניים, כאשר הם משדרים את הידיעות על הגידול הנורא במספר הילדים העניים. תסתכלו שוב במנחי הטוק-שואו הלוחמים ללא חת למען מעמד העמלים המנוצל ממִרבץ משכורותיהם האסטרונומיות, במטיפי המוסר חוצבי הלהבות המתבוססים במִשמניהם.

אז מה עושים?

בערך 'חברת מופת' ימצא הגולש במרחב הווירטואלי את ספרו של ג'יימס קולינס, 'לנצח נבנו: 18 חברות מופת'. מי הן חברות המופת האינטרנטיות?

רק מעצמות ספורות – איי-בי-אם, אמריקן אקספרס, בואינג, ג'ונסון אנד ג'ונסון, וולט דיסני, ג'נרל אלקטריק, סוני ומוטורולה, שהצליחו להגיע לדרגת רווחיוּת המבטיחה את המשך קיומן במשך עשרות ומאות שנים… אין סִמליות בוטה יותר לזיהום החברתי מאשר הזניית הלשון. תהליך ההתבהמוּת התודעתי הוא שער הטומאה למחרידים במעשים. כך השלט "העבודה משחררת", כך סנוורי הכזב במגדלי הטינופת הבוהקים בלאס-וגאס וכך מִפלצתיוּתה של חוות החיות האורווליאנית.

הציבור החופשי, המתנכּר לאחריותו של היחיד לחברתו ולקהילתו בשם חופש הפרט, קיפל את דגלי המחויבות החברתית האישית והפקידם בידי השלטונות (ממשלה, רשויות מקומיות וההסתדרות בשעתה). אלו לא בוששו להחזיר לציבור באותו המטבע עצמו – מטבע נקוב ורקוב של התעלמוּת והתנכּרוּת חברתית. הילך כשר למהדרין בלשון החוק ומסואב בכל מאודו.

אלא שהבעיה איננה רשויות הרווחה, ואפילו לא ראשי המדינה. בעידן הבולטוּת התקשורתית הפוליטיקאים הם יותר מריונטות חבוטות מאשר קברניטים המנווטים ומנתבים את צאן מרעיתם. הבעיה מתמצה בציבור עצמו. ציבור אפאתי ופסיבי שמעדיף להסב את מבטו מהעוולות החברתיים. ציבור האדיש למצוקות הזולת ונרתע מהתארגנוּת חברתית לתיקונן. ציבור שנואש מהמערכות השלטוניות ומהתקווה לשינוי. ציבור שכזה נידון להיקלע למִגננה כסת"חית, ולא יכול אלא להסתופף בהסתגרוּת מבוהלת בפני כל רוח פרצים מנשבת. ציבור שכזה, ועוד יותר ממנו מנהיגיו האפסיים, מבוהל מאיוּם התפוצצות חברתית שתזעזע את אושיות הבית מן היסוד.

מה, אם כן, אפשר ואי-אפשר לעשות?

אי-אפשר למנף ערכים נשגבים ללא שיבה ללימוד המקורות הרוחניים של היהדות וללא לימוד נכסי צאן הברזל של תרבות המערב.

אי-אפשר להַבנות תשתית רעיונית שתציב יעדים חברתיים ארוכי-טווח ללא ניתוץ פסילי השקר הקפיטליסטיים וללא התנערוּת מהסגידה לעגל הזהב.

אי-אפשר לחולל שינוי חברתי ללא מנהיגים בעלי אמונה, ענווה, דרך ארץ ודוגמה אישית. הנהגה של חֶבֶר מנהיגים ולא של מנהיג אחד יודע-כול; הנהגה העומדת בסתירה גמורה למנהיגים פופוליסטיים המתחנפים לקבלני קולות, לאפנדים פריימריסטים ולטייקוני ההון.

אי-אפשר ליצור חברת מופת ללא התגייסותו של חיל חלוץ נחשוני שיוותר על מנעמי החיים החומריים וה"עשייה לביתו" ויישא את הנס; אי-אפשר ליצור תנועת המונים לקימוּם האדם ללא הצטרפותו של מחנה גדול ורב.

נדרש מרד בָּאופיוּם להמונים של מירוץ הצרכנוּת ובְמוֹלך הקידוּם במִדרג החברתי; נדרשת יזמוּת חברתית שנועדה לקדם שינויים חברתיים ולאו דווקא יזמוּת עסקית להפקת רווחים כספיים ותועלות אישיות; נדרשת התגייסותם של פורצי המוסכמות – אמנים, אנשי רוח, אקדמאים, עיתונאים, צעירים חדורי הכרה חברתית, מתקני עולם נצחיים ו'משוגעים' מטבע בריאתם.

עשייתם של גרעינים רבים בחברה הישראלית – קהילות המשפחות הדתיות לאומיות בערים הנזקקות, הקיבוצים העירוניים, העמותות החברתיות והמתנדבים מצו לִבם – נוטעת תקוות אמת ואמונה בהשגת התיקון הנדרש.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו בכסלו התשע"א, 03.12.2010