קורותיו של השקל, מימי היותו יחידת משקל ועד למטבעות שהנפיק בנק ישראל בשנות השבעים של המאה הקודמת. צדדים רבים למטבע

מטה אהרון

המשכן נתרם והוקם בשנת הנדודים הראשונה במדבר. הקב"ה השרה שכינתו בתוך כל אלה שתרמו ועשו למען המשכן. אך מה יקרה בדור הבא? מה יקרה כשיבנו בית מקדש? איך ישכון הקב"ה בתוך כל אחד מבני ישראל לעתיד לבוא? הפתרון: כל אחד מעם ישראל יהיה שותף מתמשך במעשה המשכן על ידי תשלום חובה שנתית של מחצית השקל לתחזוקתו.

הרעיון פשוט. כל אדם חייב לפעול אקטיבית כדי לאפשר לשכינה לשכון בתוכו: "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אתם… העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל… ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אהל מועד והיה לבני ישראל לזיכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם" (שמות ל, יא-טו). 

הנוהגים לשער את מחצית השקל לפי כוח הקנייה של הכסף בתקופת המשנה מעריכים את ערכו של מחצית השקל כך – ההוצאה השנתית לנפש למזונות ומלבושים מוערכת במאתיים זוז: "מי שיש לו מאתיים זוז לא ייטול לקט, שכחה ופאה ומעשר עני" (משנה פאה ח ח). ערכו של זוז הוא שמינית דינר צורי, ומכאן שמאתיים זוז שווים ל-25 דינרי צור, שהם שווי ערך ל-56,000 שקלים. דינר צורי שימש לתשלום מחצית שקל הקודש, ומכאן שערך מחצית שקל הקודש הוא כ-2,300 ש"ח של ימינו.

כתובת בפומפי מתקופת בית שני מאשרת זאת. הכתובת נוקבת בשכר פועל: 5 איסרים ליום, שהם 6 דינרים לחודש. מאחר ששני דינרים שימשו לתשלום מחצית השקל, הרי שמחצית השקל שווה לשליש משכורת ממוצעת, כ-2,600 ש"ח.

הנוהגים לחשב את ערך מחצית השקל לפי מחיר המתכת מעריכים כך: מחיר אונקיית מתכת כסף (31.1 גרם) בבורסת לונדון הוא כ-29 דולר. בתוספת 30% תקורה (עמלות, הובלה, ביטוח וכו') יהיה מחירה כ-40 דולר. מכאן שערך מחצית השקל (7.10 גרם) הוא כ-10 דולרים שהם כ-40 ש"ח.

ניתן לשער כי מס החובה השנתי שנצטווה כל יהודי לשלם למקדש היה סכום גדול יחסית. הגבייה החלה ב-א' באדר מדי שנה, אז "הכריזו על השקלים". כיום, כאשר המקדש אינו קיים, נוהגים לתרום רק "זכר למחצית השקל" למטרות צדקה.

תיאור מפורסם של גביית מחצית השקל נמצא בברית החדשה: "וַיְהִי כְּבוֹאָם אֶל כְּפַר נַחוּם וַיִּגְּשׁוּ אֶל פֶּטְרוֹס גַּבָּאֵי מַחֲצִית הַשָׁקֶל וַיֹּאמְרוּ הֲלֹא יִתֵּן רַבְּכֶם אֶת מַחֲצִית הַשָׁקֶל… וַיֹּאמֶר לוֹ יֵשׁוּעַ… לֵךְ אֶל הַיָּם וְהִשְׁלַכְתָּ חַכָּה אֶל תּוֹכוֹ וְאֶת הַדָּג הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר יַעֲלֶה שָׂאֵהוּ וְכַאֲשֶׁר תִּפְתַּח אֶת פִּיו תִּמְצָא בוֹ מַטְבֵּעַ אוֹתוֹ קַח וְשָׁקַלְתָּ עַל יָדִי וְעַל יָדֶךָ" (הבשורה על פי מתי יז, 24-27).

ראשית המטבע

חיזקיה הפחה

בתקופת המקרא, לפני הנהגת מטבעות למסחר, היו יחידות המשקל ויחידות התשלום זהות, ואלו נקראו שקל, מלשון משקל. התורה מתארת שתי מערכות משקל: משקל מסחרי ומשקל קודש. משקל הקודש הוא כפול מהמשקל המסחרי. השקל נחלק לשני חצאים, הנקראים בקע או מחצית השקל, כך שמחצית שקל הקודש שווה במשקלה לשקל מסחרי אחד. כדי להבהיר נקודה זו מפרטת התורה: עשרים גרה השקל. שקל מסחרי משקלו רק עשרה גרה, 7.10 גרם כסף. שקל הקודש משקלו עשרים גרה – 14.20 גרם כסף.

את הכסף (או הזהב) שהיו צריכים לשלם/לקבל היו שוקלים בכל פעם, כאמור בספר בראשית כג, טו: "וישמע אברהם אל עפרון וישקֹל אברהם לעפרון את הכסף אשר דִּבר באזני בני חת, ארבע מאות שקל כסף, עובר לסוחר". מסתבר שהיו גם דרכים לדעת את משקל הכסף לפי סימנים מוסכמים, מבלי לשוקלו: "וַיֹּסֶף הַנַּעַר לַעֲנוֹת אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף וְנָתַתִּי לְאִישׁ הָאֱ-לֹהִים וְהִגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ" (שמואל א ט, ח). נמצא שכבר אז הכירו בפיסת מתכת הכסף שהיא בעלת משקל קבוע, אלא שטרם היה קיים המטבע הרשמי, שעליו יש חותם מטעם הגוף הטובע המאשר את משקלו ואת טוהר המתכת.

שלב לפני טביעת מטבעות ממלכתית הייתה טביעה של סוחרים על גבי חתיכות מתכת אלקטרון (תערובת של זהב וכסף). באסיה הקטנה נמצאה טביעה של סטטר העשוי אלקטרון מיוניה. על פני חתיכת המתכת טבועה דמות צבי, וכתובת "אני סמלו של פניס". פניס היה כנראה סוחר ידוע באזור והצבי היה סמלו.

רק בשלב מאוחר יותר הפקיעו המלכים את טביעת המטבעות מידי אנשים פרטיים, וטבעו מטבעות ממלכתיים שגוף אמין עמד מאחרי טביעתם. המצאת המטבע הייתה צעד חשוב בתשלומים ובמסחר. מטבעות ראשונים לשימוש מסחרי הוּטבעו במדינת לִידְיָה (לוד) שבאסיה הקטנה, בסוף המאה השביעית לפנה"ס (תקופת יאשיהו מלך יהודה). המטבעות הראשונים היו עשויים ממתכת האלקטרון, ועל פניהם מופיע סמלם של מלכי לוד, ראש אריה.

המטבעות הראשונים הנזכרים במקרא הם אדרכונים, מטבעות הזהב של מלכי פרס: "וּכְפֹרֵי זָהָב עֶשְׂרִים לַאֲדַרְכֹנִים אָלֶף וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב טוֹבָה שְׁנַיִם חֲמוּדֹת כַּזָּהָב" (עזרא ח, כז). על פני האדרכון הפרסי מתוארת דמות מלך פרס רץ, בימינו קשת ובשמאלו כידון. על גב המטבע יש שקע, ללא דגם כל שהוא.

המעבר מ'בצעי הכסף' ו'אבני המשקל' למטבעות התרחש בארץ ישראל במאה החמישית לפנה"ס, בימי עזרא ונחמיה. מתקופה זו נמצאו בארץ מספר רב של מטבעות, בעיקר מטבעות כסף אתונאיים שהוטבעו ביוון. בנחמיה נזכרת תרומה של שלישית השקל בשנה למקדש (נחמיה י, לג).

רק בראשית המאה הרביעית לפנה"ס, תקופת מלכי פרס האחרונים – ארתחשסתא ב' 404-358, ארתחשסתא ג' 358-335 ודריוש ג' 335-330 לפנה"ס – התחילו לטבוע מטבעות גם בארץ כנען, בערי חוף הים (עזה, אשקלון, אשדוד, צור וצידון) וגם בירושלים. המטבעות המקומיים חיקו בדגמיהם ובערכיהם את מטבעות אתונה, אבל בהדרגה מופיעים עליהם דגמים מהפולחן האלילי המקומי.

על המטבעות היהודיים הראשונים שהוטבעו בירושלים, במהלך המאה הרביעית לפנה"ס, בתקופת הכנסת הגדולה, מופיעים רֹאשָה של אתֶנָה והינשוף. לולא הכתובת העברית 'יהֻד' קשה היה לזהות שמדובר בטביעה יהודית מירושלים.

בשלהי תקופת השלטון הפרסי, בין השנים 333-350 לפנה"ס, הוטבעו בירושלים שפע מטבעות כסף זעירים שעליהם כתובות עבריות המציינות את שמה של פחוות יהודה הפרסית "יהֻד" ואת שמו של השליט – יחזקיה הפחה. טביעה מעניינת זו משקפת את מעמדן הרם של ממלכת יהודה ושל בירתה ירושלים בתקופה זו.

לעיר צור היה מעמד מדיני עצמאי, ולכן טבעה מטבעות כסף אשר שימשו בארץ ישראל כאמצעי תשלום. מושלי בית חשמונאי טבעו מטבעות ברונזה, אך לא מטבעות כסף, כיוון שארץ יהודה לא הייתה מדינה עצמאית. משום כך השתמשו היהודים לצורכי המקדש בשקלים צוריים. על שקלים צוריים אלה טבועה בצד אחד דמותו של מלקרת (Melkart), ראש פנתיאון האלים של צור, המקביל לבעל הכנעני, ובצד השני טבוע עיט על חרטום אונייה. שקלים צוריים כאלה נתגלו במספר רב של מקומות בארץ.

מס מחצית השקל השנתי נתרם בשקלים ובחצאי שקלים ממטבעת צור. קרוב לודאי שבמטבעת ירושלים נטבעו מטבעות צוריים כדי לספק את הדרישה לשקלי קודש ולעקוף את איסור ההטבעה של מטבע לאומי יהודי מכסף (ראה: יעקב משורר, אוצר מטבעות היהודים). לכן מצהירה התוספתא (כתובות יג כ): "כסף שדיברה בו תורה בכל מקום, זו היא כסף צורי. איזהו כסף צורי? זהו ירושלמי".

אמצעי התשלום בסוף ימי הבית השני היו בדרך כלל שקלים צוריים: "אמר רב אסי כל כסף האמור בתורה סתם כסף צורי" (בכורות נ ע"א). במשנה נאמר: "כשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלים דרכונות, חזרו לשקול סלעים, חזרו לשקול טבעים, וביקשו לשקול דינרים ולא קיבלו מהם" (שקלים ב, ד). דרכונות הם מטבעות הכסף של מלכות פרס. סלעים הם שקלים צוריים. טבעים הם שקלים שנטבעו בירושלים, בעת המרד הגדול כנגד הרומאים, בשנים 70-66 לסה"נ. חז"ל לא הסכימו שישקלו את השקל בדינרים, שעליהם הייתה טבועה דמותו של קיסר רומא.

בבית המקדש התקבל המס רק במטבע מיוחד, ולכן רבו באזור המקדש חלפנים שהמירו את כספי עולי הרגל למחצית השקל, תוך תשלום קלבון (עמלה). ואכן, בחפירות הכותל ובסינון עפר הר הבית נמצאו מטבעות כסף צורי ששימשו לתשלום מס מחצית השקל.

תשלום מחצית השקל היה הכנסה סדירה וחשובה של המקדש בימי הבית השני. את מחצית השקל היו משלמים יהודי הארץ וגם יהודי הגלויות. לא פעם היו מושלים ונציבים בחו"ל משתדלים למנוע את העברתם של סכומים גדולים אלה ארצה. יוליוס קיסר הוציא צו קיסרי המאפשר לאסוף את מחצית השקל ברחבי האימפריה הרומית ולהעביר אותו לירושלים, בניגוד להוראת הסנאט שאסרה על הוצאת כסף מרומא לפרובינציות (היהודים והקיסרים ברומא העתיקה, מוזיאון ארצות המקרא, 1994, עמ' 76-73).

סימני עצמאות

גמלא

כשפרץ המרד הגדול כנגד רומא מיהרו אבותינו לציין את עצמאותם המדינית על ידי טביעת מטבעות "ירושלים הקדושה". מטבעות אלה תאמו את הערך ההלכתי של השקל ושל מחצית השקל, כדי שלא יצטרכו לשקול את השקל במטבעות שבהם טבועים דגמים נוכריים. השקלים נושאים תאריכים של חמש שנים, משנה א' עד שנת ה' למרד, היינו השנים 66 עד 70 אחרי סה"נ. המטבעות יפים עד מאוד, מעוצבים ביד אומן מקצועי ומוטבעים בקפדנות על ידי אומנים מהרמה הגבוהה ביותר. מטבעות כסף אלה הם הראשונים בהיסטוריה שנטבעו על ידי יהודים למטרות דתיות, לאומיות ומסחריות.

על פני המטבעות מופיעה צנצנת המן, המזכירה את הנהגתו הניסית של הקב"ה עם ישראל בזמן הנדודים במדבר, בתקווה שהנהגה זו תופיע לעזרת המרד הנוכחי. מקיפה את צנצנת המן הכתובת: "שקל ישראל".  

על גב המטבעות מופיעה הכתובת "ירושלים הקדושה" (הכתובות הן בכתב דעץ – הכתב העברי העתיק). במרכז המטבע ענף נושא שלושה פירות שחנטו. כל אחד מהם דמוי חרוט, ומסביבו טבעת אבקנים בצורת זיפים קשתיים שבראשם כדוריות קטנות. זהו תיאור פרי השקד במעבר מפרח לפרי, כשבועיים לאחר הפריחה. הסיומת הכדורית בתחתית הענף מציינת את כפתורי העלים לפני לבלובם. "הלוז הזה, משהוא מוציא את נציו ועד שהוא גומר את פרותיו עשרים ואחד יום" (ירושלמי תענית ד, ח). ענף השקד עם הפרחים במעבר לפרי הוא האות שנתן הקב"ה במטה אהרון, והוא המסמל את הנהגתו הניסית של עם ישראל על ידי הקב"ה, ובמיוחד את הגנתו על שבט לוי המשרת בקודש.

באימפריה הרומית, טביעת מטבעות כסף הייתה זכותו הבלעדית של הקיסר. למדינות ואסליות לא ניתנה סמכות זו. לכן הטביעה במתכת כסף הייתה אחד הסממנים של שלטון עצמי: "מלך שאין מטבעו יוצא במדינה, אין לחוקיו תוקף" (רמב"ם הלכות גזלה ואבדה ה, יח).

מטבע הכסף ביטא אפוא את השלטון היהודי העצמאי בארץ ישראל. המטרה הייתה להכשיר את המטבע לשימוש לצרכים פולחניים בבית המקדש בירושלים. ממוצע משקל הכסף של מטבעות המרד היה זה: שקל הקודש כ-14.20 גר', ומחציתו כ-7.10 גר'. המטבעות מוטבעים במתכת כסף טהור, מעל 95%; זאת לעומת המטבעות הרומיים בתקופה זו, שבהם תכולת הכסף הייתה רק 80%. הטבעה בתכולת מתכת כזו הינה יוצאת דופן במיוחד בעת מלחמה. כשהשלטון נמצא במצוקה כספית הוא נוהג להפחית בדרך כלל את תכולת הכסף, כמו שנהגה לדוגמה הקיסרות הרומית בתקופת התלמוד, כשהפחיתה את כמות הכסף במטבעותיה מ-80% ל-66%. בעקבות צעד זה נפסקה הלכה שיש להוסיף "שתות" (שישית) על ערך המטבע הרומי כשבאים להשתמש בו לצורכי דת. כדי שלא לגרוע ממשקל הכסף המשמש לקודש מופיע ניקוד בשולי המטבע, וכך קובעת ההלכה שאין משתמשים במטבעות פגומים או שחוקים לקודש (להרחבה בנושא מטבעות המרד: גדעון ישראלי, טל מן הגיזה, 2002).

מטבעות המרד הוטבעו באותה רמה גבוהה מיד עם תחילת המרד, כשהתקווה פיעמה בחוזקה בלבבות, ונמשכה כך עד ימיו האחרונים של המרד, כשירושלים כבר הייתה נצורה והונפקו מטבעות שנה ה' (מפסח עד ט' באב).

כשעלה הרמב"ן לארץ ישראל (1267 לספירה) הוא נחת בעיר עכו, שבה שכן נמלה העיקרי של הארץ. שם הראו לו מטבעות עתיקים, כפי שהוא כותב: "ברכני השם עד כה שזכיתי ובאתי לעכו, ומצאתי שם ביד זקני הארץ מטבע כסף מפותח פיתוחי חותם, מצדו האחד כעין מקל שקד ומצדו השני כעין צלוחית, ובשני הצדדים סביב כתב מפותח באר היטב. והראו הכתב לכותיים וקראוהו מיד, כי הוא כתב עברי אשר נשמר לכותים, כמו שמוזכר בסנהדרין ["כיוון שעלו בני הגולה בימי עזרא ביררו להם כתב אשורי ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמי" (כא ע"ב)], וקראו מן הצד האחד "שקל השקלים" [שקל ישראל], ומן הצד השני "ירושלים הקדושה". ואומרים כי הצורות מקלו של אהרון, שקדיה ופרחיה (במדבר יז, כג), והצורה השני: צנצנת המן (שמות טז, כג)…"(תוספת לפירוש הרמב"ן על התורה, כפי שהועתק מדפוס ליסבון).

בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בגמלא

 נמצאו ברובע המערבי של העיר שבעה מטבעות נחושת. פני כל המטבעות נטבעו באותה רושמה, אך בגב המטבעות זוהו שתי רושמות שונות. המטבעות עשויים ברישול, וניכר כי חרטי הרושמות לא היו מנוסים ולא שלטו היטב בקריאה ובכתיבה.

על פני המטבעות נראה גביע העומר, נושא שהועתק משקלי "ירושלים הקדושה". בכתובת שסביב הגביע שממשיכה אל גב המטבע, נכתב: לגאלת יורשלם הק[דשה]. חלק מהאותיות בכתב דעץ, כמו שקלי "ירושלים הקדושה" הירושלמיים, חלקן בכתב המרובע שבו השתמשו בימי בית שני וחלקן באותיות בכתב ראי. מטבעות אלה נטבעו בגמלא בעצם ימי המצור, ושימשו למסחר ולחיזוק המורל של מגִני העיר.

מציאת מטבעות אלה סותרת את ההנחה המקובלת בחקר המרד הגדול, שעל פיה היה נתק בין ירושלים לגליל. מטבעות גמלא מוכיחים בעליל שאפילו בתנאים קשים ביותר, שנגעו לביטחונם האישי ולביטחון עירם, זכרו מגִני גמלא את מטרת המרד הגדול: שחרור הארץ ובראשה הבירה ירושלים מעול הרומאים.

אחרי דיכוי המרד ביטל אספסיאנוס את ההטבה ליהודים והורה שהכסף שנגבה בעבר לאחזקת המקדש בירושלים ישולם מעתה ואילך למקדש יופיטר ברומא. גם דיו קסיוס מזכיר את "מס שתי הדרכמות שהוטל על היהודים ההולכים בדרכי אבותיהם" (היהודים והקיסרים ברומא העתיקה, מוזיאון ארצות המקרא, 1994, עמ' 73-76).

בירושלים המתחדשת

מאז הוחל בהטבעת מטבעות במדינת ישראל (מטבע 25 מיל מאלומיניום, 6 באפריל 1949) מוטבע בצד נושא המטבעות ממצא ארכיאולוגי שמקורו בארץ ישראל, במטרה לאשש את זיקתנו לארץ, לקשור את מדינת ישראל בהווה אל מדינת יהודה של שני בתי המקדש ולהדגיש את היותנו אומה בעלת היסטוריה עתיקה.

בשנת 1952 הונפק על ידי בנק לאומי לישראל מטבע בערך 500 פרוטה (חצי לירה), כשבצדו נבחר העתק של הנושא מתוך מטבע המרד: דגם "מטה אהרון" ופרחי השקד במעבר מפרח לפרי. מטבע זה ששקל 25 גרם הכיל 50% כסף טהור, שהם 12.5 גרם כסף. רבים וטובים השתמשו במטבע זה לתרומת "זכר למחצית השקל" (למחצית השקל מספיקים 7.10 גרם כסף טהור, אך לשיטת המחמירים להוסיף "שתות" ותיקון משקלות יש צורך ב-9.6 גרם). לצורך פדיון הבן נהגו להשתמש בשמונה או עשרה מטבעות כאלה.

כשהוקם בנק ישראל בדצמבר 1954 נתנו ראשיו דעתם להנפיק מטבע ממלכתי התואם את הצרכים ההלכתיים של השימוש במטבע כשקל, כולל שינוי שמו מלירה לשקל. בירור הלכתי העלה שמטבע כזה, כולל הוספת שתות ולפי המידות המחמירות ביותר, צריך להכיל לפחות 19.2 גרם כסף. בשנת 1970 הוחל בהנפקת מטבעות פדיון הבן, במתכת כסף 900, במשקל 26 גרם (שהם 24.4 גרם כסף). בשנת 1974 הונפק מטבע פדיון הבן, הסוגר מעגל וקושר בין מטבעות השקל של המרד הגדול למצוות פדיון הבן.

גדעון ישראלי הוא מרצה להיסטוריה, ליהדות ולידיעת הארץ. מחבר הספר "טל מן הגיזה" (2002). בעבר סמנכ"ל מוזיאון ארצות המקרא ירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ח באדר א' תשע"א, 4.3.2011