ירושה שהיא קן צרעות / חבצלת פרבר

 

ההנגדה בין כניעה למוסכמות לבין הליכה אחר צו המצפון היא מוטיב חוזר אצל הסופר, שאולי נכנע בעצמו לרוע בתקופת הכיבוש הנאצי

הנוסע הסמוי, ז'ורז' סימנון; מצרפתית: יהושע קנז, עם עובד, 2011, 261 עמ'

ז'יל הוא יתום בן תשע עשרה, ששני הוריו אנשי הקרקס מתו בתאונה הרחק מעיר מוצאם וממולדתם צרפת. ז'יל, שנתקע בעיר טרונדהם שבנורווגיה, מתגנב לאונייה ומגיע ללָה-רושל שבצרפת כנוסע סמוי, בחסותו של רב חובל ידידותי. הוא מעולם לא היה שם, אינו מכיר איש ובקושי יודע משהו על משפחתו המסועפת, שהיא דווקא משפחה מוכרת מאוד בעיר הנמל: משפחת מובואזן. דודו של ז'יל, אוקטאב, מת זה עתה והוריש את כל רכושו לאחיין הצעיר, התמים, שכל חייו עברו עליו בנדודים עם קרקסים, ליצנים ולוליינים.

עד מהרה מבין ז'יל שיחד עם הצוואה ירש גם קן צרעות, שכל נגיעה בו גורמת לכאב. הוא לא מבין מה קורה ומנסה לפלס את דרכו כעכבר עיוור במבוך. הדוד אוקטאב, מסתבר, היה איש שנוא שכל העיר פחדה מפניו, ורוב העיר הייתה תלויה בו, בכספו ובעסקים הרבים ששלט בהם. בכספת שהוריש לז'יל חבויים כל המסמכים, וז'יל מוזמן, ואולי גם מתבקש, לנצל אותם כדי לבסס את כוחו, כשם שעשה זאת דודו המת.

תהליך הלמידה של ז'יל אינו פשוט. הוא נתקל בלעג, בניסיונות להוביל אותו, לשלוט בו ולהטות אותו. לקחו הראשון הוא לא לשמוע לאיש ולעשות מה שהוא רוצה, בין אם זה מעשה נכון או שגוי. כך הוא זוכה לניצחונותיו הראשונים וגם להחלטות גורליות שגויות. הבדידות והריק מפחידים את ז'יל, אבל כדי לשמור על עצמיותו הוא מוכן לשלם את מחיר הזרות, לשבור מסגרות ומוסכמות ולוותר. בסופו של דבר יצליח ז'יל למצוא את דרכו האישית, שהיא שונה מזו שהאנשים בעיר ציפו שילך בה.

זו מסגרת הסיפור. בדרך אנחנו פוגשים גלריה ענפה של טיפוסים, כמעט כולם פגומים בצורה זו או אחרת, ורובם רעים, נוכלים ונצלנים. סימנון משתמש בכל הארסנל שפיתח במהלך הקריירה שלו כסופר-בלשים: הרעלה אחת לפחות, שופט חוקר מושחת שנתון להשפעתם או ללחצם של בעלי הכוח, בלש לשעבר שהוא אחד האנשים הישרים היחידים בסיפור, רמזים על חשודים בהרעלה נוספת ועוד. המאפיין העיקרי של הספר הוא ערפול רב, חוסר בהירות של המניעים, תסבוכת של קשרים עסקיים ואנושיים. ערפול וחוסר בהירות מאפיינים גם את מצבו הנפשי של ז'יל, שמגשש את דרכו ואינו יודע מה קורה ומנין תוטח בו המכה הבאה – ועם גיבור הספר מגשש את דרכו גם הקורא.

ההנגדה בין ההליכה בתלם וקבלת המוסכמות (שמאחוריהן מסתתרים תהומות אפלים של רוע, ניצול ואכזריות) לבין התמימות וההליכה אחר צו-הלב-הטוב היא מוטיב חוזר אצל סימנון. מוטיב שמופיע גם, למשל, בספר "האיש שצפה ברכבות" משנת 1938, שיצא בהוצאת עם עובד ב-2001. הספר הנוכחי נכתב ב-1941, בעת שסימנון, הבלגי במוצאו, חי בצרפת, בלה-רושל ובכפר פונטנה לה-קונט, שני האתרים שבהם מתרחשת עלילת הספר.

שני מוטיבים נוספים שראוי להתעכב עליהם הם היחס לנשים והיחס למערכת המשפט. סימנון, בחייו כמו בכתיבתו, מתייחס לנשים בזלזול ובחוסר הערכה. אפילו קולט, אלמנת הדוד אוקטאב בסיפור, בגדה בבעלה ונטשה את מאהבה הקודם, הוותיק. הנשים האחרות הן, במקרה הטוב, טיפשות, ילדותיות וחומרניות, כמו אשתו של ז'יל, אליס, וחמותו, ובמקרה הרע – מרושעות, כמו דודתו האחרת של ז'יל, גברת ז'רארדין אלואה: אישה חזקה וחסרת מוסר, שכדי לשמור על האינטרסים שלה ועל בנותיה ובנה העבריין מוכנה לבצע כל פשע. גם זונות או פילגשים הן דמויות נשיות שחוזרות ומופיעות בכתיבתו של סימנון. חיי המשפחה של סימנון עצמו התאפיינו בנישואים כושלים, בבגידות ובסכסוכים בלתי פוסקים. את עקבות כל אלה אנחנו מגלים בספר הנוכחי, כמו גם בספריו האחרים. גם הגברים אינם יוצאים טוב. אומנם הגיבור, ז'יל, הוא דמות חיובית, אבל רוב הדמויות הגבריות בספר הן של מנוולים. הרומנים של סימנון הם בקטן מה שהרומנים של בלזאק בגדול: ציניים ומיזנטרופיים. מן העיסוק בספרות בלשית העביר סימנון לכאן את דמות הבלש ההגון, רנקה. הבלש מתפטר מן המשטרה בגלל השחיתות שבה, ובגלל שהיושר שלו מעכב את קידומו, וחובר אל ז'יל. סימנון משתלח, בספר הנוכחי, כמו בספרי הבלשים שלו, בדמות השופט החוקר, ובכלל – במתרחש בבית המשפט ומסביבו. מערכת המשפט מעולם לא נהנתה מהערכה גבוהה אצלו.

ספרו של סימנון אינו יצירת מופת גדולה, ובכל זאת – דווקא האיטיות המאפיינת אותו, הצורך לחתור בתוך ערפל של אי בהירויות וסרבול, למרות שהם לכאורה פגמים מרתיעים מבחינת הקורא בן ימינו, הרגיל לקצב אחר לגמרי, מתגלים לבסוף כאיכויות שהופכות את הסבלנות לכדאית ואת הקריאה למתגמלת.

בשולי הקריאה: הביוגרפיות האינטרנטיות של סימנון מנסות להתמודד עם השאלה האם סימנון הבלגי, תושב צרפת, שיתף פעולה עם הנאצים. השאלה הזאת נשאלה כבר בזמנה ונותרה בלתי פתורה. איני מתיימרת לחרוץ משפט, אבל יש בספרי סימנון לא מעט רמזים לאנטישמיות. מוזר שבשנת 1941, כשבצרפת הכבושה כבר החלו הגירושים והרדיפות נגד היהודים, הוא מצא לנכון לצרף את ההגדרה "היהודי" לסיפור על קארנסקי, בעל הקרקס המרושע שפיטר והשפיל את אביו של ז'יל ואף "ירק לו את הסיגר בפניו" (עמ' 152, 156). הערת המתרגם אביטל ענבר במקום אחר שופכת אור נוסף על הסוגיה: "כל הסופרים שחיו אז בצרפת ושספרים פרי עטם ראו אור בתקופת הכיבוש (הנאצי), למעט גיבורים ספורים… שספריהם פורסמו במחתרת, יכולים להיחשב כמשתפי פעולה. שהרי (משרד התעמולה) הנאצי הוא שחלש על בתי ההוצאה בפאריס בכוח הצנזורה ובהקצבת נייר לספרים שרצה או הסכים שיראו אור" (הקדמה לספר "גבעה" מאת ז'יונו בהוצאת אבן חושן).

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ח באדר א' תשע"א, 4.3.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 במרץ 2011, ב-גיליון פקודי (שקלים) תשע"א - 708, סיפורת ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: