הרשים אותי מההתחלה / חנוך ברטוב

כמי שמלווה את מגד כבר שישים שנה אני רואה אותו לא רק כבכיר מספרי ישראל היום, אלא גם כעורך, כמסאי מבריק וכאיש מלא הומור שאהבתו לספרים אינה יודעת שובע

אהרון מגד (איור: רעות עמרני)

באחד מגלי הרדיו נתקלתי פעמים אחדות במשדר שכותרתו היא "שישים שניות על", ועניינו סקירה על איזו אישיות מרכזית, כגון ראש-ממשלה, מדען בעל שם עולם וכיוצא בזה, וביני לביני תהיתי: הייתכן? עולם מלא בשישים שניות?

לבטים כמו אלה הציקו לי כאשר כיבד אותי בית ביאליק והציע לי להשתתף בערב החגיגי לציון יום הולדתו התשעים של אהרן מגד, בכיר מספרי ישראל היום, חבר שהיכרותי איתו נמשכת זה שישים שנה ויותר. מאליו מובן שנעניתי בשמחה להצעה למנות מקצת משבחיו, אם כי ידעתי גם זאת – בזמן הקצר שלרשותי אצליח רק לגעת בשולי-שוליה של עשייתו הרבה והמגוונת בספרות העברית ומה שאפסח עליו יגביה הרבה גבות. נוכח אמת עגומה זו, בחרתי לדבריי כותרת מגדילה – 'שש מאות שניות על שישים שנה', אף שהכול יודעים ששש מאות שניות הן רק עשר דקות יקרות הנגזלות משאר המדברים.

פרסים משותפים

אפתח בבראשית: מונח לפני הגיליון הראשון של הדו-שבועון "משא – במה לספרות אמנות וביקורת", שראה אור ב-19 ביולי 1951, שישים שנה חסר שמונה חודשים. בעמוד הפותח מאמר גדול בשם 'לביקורת עצמנו ולביקורת הספרות' מאת אהרן מגד, וכן משובץ בו, במסגרת, שיר משלי. בגיליון ראשון זה מפרסמים חיים גורי, נתן יונתן וט. כרמי שירים, ומשה שמיר מפרסם קטע נרחב מתוך ספרו שטרם הופיע, "במו ידיו".

עד מהרה עתיד 'משא' להתקבל כביטאון הספרותי העשיר ביותר של השנים ההן. עורכיו בפועל היו אהרן מגד וט. כרמי והם שעיצבו את צורתו הנאה ואת תכניו הרעננים. בדפיו מתפרסמים, בין היתר, סיפורים ראשונים של א. ב. יהושע, שיריו המאתגרים של אבות ישורון ועוד יוצרים ומבקרים שעתידים ליהפך לראשי המדברים בספרותנו. כל אלה, במידה רבה, בזכות עורכיו המעולים. במרוצת השנים, חרף הגלגולים שעבר 'משא', תחילה בשל הפילוג במפ"ם וכעבור שנים עם הפיכתו למוסף של "דבר", התמיד אהרן מגד ולא נטש את הספינה היקרה והשברירית הזאת.

עמדתי על מקומו החשוב כעורך, אך חותמו ניכר היטב גם במסות המלוטשות שהקפיד לפרסם ברבים מגיליונות השבועון, וכל אלה בצד עשייתו העיקרית, הספרים שפרסם, תמידים כסדרם, כאילו אין לו כל עיסוק אחר. כוחו זה הרשים אותי מן ההתחלה, כוח שלא נחלש עד עצם הימים האלה, בהתפרסם ספרו החדש, 'עשרת הימים הנוראים'. הכתיבה היא עצם חיותו, כפי שהעיד על עצמו לאחרונה בראיון עיתונאי.

הקשר והחברות בינינו לא הוגבלו ל'משא' (אגב, לא דרשנו ולא קיבלנו שכר-סופרים, והכול היה שלא על מנת לקבל פרס). כעבור שנים ספורות חלקנו שנינו את פרס אוסישקין, אהרן על 'חדוה ואני' ואני על 'שש כנפים לאחד'. צירופים כאלה חזרו שוב ושוב, ואזכיר רק שניים מהם. ב-1956 התקבלתי לעבודה ביומון "למרחב", שלאחר הפילוג במפ"ם היה 'משא' למוספו הספרותי השבועי. שנים לא מעטות עשיתי בעיתון כעורך וכבעל טור, ופעמים אחדות החלפתי את אהרן בעריכת המוסף.

אלתרמן ואני

וחיבור נוסף. עברו עשר שנים והתמניתי ליועץ לענייני תרבות בשגירות ישראל בלונדון, ונחשו מי בא אחריי – אהרן מגד. האם לא ביססתי בזה את טיעוני לשישים שנות קשר חברי בין שנינו? הקשר היה ועודנו בתחום הרוח. לקראת ערב חגיגי זה טרחתי לעבור על עשרות דפי האינטרנט העוסקים בערך אהרן מגד, ובתוכם ראיונות מרתקים שנתן בעת האחרונה. הנה מובאה קצרה דווקא בעניין זה שיש בו הבדלי דעות בינינו. אקדים ואעיר שהמראיין – יעקב בראון מהעיתון 'מקור ראשון' – תהה על עמדותיו של מגד, בהשוואה לנתן אלתרמן, בוויכוח בין השוללים את חלוקת הארץ לבין המצדדים בפתרון בלתי נמנע כזה. ותשובתו מדברת בעדה:

מבין משוררי הדור הקודם אלתרמן חי ומוסיף לחיות בינינו ואין לו תחליף… הוא היה פנומן. אפילו ביאליק לא היה כזה. היינו קרובים בהשקפת עולמנו, אם כי בניגוד לאלתרמן לא הצטרפתי לתנועת ארץ ישראל השלמה.

באשר ליצירת אלתרמן, לא איש כמוני יחלוק על דעתו זו. ואילו בשאלת שלמות הארץ, סברתי אני, לאחר שהתפכחתי משכרון הגבהים, כי בששת הימים צדנו דוב, ואיננו נחלצים מלפיתתו. היום אומר גם מגד כי בלב כבד, ובלי לשכוח את קשרינו הנפשיים העמוקים לחבלי הארץ שניאלץ להיפרד מהם, אין מפלט מחלוקת הארץ.

ולא נגעתי כלל בחוש ההומור של מגד, גם לא במחזותיו, לא באהבתו שאינה יודעת שובעה לספרים, המציצים כמעט מכל עמוד בספריו, אך שעון השניות אינו חדל לתקתק בראשי. ואף על פי כן, לא אמנע מעצמי אזכור נושא נוסף המעורר בי תחושה של קרבה רבה לעולמו – יחסו אל הכנעניות מכאן ואל הגולה מכאן. באותו ראיון הוא מוציא דברים מלבי:

אם היה לי יחס מסוים כלפי הכנעניות, אזי – יחס שלילי. כתבתי את "פויגלמן". יש לי יחס חם מאוד כלפי יהדות הגולה וכלפי היידיש. בשום פנים ואופן אני לא מסוגל להסכים עם התיאוריה הכנענית.

שש מאות השניות שלי מגיעות לסופן. בסך הכול התבקשתי להשמיע כמה מילות ברכה לכבוד בכיר סופרינו, אהרן מגד, שאני חש קרבה רבה אליו ואל יצירתו, ונמצאתי דורש דרשה. ברכתי לך, חברי אהרן, שמראשית היכרותנו ועד היום הזה, בחלוף שישים שנה, אתה גדול ממני שש שנים, שתוסיף עוד שנים רבות לכתוב בכוחך זה, לכתוב לחיים טובים, כברכת כל אוהבי יצירתך השופעת והולכת, אמן סלה.

פורסם ב'מוסף שבת', 'מקור ראשון', ה' בכסלו התשע"א, 12.11.2010

פורסמה ב-6 במרץ 2011, ב-גיליון ויצא תשע"א - 692 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: