דרמת הריגול הפנימי / אורי וויל (לפרשת מקץ)

 

האשמת יוסף את אחיו בריגול מצביעה על חששו מפגיעה, אך לא במצרים – אלא בזהות המצרית שאימץ. גילוי הלב והוצאת השלדים מן הארון מתגלים כאן כמפתח לגאולה

 

יוסף ואחיו. פרנץ אנטון מאולברטש

בסיפור יוסף ואחיו אנו מכירים את מוטיב הגנֵבה והריגול – אך זה נתפס כעניין שולי, אולי אפילו טכני. אך התבוננות מעמיקה יותר באשמת הגנבה והריגול תבהיר שאין היא שולית לסיפור, אלא דווקא מפתח להבנתו – ולקריאה מחודשת בו.

הפחד מהגילוי

באשמת הריגול שמטיח יוסף באחיו בולט הביטוי הייחודי "לראות את ערוות הארץ באתם". הביטוי "ראיית ערווה" מוכר לנו בעיקר כתיאור לגילוי עריות. באופן בולט, המונחים גילוי עריות וראיית ערווה שמים דגש על הגילוי והחשיפה הלא ראויים. על פי הפשט, נראה שבענייננו כאן מדובר בגילוי של סודות מדינת מצרים.

הדבר המעניין הוא שחז"ל מתארים את פעולתם של האחים במצרים כפעולות שנראות כמעשי מרגלים לכל דבר, הצריכים להסתיר את לחמם ואת כוחם כקבוצה פן ייתפסו במבט של עין רעה:

ויאמר יעקב לבניו למה תתראו. אמר להם: אל תוציאו בידכם פרוסה (נ"א פרוטות) ואל תכנסו כולכם בפתח אחת מפני העין" (בראשית רבה, מקץ).

מדרש נוסף מזכיר גם הוא פעולה של מרגלים:

הלכו [לוחמיו של יוסף] ומצאו אותם בשוק של זונות. ומה טיבן בשוק של זונות, אלא אמרו אחינו יוסף יפה תואר ויפה מראה שמא בקובא הוא (שם, שם).

על פי המדרש, פעולות אלו הן שהיוו רקע להאשמת יוסף את אחיו בריגול.

ההליכה לקובת הזונות משלבת את "ראיית הערווה" עם סיפור מרגלים אחר שבו הגיעו המרגלים דווקא לביתה של זונה. נראה כי ביתן של הזונות משמש הן בפועל והן כדימוי מקום לגילוי סודות.

מהו הסוד הגדול של מצרים שאותו כביכול באו האחים לגלות?

זר ומוזר

אם נחזור מעט אחורה, ניזכר שיוסף חי כבר כמה שנים בתור משנה למלך מצרים ונושא את השם "צפנת פענח". נראה שעשה מאמצים לחדש את חייו מתוך השלמה, גם אם כואבת, עם הניתוק ממשפחתו המקורית:

וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שנַת הָרָעָב
אֲשר יָלְדָה-לּוֹ אָסְנַת בַּת-פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן.
וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת-שם הַבְּכוֹר מְנַשּה
כִּי-נַשּנִי אֱלֹהִים אֶת-כָּל-עֲמָלִי וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִי
וְאֵת שם הַשּנִי קָרָא אֶפְרָיִם
כִּי-הִפְרַנִי אֱלֹהִים, בְּאֶרֶץ עָנְיִי.

בראשית מא, נ-נב

הפסוקים עוברים ביעף על שנים רבות, ולכן קשה לנו לתפוס עד כמה זהותו החדשה של יוסף הפכה להיות מרכזית באישיותו. והרי לשמונה השנים לפחות שעשה יוסף בתור משנה למצרים, צריך לצרף את שנותיו כעבד וכאסיר, שגם בהן חווה את חייו כמנותק ממשפחתו.

אל צפנת פענח זה מגיעים האחים ומעוררים תגובה אינסטינקטיבית של היכרות והתנכרות הקודמת לזיכרון החלומות:

וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו וַיַּכִּרֵם
וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם
וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשוֹת.
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מֵאַיִן בָּאתֶם?
וַיֹּאמְרוּ: מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשבָּר אֹכֶל.

וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ.

וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשר חָלַם לָהֶם
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:
מְרַגְּלִים אַתֶּם, לִרְאוֹת אֶת-עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם.

ייתכן שיוסף מתנכר אל אחיו בתחילה משום שהוא אכן נכרי וזר להם. המפגש המחודש עם האחים מערער את זהותו החדשה של יוסף שאליה כבר התרגל ומאיים להציפו בסודות ממעמקים שבכוחם לפרק את כל ישותו. מצב זה לא יהיה חיובי, שכן גדולתו של יוסף קשורה בכל קורותיו במצרים (אולי אפשר למצוא לכך רמז בשמו של אפרים – הקרוי על שם הפירות של ארץ העוני – שנבחר על ידי יעקב להיות כבכור ביחס לאחיו מנשה).

השערתי היא כי גם כאשר מתעוררים ביוסף זיכרונות חלומותיו ומתחיל הוא את פעולתו המתוכננת, הוא בוחר להאשים את האחים בהאשמת ריגול, שאין מתאימה ממנה להצביע על חששו מגילוי סודו. אך בשונה מהפשט, לא במצרים באו לפגוע האחים המרגלים אלא בזהותו המצרית של יוסף.

נראה שיוסף באמת מאשים את האחים בניסיון למצוא אותו עצמו, כפי שהמדרש מתאר. אך בניגוד להשערת האחים במדרש, יוסף לא נמצא בקובת הזונות, שבה סודות הגוף פרוצים, אלא מכוסה הוא בבגדי פאר מלכותיים. דבר אחד הוא לגלות שמועות המתרוצצות בבתי הפריצות, ודבר אחר הוא לחשוף את גנזי המשנה למלך.

סוד המשפחה

אך נראה כי עולם הנפש של התורה לוקח אותנו עמוק יותר מהמצב האנושי, ותת-המודע של יוסף הוא פתח לעל-מודע של משפחת ישראל. יוסף יודע כי הסוד אינו רק סודו הפרטי, אלא סוד הגאולה הטמונה בשלמות משפחת יעקב על שנים עשר ילדיה (כמשפחות ישמעאל ועשו), אותו סוד שהתגלם בחלומותיו. אך סוד זה אינו פשוט יותר לגילוי מהסוד הפרטי. מפגש מוקדם מדי או לא נכון יכול בקלות להביא לקלקול ולא לתיקון.

נראה כי סוד זה קשור בנחישותו של יוסף להביא את בנימין. אם יתגלה שיש סיכוי למפגש בין האחים, בנימין משלים את המניין והכרחי למפגש. אם לא, יוסף יציל את בנימין מאפשרות של גורל אכזר כשלו, ויקים איתו משפחה חדשה במצרים. זאת, ברוח ההבנה של הרב יואל בן נון והרב שלום משאש, וכפי שנרמז בזוהר, שלפיה יוסף חושב שגם אביו היה בסוד המכירה, ושהוא בחר לסלקו ולבכר את בני לאה.

על  דבר יוסף לאחים בפי יהודה: "לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם" אומר ר' לוי יצחק מברדיטשוב: הקב"ה כביכול קורא ואומר: אם תרצו לראות פניי לא תוכלו לעשות זאת בלי אחיכם הקטון – בלי אחדות העם והדאגה לאח הנידח.

מדרש כביכול להטוטני זה לטעמי אחוז בצורה חזקה במגמת הסיפור המקראי, המצייר את סיפור המפגש בין יוסף והאחים כאבטיפוס של גאולה, בבחינת מעשה אבות סימן לבנים. הגאולה  של משפחת ישראל היא בגילוי פניו של יוסף, וגילוי הפנים בין האחים הוא שיקוף של גילוי הפנים הא-להי.

ואכן, מקובלים וחסידים רבים תלו את הגאולה בגילוי עולם הסוד. כאן נראה כי בשונה מתפיסה מקובלת, מטרת גילוי הסוד היא לא רק התפשטות של גילויים מיסטיים אלא גם יכולת לגילוי לב בין אדם לאחיו ובין א-להים לאדם, שמביאה לחשיפת ערכה של משפחת ישראל.

היהלום של המלך

בפרשנות המקובלת על סיפורי יוסף מחכה זה לראות האם שבו אחיו בתשובה מחטאם כלפיו. רק אז יוכל לגלות את זהותו. אם ננסה לבחון את הסיפור כסיפור של גילוי סוד,  נוספים עוד רבדים לתהליך העובר על האחים, ובעיקר לפעולתו של יהודה.

בהקשר זה נראה לי נכון להביא סיפור שסיפר המגיד ממעזריטש שלוש פעמים לפני רבי משה לייב מסאסוב טרם מותו. רבי משה לייב העיד שבזכות מפגש זה השיג את כל מה שהשיג. הסיפור מספר על שני חברים, שאחד מהם נתפס בגנבת היהלום של המלך – או בריגול, לפי גִרסה אחרת – והיה חייב דין מוות. כבקשה אחרונה ביקש מהמלך שייתנו לו לשוב לעירו לכמה סידורים, כאשר חברו יהיה ערב לו שישוב: אם הלה לא ישוב ימות החבר במקומו.

"הגיע הזמן שקבע המלך", מסיים הסיפור, "והנה המלך ראה שהאסיר לא חזר מעירו. נתן צו להוציא את חברו מבית-האסורים ולהורגו במקום חברו. כשהביאוהו לגרדום ורצו לשים החרב בצווארו, נשמע קול בעיר שבא אותו אדם הנידון שהמלך חיכה לו. בא לפני המלך, תפס בידו את החרב שביקשו לשים על צוואר חברו והניחה על צווארו. כך התחילו השניים להיאבק על החרב, זה מושכה אליו וזה מושכה אליו. כשראה המלך את הפלא הזה, שסופו היה נפלא יותר מתחילתו, היו הוא ואנשיו משתוממים על המראה. ציווה המלך להוציא את החרב מידיהם וחנן את החייב מיתה. אמר להם: מאחר שיש אהבה גדולה כל כך ביניכם, רוצה אני שתצרפו גם אותי לחברתכם. וכך עשו".

נראה כי סיפור זה, כמו סיפור יוסף, מצביע על כך שבגילוי הסוד תמיד יש פריצה של החוק במובן מסוים. החבר פורץ לגבולותיו של המלך, הקב"ה, ויהודה ניגש ופולש לתחומו של יוסף, ובכך שניהם מפירים את המצב המאוזן של המציאות, שבו נשמרים הגבולות בין אדם לאדם ובין אדם למקום. גילוי סוד, גם בין חברים קרובים, דורש רגע של עזיבת ביטחונות והרפיה שיש בו תחושה של אובדן. הרי הסוד הוא זה שהופך אותי למי שאני, נבדל מאחרים על ידי מה שאין הם יכולים להבין ואין אני יכול לספר.

לפי גרסת הסיפור שבה נגנב היהלום מכתר המלך, ייתכן לראות את הרעוּת עצמה ואת הערבוּת בין החברים כאותו יהלום שנגנב. והרי האהבה היא סודו של הקב"ה, שבכתר התפילין שלו מוסתר הפסוק המסגיר את אהבתו: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". באים להם שני חצופים –גונבים את שורש האהבה ומגלמים אותו בקשר עז של ערבות ביניהם, גם כנגד מצוות המלך.

הרכוש  הפרטי הוא מנת חלקו של האדם שניתנה לו מאת האל. החוק והמשפט באים להגן על זכות הקניין ועל זכות הזהות. באה הערבות, וכמו מעשי התקשרות וחסד נוספים מפירה את הגבולות הברורים המסומנים בידי הרכוש והזהות הפרטית, שניתנים על ידי הקב"ה,  הקובע מי יעני ומי יעשר.

טוב שהשארנו סימן

בסיפורי האחים נראה כי תמר היא "הפושעת" הראשונה. רגע לפני ההתקשרות האינטימית בינה לבין יהודה דורשת תמר עירבון. יהודה, המנהיג הכריזמטי של האחים, מפקיד בידה את סימני מלכותו: החותמת, הפתיל והמטה. העירבון יחזור אליו מידיה רק כאשר יודה על האמת, ויגלה את קלונו. כעת יזכה מחדש בכלי מנהיגותו, הפעם מתוך תלות כביכול במסירות נפשה של תמר, שבחרה שלא לפרסם את סודו של יהודה ברבים אלא להציג לפניו את העירבון ולתת לו להכריע בין חייה ומותה.

את סוד העירבון לומד יהודה מתמר וברגעי האמת מיישם אותו בערבותו לבנימין. כמו בסיפור תמר, מוסר יהודה את נפשו תמורת אחיו ויותר מכך – מוסר הוא את מלכותו המובטחת לו. יהודה ניגש ומתוודה על היעלמות יוסף. הוא מגלה סודו מתוך מסירות נפש לאחיו וחוצה את הגבול האסור שבין יוסף (ובנימין) לבין שאר האחים.

המצב של הסיפור טרם וידויו של יהודה נראה נואש למדי, ומעשהו של יהודה פורץ פתאום אפשרות חדשה בין האחים. יהודה מכריח בערבותו את הגילוי.

נראה כי בדומה לאופן שבו דרש רבי לוי יצחק את דרשתו, גם לנו ראוי לדרוש את תנאי הגילוי לדורנו.

האם מוכנים אנו ברגע האמת לוותר על הביטחון בזהותנו מתוך התקשרות של אהבה?

גבולות הזהות אמנם מגדירים אותנו ויוצרים את מלחמת הדעות שעליה מתקיים העולם, ההכרחית לבירור של טוב ורע, גבוה ונמוך. אך נראה שביהדותנו מונחת האפשרות גם לגנוב ברגעי רצון את היהלום ממרכז כתרו של הקב"ה, גבוה ומעל לימין ולשמאל, ולהתפלל שהמלך יתגלה וירצה להשתתף באהבתנו, לפנים משורת הדין, ושהאחים יגלו סודות שאולי לא ידעו גם על עצמם, שישמשו פתח להתקשרות מחודשת. ניסיוני הקצר מלמד שכאשר מרפים לרגע את האחיזה הקשה בעקרונות לטובת אהבה וערבות (שהיא לא חיבוק דב או סובלנות ריקה ושטחית), מתגלים דברים שבכוחם לפרוץ את התקיעוּת האפיינית למחלוקות.

בשירו "כתונת פסים" כותב מאיר אריאל  על קיבוץ גלויות:

לפני כמה וכמה שנות אלף / נפרדנו אני ואחי / הוא לכיוון של הקרירים האלה / אני לדרום מזרחי.
יובלות על יובלות לא התראינו / ופתאום נפגשנו כאן / לא הכרנו כל כך השתנינו/ טוב שהשארנו סימן.

ייתכן מאד שאריאל כיוון כאן למדרש מפורסם על התגלות יוסף לאחיו:

…"אני יוסף אחיכם". מיד פרחה נשמתן שנאמר: "ולא יכלו אחיו וגו'",  ולא האמינו לו עד שפרע עצמו והראה להם המילה. (בראשית רבה, ויגש)

יוסף, השקוע בתוך מצרים ובתוך זהות שאינה לגמרי שלו, ברגעים הקריטיים שמר על בריתו. בזכות שמירת הברית יכול יוסף ברגע של גילוי אינטימי, מתוך ערבות, להראות את בריתו (וממילא גם את ערוותו) ולחשוף משהו מסוד הגאולה, הקשור בברית החתומה בבשר בין עם ישראל לקב"ה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו בכסלו התשע"א, 03.12.2010

פורסמה ב-6 במרץ 2011, ב-גיליון מקץ / חנוכה תשע"א - 695, הגיע למערכת - פרשת שבוע ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: