שיפוט מהיר / שמואל פאוסט

על: היברו פבלישינג קומפני, מאת: מתן חרמוני;  מגע הקסם של הבל גאגין, מאת: אמנון דנקנר

היברו פבלישינג קומפני, מאת: מתן חרמוני, כנרת, זמורה-ביתן, 270 עמ'

מתן חרמוני יודע לספר סיפור. זה כן. לספר סיפור הוא יודע החרמוני הזה שיהיה לי בריא וחזק. תראו אותו, את חרמוני. סיפור, את זה הוא יודע לספר. אין ספק. כשכמעט כל משפט חוזר על עצמו, בוורסיות שונות, כשלוש פעמים, אפשר היה לקצץ את הספר בשני שלישים בערך ועדיין הסיפור היה נשאר. הסיפור היה נשאר אבל הנשמה היתה יוצאת ממנו, כמו שאומרים. חרמוני מכניס אותנו לעולם היסטורי-תרבותי מרתק ומייצר עולם-שפה חדש. הוא מכניס אותנו לעולמם של מהגרים יהודים באמריקה של ראשית המאה העשרים, ובורא עולם שכולו יידישאי על טהרת השפה העברית. ולא באמצעות השחלת ביטויים ביידיש, כמצופה, אלא על ידי העתקה נהדרת של הסגנון והמקצב לשפה העברית. חרמוני, מרצה צעיר ליידיש וחוקר ספרות התקופה באמריקה, הפנים את אופן הדיבור והשיחה היידי על כל שטיקיו ומניירותיו, והוא משתמש בו ומלהטט בו כרצונו, הן כמספר והן בדיאלוגים שבפיות גיבוריו (שלמרות החזרתיות הכפויה, הם בסופו של דבר דיאלוגים קצרים ומדויקים בעלי איכות כמו-חז"לית). סיפורם של המהגרים בספר נסב בעיקר על עולם הספרות והבמה היהודי-אמריקני. זה מתואר דרך סיפורו של מרדכי שוסטר, יתום צעיר שהגיע לבדו לניו יורק. כמו כולם, הוא קרא בשקיקה את ספרוני ה'שוּנד' שנמכרו בעשרות אלפי עותקים וסיפרו אגדות זולות, סנטימנטליות ומלודרמטיות. שוסטר עבד כשוליה של סדר דפוס בהוצאה לאור של הספרונים, 'היברו פבלישינג קומפני', אך החליט שעתידו הכלכלי ומעמדו האישי והתרבותי תלויים בשדרוגו למחבר 'שונד' פופולרי בעצמו. החליט ועשה. זהו ספר על החלום האמריקני של יהודי מזרח אירופה, של אבריימל ששינה שמו לאייבּ, אחיו איציק שנקרא עכשיו אייק, ואחיהם יעקב המכונה כעת ג'ייק. ועל תרבות שלמה, עסיסית, כאובה ואופטימית העולה לנגד עינינו, על הרחובות, בנייני הדירות המרופטים, המסעדות הקטנות והתיאטראות שבהם התנהלו אבותיהם וסביהם של ה'דודים האמריקאים שלנו'. ספר שופע הומור, ידע ואהבה לתרבות ולספרות היידית, ובעיקר, כאמור, יודע לספר סיפורים מעניינים. ומה היה בסופו של שוסטר? אוי אוי אוי מה היה בסופו של מרדכי שוסטר. מה היה אתם שואלים? נו, נו, תקראו בעצמכם.

 

מגע הקסם של הבל גאגין, מאת: אמנון דנקנר, אחוזת בית, 331 עמ'

סיפורים ירושלמיים, המתוארים בדייקנות רבה, כפי שמעיד המחבר: "ללא כחל ושרק, בדיוק כפי שהם אף פעם לא היו", מאכלסים את ספרו החדש והמחויך של אמנון דנקנר. ירושלים, על רחובותיה, סמטאותיה, בתי הקפה והמסחר שלה, כפי שהיו בשנות ה-50 וה-60, ושלל טיפוסיה כפי שלא היו, אך בוודאי ראוי היה שיהיו, עולה על הבמה במופע ססגוני רב-משתתפים. הסיפורים מסופרים בגוף ראשון, ומלבד המספר ואמו חוזרת בהם דמותו של הֶבֶל גאגין, דמות-מפתח בכל קומדיה של טעויות, שתפקידה לִרצות לפתור בעיות מתוך רצון טוב, אך לסבך כל מצב מתוך חוסר כישרון או סתם מזל רע. דנקנר שותל בסיפוריו, בין עשרות שמות של מקומות ועסקים ירושלמיים ותיקים, את שמותיהם של פריטים תקופתיים רבים כעיתונים, ספרים, משחקים, סיגריות, מאכלים ועוד (שבוודאי נלקחו מהלקסיקון שהוציא בעצמו עם דוד טרטקובר, 'איפה היינו ומה עשינו: אוצר שנות החמישים והשישים', כתר, 1996). ובכך עובדים הסיפורים בעיקר על בלוטת הנוסטלגיה, בעיקר של בני התקופה, ובעיקר הירושלמים שבהם. הרבה פחות על בלוטת הצחוק. לדנקנר יש אמנם הכישרון לבנות תיאטרון של דמויות צבעוניות ולמקמן בתוך סיטואציות בנויות היטב, אך חסרה אמנות הצמצום המותירה את מילוי הפערים המכוונים, ובז'אנר הזה –  בעיקר את השורה התחתונה – לקוראים. ההומור נבנה כאן על רוב מלל ותיאורים גדושים והתענגות עצמית עליהם, אלא שאלה משעשעים כמו ראיון עם רובי ריבלין, ומייצרים מסַפר המאכיל בכפית את נמעניו ובורא סופים צפויים לחלוטין לכל סצנה. ייתכן שיש כאן עניין של טעם אינדיווידואלי וייתכן שמדובר בטעם דורי. אני חובב נוסטלגיה ונוהג לדבר בשבח האיטיות הספרותית המענגת שלפני עידן ההקלקה והזפזופ, אך סיפורים קומיים קצרים דורשים מגע מסוג אחר. במקרה הזה, עליי לפחות, מגע הקסם של דנקנר לא עבד. הומור מיושן, כמו יין, עשוי להיות משובח לאין ערוך מהומור עכשווי; אך יכולת ההצחקה (המובטחת על גב הספר: "הקומדיה הדנקנרית המצחיקה עד דמעות") תלויה גם ביצירת מתח והפתעה, בתזמון ובקצב. ואלה, למרבה הצער, משתנים במהירות, וללא עדכון נדרש – אינם מספקים את הסחורה. בצמוד לאחד הסיפורים, מובא דבר המחבר – הממשיך במידה מסוימת את דבר המחבר המצוין מראשית הספר – הדן בהומור רב ביחס שבין מציאות לבדיון, שם אומרת אחת הדמויות: "צריך לדעת לחיות, ובעיקר איפה לחיות, ואני מעדיף להעביר את רוב זמני בתוך הסיפורים של דנקנר". אז אני לא. ואולי זה גילי, הלא-מבוגר-מספיק, שבעוכריי.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'א באדר א' תשע"א, 25.2.2011

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 במרץ 2011, ב-גיליון ויקהל תשע"א - 707, שיפוט מהיר - צור ארליך ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: