האימה חודרת לבית הבובות / חבצלת פרבר

 

לבנים בדרום אפריקה חיו בניתוק עד שהמלחמה שבחוץ הגיעה גם אליהם. קוטזי מפליא לתאר את התחושות מבעד לדמותה של גוססת, שנחשפה פתאום למציאות שסביבה

תור הברזל, ג'. מ. קוטזי; מאנגלית: אלינוער ברגר, עם עובד, תש"ע, 219 עמ'

השאלה הייתה מדוע רק עכשיו. קוּטזי זכה בפרס נובל לספרות ב-2003. הספר התפרסם במקור ב-1990. אז מדוע הוא יוצא לאור בעברית רק כעבור עשרים שנה? השאלה הזאת איננה טריוויאלית בכלל. במצב שבו כמעט כל מותחן ורב-מכר, מעולה או ירוד, מתפרסם בעברית זמן קצר אחרי צאתו למדפים בשפת המקור, החשד שהתרגום המאוחר מעיד על טיבו של הספר איים להעיב על הקריאה עצמה. לשמחתי, התאיידה השאלה הזאת כבר בקריאת הפסקאות הראשונות של הספר ומכאן ואילך נשביתי בקסמיו.

 עלילת הספר מתרחשת בסוף תקופת האפרטהייד בדרום אפריקה. אבל האפרטהייד ושלטון הדיכוי של הלבנים אינם הנושא היחיד או העיקרי של הספר. הגיבורה – אישה ואם – כותבת את הדברים בגוף ראשון, כמעין מכתב ארוך אל בִּתה שבמרחקים. היא לוכדת את לִבו של הקורא באופן מיידי. באופן מעורר השתאות מצליח הסופר להיכנס לעורה של אישה וללבוש את דמותה, סגנונה ומסתרי מחשבותיה. רק אישה, לכאורה, יכולה לכתוב: "כמה נכספתי שתהיי כאן כדי לאחוז בי, לנחם אותי! אני מתחילה להבין את המשמעות הנכונה של חיבוק. אנחנו מחבקים כדי שיחבקו אותנו. אנחנו מחבקים את ילדינו כדי להתכרבל בזרועות העתיד… אנחנו יולדות ילדים כדי שיעניקו לנו יחס אִמהי…". מצד אחר, אינני בטוחה שאישה, ובייחוד כזו שחיה לבדה, הייתה מכניסה לביתה איש חסר בית, מסריח מטינופת ומשתן – כפי שעושה גיבורת הספר הזה (שעד סוף הספר איננו יודעים את שמה הפרטי!). מעטים אפילו הגברים שהיו עושים זאת. אבל בחברה שנרקבת והולכת, שבה היחסים בין הגזעים מתפוצצים והפחד וחילוקי הדעות מוחקים את הסולידריות האנושית – נותר רק פתרון מפוקפק כזה לצורך הנואש שלה בנוכחות אנושית, באוזן קשבת, בחיבוק.

שם הספר מתייחס לרבדים השונים של הסיפור: כמושג ספרותי, "תור הברזל" הוא ניגודו של "תור הזהב" או ימי הזוהר בחייה של חברה. המאבק הבין-גזעי בדרום אפריקה לא היה תקופת זוהר בהיסטוריה של אף אחד מן הצדדים – גם לא בהיסטוריה של השחורים שהביסו בסופו של דבר את שלטון הלבנים. "תור הברזל" מתייחס לשימוש באלימות, דם ואש ונשק חם וברזל, על ידי שחורים ולבנים כאחד. אבל בעיקר הוא שם סמלי-פסיכולוגי: המאבק בלבנים הופך את השחורים ל"ילדי ברזל": "הלבבות שלהם (של השחורים) נהפכים לאבן מול עינינו… אם ספרטנית שלבה לב ברזל יולדת בנים לוחמים למען האומה… הם בועטים באדם משום שהוא שותה. הם מציתים אנשים וצוחקים כשהם נשרפים למוות. איך הם יתנהגו אל הילדים שלהם?" – שואלת גיבורת הספר את המשרתת השחורה שלה, אמו של 'ילד הברזל'. "איזו אהבה הם יהיו מסוגלים לתת להם?"

הגיבורה פרופ' קארן, מרצה ללימודים קלאסיים, מתמודדת עם גופה האכול סרטן, עם הבדידות בבית שבו היא חיה חיי ערירות לאחר שבתה היחידה נטשה והסתלקה לאמריקה, ועם האלימות, האכזריות והזוועה שמתנפצות אל קירות הבית כמו שיטפון. בסופו של דבר, האירועים שבחוץ מציפים גם את ביתה. בראשית הספר היא מתבשרת שימיה ספורים: "'נעשה כל מה שאפשר', אומר לה הרופא, 'נתמודד יחד'. אבל מאחורי אחוות הלוחמים שהחצין כבר ראיתי אותו נסוג: איש-איש לנפשו. המחויבות שלו היא לחיים, לא למתים". אחר כך היא נתקלת בחסר הבית, שביחד עם כלבו התנחל מתחת ליריעת פלסטיק בסמטה שליד ביתה. באורח מוזר, האסוציאציה שמתעוררת בה היא של מיכאל: המלאך בסיפור קצר של טולסטוי, שבו סנדלר עני נותן מחסה לצעיר ערום קופא מקור שמצא בפתח כנסייה, המתגלה כמלאך המרצה את עונשו. המלאך מביא ברכה לסנדלר, ולבסוף הוא זוכה בחנינה, כנפיו מושבות לו והוא שב לשמים.

בשלב זה בסיפור הגיבורה עדיין מנותקת למעשה מן הסביבה ומתמודדת רק עם חייה, עם מחלתה ועם בדידותה. אבל עד מהרה חודר החוץ אל הפנים. תחילה חוזרת עוזרת הבית השחורה שלה, פלורנס, ועִמה בנותיה הקטנות ובנה, נער בגיל ההתבגרות. עמם מופיע גם חברו של הבן וגם טנדר של המשטרה שמתמקם לפני הבית. הצעיר הבלתי קרוא והטנדר המשטרתי מבשרים את הבאות – האורח ייפצע, בנה של פלורנס ייהרג ולבסוף תחדור המלחמה הזאת גם אל תוך ביתה של האישה הלבנה.

התיאורים של קוטזי חסכניים מאוד, מאופקים. הוא נזהר במינון של הדם והמתים. אבל דווקא הכתיבה הזאת מתירה לדמיון שלנו להשלים את מה שלא נכתב. תמונה אחת, מזעזעת במיוחד, היא תמונת שכונת הבקתות של השחורים המועלית באש על ידי שחורים אחרים: אולי אלה שגרים בבקתות הם משתפי פעולה עם הלבנים? זה לא לגמרי ברור ואולי גם לא חשוב. השנאה, האימה, האכזריות – אלה הדברים החשובים.

(צפינו ב)מחזה חורבן: צריפים שרופים ומעלי עשן, ערב-רב של רהיטים, מצעים, חפצי-בית עמדו בגשם השוטף. חבורות גברים עמלו להציל את תוכן הבקתות הבוערות, עוברים מאחת לאחרת… עד שתפסתי שהאנשים אינם מצילים אלא מציתים…. גבר במעיל שחור הניף גרזן. חלון נשבר בקול נפץ… אישה פרצה החוצה עם תינוק בזרועותיה. הוא הניח להם לעבור. אחד מחבריו פסע פנימה עם ג'ריקן. האישה חשה אחריו, יצאה עם כלי מיטה בזרועותיה. אבל כשניסתה להיכנס למשימת חילוץ נוספת, הוטחה ארצה בכוח…

והמשטרה של הלבנים? – היא הייתה במקום אחר, ושם ירתה למוות בשחורים אחרים, ביניהם גם בנה של פלורנס, עוזרת הבית. זה הלילה שבו נחשפה הגיבורה למלוא המציאות, שאותה לא ראתה, לא שמעה ולא הכירה, למרות שנולדה וחיה בדרום אפריקה כל חייה. כאן מופיע "משל הבובות". כמו חייה של גיבורת הספר, כזה היה קיומם של מרבית הלבנים בדרום אפריקה. בניסוחו של קוטזי, זה היה קיום של "עם בובות": חלול, מנותק ועיוור כלפי מה שמחוצה לו.

הסרטן שמכרסם אותה מבפנים והפחד מפני המחלה והמוות; הזוועות שבחוץ – שהיא מעורבת בהן כמעט בעל כורחה משום שאינה יכולה להיות אדישה להן; רגשותיה וצימאונה למגע; ומעל לכולם, הבדידות האנושית, האמהית והנשית שלה והצורך במישהו שתוכל לשתף אותו במחשבותיה – כל אלה דוחפים אותה לזרועותיו של פֵרקֵייל, ההומלס המצחין שהתנחל תחילה ליד ביתה ובהדרגה מגיע אל מיטתה. "את מי, מכל היצורים שעל פני האדמה, אני מכירה הכי טוב בשעה הזאת? אותו, כל שערה בזקנו, כל קמט במצחו. אותו, לא אותך", היא כותבת אל בִּתה הרחוקה, "כי הוא כאן, לצידי, עכשיו"/

ושתי הערות: ראשית, התרגום לעברית של אלינוער ברגר מרשים במצלול הרחב שלו: המתרגמת מתמודדת יפה הן עם סגנונה הרגשי, שלא לומר הרגשני, של הגיבורה ברגעים היותר אינטימיים שלה, והן עם הכיעור והאימה המתחילים בחסר הבית וממשיכים במהלכה של העלילה. שוב נעים לגלות שאיכות התרגום מתעלה לכדי הורקה אמיתית – בגדר "כתיבה מחדש" של ספרות שנכתבה באנגלית – לעברית חיה, גמישה ועדכנית. שנית, יש מי שיעשו אוטומטית את ההשוואה הצפויה, השקרית, בין שם לכאן. אולי משום כך תורגם הספר עכשיו. עדיף להניח לשקרים פוליטיים ולספקולציות ולקרוא את הספר. הוא ראוי לכך בזכות עצמו ובזכות איכותו הספרותית.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'א באדר א' תשע"א, 25.2.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 במרץ 2011, ב-גיליון ויקהל תשע"א - 707, סיפורת ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: