בתגובה ל'הרגנו את הגיבור' מאת אוריה מבורך, גיליון פרשת וישלח

הפורום חטא לציבור / נחמה רבקה

גב' מבורך ביקשה במאמרה להסביר את האבסורד, לדבריה, בכך שהקצף בפרשת הרב אלון ופורום תקנה יצא דווקא על הפורום. היא תלתה את התופעה בתפיסת מציאות ילדותית של הציבור, ובחוסר יכולתו להכיל את המורכבות של הסיפור.

לעניות דעתי לציבור כציבור יש אינסטינקטים טובים ובריאים. קל מדי לפטור את הסיפור בהקטנת הציבור. אם הציבור כציבור מתנהג בצורה מסוימת, סימן שיש לו סיבות טובות לכך.

באותה שבת שבה פורסם מאמרה של מבורך, פרסם עמנואל שילה בטורו "שולחן עורך" (בעיתון 'בשבע') הסבר לחוסר אהדתו של הציבור לארגון קולך. הוא טען שם בין השאר: "את הביקורת שלהן, שלעתים אמנם אינה משוללת יסוד, הן נוהגות להטיח בעוצמה רבה ובביטויים עזים מעל דפי התקשורת החילונית, אשר נהנית להשתמש בדבריהן כדי לנגח את הציבור הדתי, את מוסדותיו ואת הנהגתו. אז מה הפלא שהציבור הזה חש שלא הדאגה לאינטרסים שלו עומדת בראש מעייניהן? מה הפלא שהוא לא משיב להן אהבה?".

נראה לי שפסקה זו ממצה גם את הטענות כנגד פורום תקנה.

אם הרב אלון חטא כנגד יחידים בחוסר יכולתו להתגבר על יצריו ודחפיו, הרי שכנגד הציבור הוא דווקא נהג באבירות. הוא התרחק מהנהגת הציבור, פיזית ומעשית. והציבור, כאשר הוא מרגיש שיש מגמה של חרטה וחזרה בתשובה, הוא יכול לסלוח על מעידות, אפילו של רב גדול.

לעומת זאת, פורום תקנה חטא כנגד הציבור. הוא חטא מבחינת הציבור בבגידה ממש. וחטא זה לא נבע מדחפים אלא מאגו. היציאה לעיתונות החוץ-מגזרית בפרסום ב'ידיעות אחרונות' היא המעידה השנייה של פורום תקנה. קדמה לה היציאה הראשונה לתקשורת כשפרשה זו התפוצצה. נראה שהפורום לא למד כלום מהסיבוב הקודם, לא הפיק לקחים ולא הסיק מסקנות.

הציבור יכול לסלוח לרב אלון, אבל קשה לו לסלוח לפורום תקנה.

 

"אתם" מול ה"אנחנו" / ענבל וינברגר

מיד במוצאי-שבת פרשת 'וישלח' מיהרתי לתיבת הדוא"ל שלי לכתוב לאוריה מבורך תגובה מתוך לוח לבי על המאמר שהיא פרסמה על אודות 'פורום תקנה' והצורך שלנו כציבור לגבות אותו במקום להפנות לו עורף. ההודעה ששלחתי הייתה מעט מגומגמת ומבולבלת אך היא נכתבה בצורה אותנטית וכנה ללא גינונים. היא הולידה שיח מפרה ומעניין ביני לבין אוריה, שאין זו הבמה לחשוף אותו. אך את עיקרי התגובה הראשונית החלטתי להעלות על הכתב גם לעיני הקוראים.

לא הייתה בפי אמירה מוגדרת שרציתי לומר לאוריה. לא רציתי להתלהם כטוקבקיסטית טיפוסית. לא לחרחר ריב או מדון, לא לעקוץ, לא לפגוע, לא להיות קטנונית. אך מאמרה – שנכתב בצורה רהוטה, צינית, נשכנית, שאינה בוחלת באמצעים – היה כה אמיתי וכן והיא הכאיבה לי. ממש ממש. ומשום מה, השורה הקטנה למטה שהעידה שאוריה היא ר"מית במדרשת ברוריה הכאיבה לי יותר…

נוצרה אצלי תחושה ש"אתם" (=אנשי ברוריה, עין הנציב, הקיבוץ הדתי, הציונות הדתית ה"ריאלית", ועוד הרבה "אתם" שנכללים ב"אתם" הכוללני הזה, שמיד משליך האחד על רעהו…) נורא "נגדנו" (=אנחנו, הדוסים השמרנים, שלא מוכנים לפקוח עיניים אל מול מציאות ממשית, שאין לנו חוש ביקורת ושלא מסוגלים לדבר על דמויות התנ"ך בגובה העיניים, שלא מצליחים עדיין להכיל אנשים בעלי נטייה הפוכה, שלא מעוניינים לשלוח את ילדינו לחינוך מעורב ועוד ועוד).

אני יודעת שלא זו הייתה מטרת המאמר, והדברים שכתבה אוריה אכן טלטלו אותי ואף האירו נקודות שלא חשבתי עליהן לפני כן. אבל משהו בי הרגיש צורך להתגונן ואולי להתחבא אל מול התוקפנות הלכאורה "ריאליסטית" שאוריה ייצגה. בדיוק אותה ריאליסטיות ש"המצקצקים בלשונם", שנגדם היא קבלה, יוצאים נגדה.

הרב אלון! רציתי לצעוק לה בעוד הדם טיפס לי לראש, אנחנו מדברים פה על הרב אלון! וה"תשקורת" הזו, שאולי בעיניה היא עדיין "כלב השמירה של הדמוקרטיה", היא כל כולה צמאה לדם, ועדיף שיהיה לו זקן ארוך וכמה מאמינים "פתיים" שהוא הצליח להוליך אותם שולל. כן, זו ה'תשקורת' הזו ששמחה להכניס עוד כמה שחקנים לצידם של "האמא המרעיבה" (הדוסית כמובן!), "הרב האנס" או "אמא טליבן" (נו, שוב הדוסים האלו…). זה אותו רפש שלא ייכנס אליי לסלון כי הוא מלא בתועבות וגוזמאות מטונפות שכל קשר בינן לבין שולחן השבת הוא מקרי בהחלט. תיאורים מפורטים, מילים מעוררות חלחלה, ביטויים איומים, שמה להם ולעם ישראל?! ולתורה הקדושה?! ומי אמר שצריך לקרוא ולדעת הכול? ומי החליט שהצדק עימם?!

הרב אלון עשה נפשות בעם ישראל. את זה לא ניתן לקחת ממנו. גם לא את התורה הגדולה שחידש, וימשיך לחדש. ואין זה מתפקידי לתת ציונים לגאונותו האינטלקטואלית ולכריזמה שלא מאפשרת להתעלם מפניה.

מעבר לכך, רציתי לשאול בתמימות, באמיתיות, את הפורום היקר, החשוב, הנכבד, שמצליח "לטהר את מחננו" ולמנוע מעוד "מתעללים סדרתיים" שהם ממש "מסוכנים" ואולי אפילו "מנצלים את מרותם" אל מול ילדינו התמימים שאנחנו שולחים למוסדות חינוך ללא ידיעה מה יעלה בגורלם – מה עם הדרך שבה נעשו הדברים?! מה עם משפחתו, שביום בהיר אחד הוגלתה, בצורה לא נעימה, מביכה ופוגעת, כגנבים בלילה? משפחה בעלת אחד עשר ילדים ועוד חתנים וכלות, שיום בהיר אחד נחשפה על פני מרקע הטלוויזיה לדברים בצורה אכזרית שבאמת כואבת לנו, אולי דווקא כי כל כך התרגלנו לכבס את הכביסה המלוכלכת בפנים… מה עליהם? והאם זו תורה?

וכי כך ראוי היה לנהל את העיסוק בפרשייה רגישה שכזו? פנייה לגורמים זרים, חיצוניים, ואולי ארחיק ואומר 'עוינים'?! וכי מ'ידיעות אחרונות' תבוא הגאולה?!

ועל אלו הכעסים, ועל אלו הביקורת. על ביטויים שלא מצאנו כמותם ביחס לשום אנס סדרתי, לשום פושע, לשום "מתעלל". טענה אוריה שהפורום מקבל את כוחו מהציבור. יפה. אך האם זה מה שהציבור ציפה מהם לעשות?! לא בעיניי.

אני פגועה מהם ברמה האישית, ואף יודעת שיש המונים המרגישים כמותי. מאוכזבים, פגועים, חשופים. מבולבלים…

זה כואב לכולנו בבשר החי, וזה מפלג אותנו, וזה הכי נורא…

 

על מה חרבה החברה / ד"ר יוסי וולנרמן

דבריה של מבורך מזכירים לי את הסיפור הידוע על קמצא ובר-קמצא (תלמוד בבלי גיטין נה-נו). למעשה מצדיקה הגברת מבורך את מי שהלבין ברבים את פניו של בר-קמצא – או של הרב מוטי אלון, במקרה שלנו – ודורשת מכל הנוכחים בסעודה שלא יקומו ולא ימחו נגד הלבנת הפנים אלא אף יהללו וישבחו את שופכי הדמים.

אולי גם בר-קמצא, בזמנו, הוכרז כמסוכן. אולי הסיבה, שבגללה אף אחד מן הנוכחים בסעודה לא קם למחות, היא שפורום מכובד הוא שקבע כי האיש מסוכן, והציבור קיבל זאת (אף על פי שלא היה, בכל הפורום המכובד הזה, אפילו דיין רשמי אחד. אף לא מישהו שבקי בהלכות דיינוּת).

העניין, גברת מבורך הנכבדה, הוא שהגמרא איננה נכנסת כלל לשאלה אם בר-קמצא היה טוב או רע, זכאי או אשם. היא מתייחסת רק להלבנת פניו, ולעובדה שהציבור הביע כלפיה הסכמה שבשתיקה. שאלת זכאותו או אשמתו של חשוד צריכה להתברר, ויש כלים הלכתיים המיועדים לכך. סחיטה באיומים איננה אחד הכלים האלה. נידוי איננו אחד הכלים האלה. גם לא הודעות בטלוויזיה, כתבות פורנוגרפיות בעיתונות, מאבקי יוקרה. גם לא שפיכות דמים.

הלבנת פני אדם בפומבי היא שהביאה לחורבן ירושלים. שתיקת היושבים ורואים זאת היא החורבן עצמו.

 

 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 במרץ 2011, ב-גיליון מקץ / חנוכה תשע"א - 695, תגובות ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: