במכונית לירושלים יושב סופר אחד / אמיר גוטפרוינד

 

בספרו החדש מעביר מגד את נקודת הכובד הקובעת ממלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור. הפחד הנורא שנחשפנו אליו אז ממשיך ללוות אותנו

אהרון מגד (איור: רעות עמרני)

מאז התחלתי לפרסם ספרים הוזמנתי כבר מספר פעמים לדבר באירועים שונים על אהרן מגד ויצירתו. כנראה שאצל המפיקים אני מופיע בפנקס עם ההערה "מאוד מאוד אוהב את יצירות מגד". ובכל פעם כזו אני נעתר, כמובן, אבל בעודי עומד ומדבר אני חושש ש"יתפסו אותי", שברגע מסוים יבינו מי אני וישליכו אותי מכל המדרגות. קצת מצחיק אותי, עדיין, שזה אני שמוזמן לדבר על מגד, ואפילו בנוכחותו. בכל השנים הארוכות שקראתי את מגד, שספריו היו על הכונניות בבית הוריי, בביתי, אהרן מגד היה עבורי ישות שאיני ממש יכול להופיע בתוך חייה. כמו הרמב"ם, או ג'ון ווין. אף אחד לא מצפה ממש לפגוש אותם.

כבר סיפרתי בהזדמנויות אחרות שבפעם הראשונה שבה פגשתי את מגד, אותו ממש, הזדמן לי להיות הנהג שמסיע אותו לאירוע ספרותי כלשהו בירושלים. זה היה זמן קצר לאחר שפרסמתי את "שואה שלנו", ובהחלט הרגשתי סופר. נהגתי בדרך לירושלים והרגשתי שבמכונית יש שני סופרים. סָפַרְתִּי – שניים. ואז, במהלך השיחה, סיפר לי מגד כבדרך אגב שחנה סנש הראתה לו דברים שכתבה, כי כבר הכירה אותו כסופר ידוע. באותו רגע הצליפה בי הפרספקטיבה. חנה סנש הראתה לו דברים שכתבה… בבת אחת התמזערתי.

קטנתי. התכווצתי. נגוזתי.

את שאר הדרך לירושלים עשתה המכונית כשיושב בה סופר אחד.

נחשפנו לפחד

הפרספקטיבה תהיה העניין האחד שבו אתמקד בעניין שלשמו התכנסנו הערב, ספרו החדש של מגד 'עשרת הימים הנוראים'. הפרספקטיבה לגבי מלחמת יום הכיפורים, שנת 73', שכל עלילת הספר הולכת אליה. הרי למן הדפים הראשונים ברור וידוע שהעלילה מתקדמת אל הרגע שבו תפרוץ המלחמה ההיא. כל מה שמתרחש בספר כלוא בין ראש השנה ויום הכיפורים. עשרת הימים הנוראים.

אנו, הקוראים, כמו הסופר, יודעים מה עומד לקרות, וצופים בדמויות הספר המתנהלות בעולמן ללא הידיעה הזו. יש במעשה הזה כמעט אכזריות. צפייה שותקת באנשים שעוד מעט יתהפך עולמם. המלחמה בוא תבוא, ובבת אחת יסתיים עידן שלם, העידן שבו הם מתקיימים, על מוסכמותיו החברתיות, ההשקפות הפוליטיות, האפשרויות, הסיכויים. כמו התפרצות הר הגעש שקברה את תושבי העיר פומפיי והציביליזציה שלהם. בבת אחת. בלי תהליך חברתי ארוך. בלי התפתחויות איטיות ומורכבות.

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הייתי תלמיד כיתה ה'. כל ילדותי המוקדמת עברה עליי בתקופה ההיא, בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. שש השנים שהיו עידן שלם, באותה מלכות על ים ערפלי.

השנים הללו עיצבו אותי. תחושה ברורה של היותי בן אימפריה גאה. ואולי עליי להדגיש שאיני אומר זאת בביקורת או בשלילה. והיו כמובן הספרים האיומים והנוראים שנפוצו בימים ההם, ספרים גזענים וארורים, שאני בלעתי בשקיקה. היה בספרים ההלו מודל קבוע. זֵד איום ונורא, בדרך כלל בשם מוחמד או יוסוף, מנסה להשמיד את עם ישראל. מולו מתייצב בחור משלנו, ששמו בדרך כלל עוז כפיר-לביא ובדרך כלל עיניו תכולות. עוז כפיר-לביא אינו יכול להושיע לבדו את עם ישראל, ומסייעת לו חבורה מלוכדת של ילדים מופלאים. כמה חלמתי כל ילדותי להצטרף לחבורת פלא כזו. הייתי מתבונן בכל אותם ילדים רפי יכולת שטענו שהם החברים שלי, ולא הבנתי מה אני עושה במחיצתם, היכן החבורה המופלאה שלי?

ואז באה המלחמה. גם אני, בכיתה ה', ש"יצאתי" אל המלחמה שאנן ובטוח, הרגשתי שמשהו לא מסתדר. אבא שלי נפצע במלחמה. בסופה לא הופיעו אלבומי ניצחון. ואֵי שם התמלאו בתי הקברות במצבות עם שמות בסגנון עוז כפיר-לביא.

אני יודע שהיום מתפרסמים מחקרים שמוכיחים שהמצרים "לא התכוונו" והסורים "לא יכלו" ועוד כל מיני צפירות הרגעה. אבל את מה שקרה ללב שלנו בשעות ובימים ההם לא יצליחו המחקרים להרגיע לעולם. מלחמת יום הכיפורים חשפה אותנו לפחדים העמוקים ביותר, אולי מבלי יכולת להירפא. כל אחד נחשף לפחד, על פי גילו.

תחושה של אובדן

אני הייתי בכיתה ה'. אהרן מגד היה בערך בן גילי היום. הוא ראה את המלחמה ממבט אחר לגמרי. וכשהוא כותב לנו עליה בשנת 2010, הוא אומר לנו משהו.

בעשרת הימים האחרונים של העידן ההוא נודד גיבור הספר, יוּדא, בין אנשים ומקומות, ובכל מפגש ובכל שיחה עולה מעין תחושה אופטימית. התחושה שיש עדיין אפשרויות, שיש עדיין סיכויים. תחושה של רווחה. סיכוי לשלום, סיכוי להסכמים, סיכוי לאיש תחת גפנו. ועם זאת, מעל הספר מרחפת ללא ספק תחושה של אובדן, החמצה. עצב גדול. כנראה בגלל מה שאנו יודעים ולא יודעים גיבורי הספר.

ואולי זה מה שהעניקה לי הקריאה הספר. פרספקטיבה שמעולם לא הייתה לי. כי הרי לכולנו מוכר המודל השגור והשחוק, ששנת 1967, דהיינו מלחמת ששת הימים, היא השנה שבה נקבע הכול, השתנה הכול. זו השנה בה נקבע גורלנו. אהרן מגד, כך נדמה, מעביר את השנה הגורלית אל 1973. כאילו שם, עם המלחמה, נאטמו הסיכויים, נחתמו הגורלות. כאילו הפחד הנורא שנחשפנו אליו הוא נקודת הציר של קיומנו עד היום.

האם אלמלא פרצה המלחמה היינו אחרים? כמובן, אין תשובה בספר, וספק אם יש תשובה. אני חושש שגם לו היה מתמשך העידן ההוא עוד שנים רבות, ללא מלחמה, אני לא הייתי זוכה להצטרף לחבורת פלא סודית, ועם ישראל לא היה זוכה לדרך פשוטה אל השלום והביטחון. אבל הספר מעורר מחשבה, והעצב שבדפיו הוא מברק בהול מאדם שבוחן את החברה הישראלית כבר שנים רבות, במבט של אהבה ודאגה. עלינו מוטל לחזור ולקרוא היטב את תוכן המברק.

ואי אפשר בלי מספר מילים של ברכה ליום הולדתו התשעים של אהרן מגד. חיפשתי לשווא מילים מתאימות וראויות. וכמו תמיד, כשלא מצאתי, המילים מצאו אותי. חיפשתי חניה אתמול ברחובות הכרמל בחיפה, ולפתע ראיתי על קיר בניין פסוק חקוק: "עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו". ואני ממש בטוח שאהרן מגד יודע מאיזה פרק בדיוק בספר תהילים נלקחו המילים הללו.

פורסם ב'מוסף שבת', 'מקור ראשון', ה' בכסלו התשע"א, 12.11.2010
מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 במרץ 2011, ב-גיליון ויצא תשע"א - 692 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: