"דרוש רב כריזמטי, בעל יכולת הנחיית טקסים" / ישעיה שטיינברגר

 

חשיבותה של משרת הרבנות הולכת ופוחתת, בעידן שבו גדלות בתורה ומצוינות אינן הקריטריונים הראשוניים לבחירת הרב. מבט היסטורי וקריאה לשינוי

בית הכנסת בקהילת מץ

קהילת מץ המעטירה באלזס חפצה ברב שיפאר את שמעה וימשיך את המסורת של גדולי התורה שישבו על כס הרבנות בה דורות רבים. "ועדת האיתור" המליצה על ר' אריה לייב גינצבורג, בעל "שאגת אריה", שנחשב לגאון אדיר. תושבי מץ הניחו שבשל דוחקו יקבל הרב את המינוי אף שהיה כרוך במעבר מליטא התורנית למערב אירופה שבה שררו רוחות אמנציפציה והשכלה. הייתה להם גם כוונה נסתרת, ערמומית משהו; הרב היה ישיש למדי. הגם שהיה תקיף וקפדן לטעמם, שמו יעניק יוקרה לעיר אך הם לא "יסבלו" ממנו לזמן רב.

   אולם להשגחה העליונה היו תוכניות אחרות; ר' אריה לייב האריך ימים עד שנות התשעים שלו וראשי הקהל אכן שבעו מרורים מדעתנותו ומהחמרתו בהלכה (בין היתר מסופר שהציע למעסיקיו, שהקפידו מאוד על מנהגים אך זלזלו בגופי תורה: 'תכניסו גם את עשרת הדיברות לפנקס הקהילה, כך יש סיכוי שתשמרו שבת'…).  

מעשה זה (מובא ב"שרי המאה" לרב מיימון, ספר שאינו 'מצטיין' בדיוק היסטורי) מתאר יפה את המתחים, השיקולים והמצבים ששררו בזירת הרבנות בשלהי המאה הי"ח. ננסה לבחון אותו מבחינת סדר העדיפויות שהוא משקף וכן את הבעיות שלהן הוא רומז. מסתבר שניתן ללמוד ממנו על סוגיות הרבנות בימינו, הן לחיוב והן לשלילה – הפוליטיקה, בקשת המצוינות אצל המועמד, היוקרה של תלמיד חכם אפילו בקהילה מודרנית יחסית, השליטה על הרב, התקווה להקצבת שנות כהונתו, הכבוד למסורת ועוד.

הפוליטיקה הראשונה

ברור שהמינוי במץ היה רווי פוליטיקה. סביבת הרבנות היוותה מאז ומעולם זירת התגוששות של מניפולציות. אנשים מכל החוגים, באמת או בצביעות, מביעים תדיר פליאה על כך. מה באמת פשר התופעה?

מסתבר שהפוליטיקה מובנית בעצם תפקיד הרב ומעמדו. המהר"ל מרחיב את הכלל שניסחו חז"ל – "כל הגדול מחברו יצרו גדול מחברו" – לתחומי הגדלות בכלל. השטן, הוא יצר הרע, מוצא אתגר בעימות עם כל הבולט בחשיבותו בכל מרחב שהוא. לכך הוא נוצר. כיוון שרב השווה את איצטלתו הוא פרדיגמה של מנהיגות בולטת, לא רק בהלכה אלא בכל המישורים, לא פלא שהסיטרא אחרא רוחש תמיד בסביבתו.   

שורש מאפייני המנהיגות של הרב הוא במשה רבנו, הרב הראשון והאולטימטיבי של עם ישראל שהיה בו זמנית גם המלך הראשון בישראל. משילוב התפקידים נגזר הכינוי שהשתרש לימים – "מרא דאתרא", אדון המקום (בעצם ראש העיר האמיתי), מעבר לד' אמות של פסיקת הלכה והוראתה.

גם אפלטון דיבר על שילוב בין רוח ושלטון: "עד שהפילוסופים לא יהפכו למלכי מדינותיהם, או עד שאלו שכעת נחשבים למלכים ולשליטים לא יקבלו השראה נאותה לבקשת החכמה, המין האנושי לא ייוושע" ("המדינה", אוקספורד 1976, עמ' 178).

 המלכות היא בוודאי תאומת הפוליטיקה. לכן, אם מלכות ורבנות כרוכות ירדו מהשמים, "אין מצב" שהרבנות תינצל מהפוליטיקה. זו יכולה להיות גם מלוכלכת. צא ולמד ממשה רבנו. אם הוא, שהיה כמלאך ה', סבל כל ימיו מהתנגדות ואף מהשמצות, מה נענה אנחנו. המערערים עליו התכוונו כביכול לשם שמים, החל מדתן ואבירם ועד קורח ועדתו, שבסוף קוראים עליו תיגר – כמה אופייני – בשם הדמוקרטיה: "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'".

עם זאת חשוב בכל דור, במיוחד בעידן נבוך כשלנו, להגדיר מחדש את "דרישות המשרה" של הרב. בימי ה"שאגת אריה" חיפשו את הגדול בתורה. והיום? כדאי לעיין במניפסט, ספק היתולי, שנקלע לידי. הוא מציג סוגים שונים של רבנים בעידן שנות האלפיים: הנואם, הפסיכולוג, העובד הסוציאלי, הפוליטיקאי, הבדרן, האמרגן, מנהל הטקסים, השגריר, הדובר והחוקר. בסוף (המיועד בעיקר לחרדים, לחרד"לים ולבעלי תשובה) נזכרים גם הלמדן, הדרשן, הצדיק, הפוסק, המקובל, האב הרחום ועוד.

מהבלבול בנושא נגזרים המכרזים המופיעים מדי פעם בעיתונות. בנוסף לדרישה לקונית של תעודת כושר, מושם דגש על תואר אקדמי, שירות ביחידה קרבית, ידיעת שפות, הופעה מרשימה וכיו"ב. לא אחת נשמטת הדרישה לגדלות בתורה ולאישיות מנהיגה, בעלת מידות תרומיות מוכחות.  

הצד השווה בהגדרת המשרה, או אולי בחוסר ההגדרה, הוא הוויתור הגורף על דרישה למצוינות. נראה שהשיקולים העיקריים הרווחים לבחירת רב בעת הזאת הם כריזמה ואינטרסים של מחנאות ופוליטיקה. אלו, מן הסתם, מילאו תמיד תפקיד במגרש מינויי הרבנים – ראו באנציקלופדיה העברית בערך "רבנות", עמ' 481, על אודות קניית משרות בכסף – אלא שעתה נעלמה הבושה. לכל מועמד יש יחצ"ן. הדבר הופך את הבחירות לפארסה ומוזיל את הכהונה בעיני כול.   

עדר ללא רב?

המושג "רב ראשי" בא לעולם בערך במאה הי"ח. בהגדרתו העדכנית מדובר בתפקיד טקסי בעיקרו. מודע לבעייתיות ההגדרה קבע הרב יעקב יחיאל ויינברג (בכתביו, ח"ב עמ' מח) שהרב הוא "נושא הדגל". אלא שבעל ה"שרידי אש" כיוון למובן הגבוה של המושג, התובע הצטיינות יתרה והפגנת דוגמה אישית אצילית. היום סולפה הגדרה זו.

למרבה הבושה מצוי ששנים ארוכות אין כלל רב ראשי לעיר כלשהי, ואין טורחים אפילו להעמיד ממלא מקום זמני. בכך משדרים מסר שהמשרה מיותרת לגמרי. האם יעלה על הדעת שהצבא, למשל, יישאר ללא רמטכ"ל? (ואכן, בשו"ת חתם סופר אורח חיים סימן ר"ו פסק שבני העיר יכולים לכפות זה את זה למנות רב, כשם שלא ייתכן מצב זמני ללא מקווה וכיו"ב).

מושג דומה אך בעל תכנים אחרים רווח כבר בבבל – הגאון וראש הישיבה. משבטלו מוסדות אלו מילא פונקציה זו גדול הדור, כרבנו גרשום "מאור הגולה" באשכנז, הרמב"ם במצרים ובתימן ועוד. כן מוצאים כבר בתקופת הראשונים את התואר "רב המדינה" (ראו בספר "יהדות פורטוגל במוקד" על אודות "רבי מור" – רב ראשי שמינה המלך במאה הי"ב. המהר"ל היה רבה של ניקלשבורג ומדינת מורביה, משרה שנוסדה בסוף המאה הט"ו. לימים ישב על אותו כיסא הרש"ר הירש).

בקהילות ספרד בעת החדשה נפוץ התואר "מרביץ תורה". תואר זה מלמד על תפיסת עיקר תפקיד הרב בקהילתו (ראו במאמרו של הרב ויינברג בספר היובל לכבוד הרב מנחם צבי אייכנשטיין: "ידוע כי בעדות אשכנזיות… לפני מאה שנה היה הרב בעיקר ראש ישיבה… אב"ד ור"מ היה התואר הקבוע של המרא דאתרא").

 לפנים , כמו במעשה במץ, הממנים היו "הקהל" – ועד הקהילה. רק ה"רב מטעם" התמנה על ידי שלטונות המדינה. בחירות דמוקרטיות לרב היוו תמיד בעיה, שכן ההמון לא הבין את משמעות תפקידיו ואת הכישורים הנדרשים. הרב ז'ולטי וכן הרב דייכובסקי, שנדרשו לסוגיית הגוף הבוחר במדינת ישראל, מתחו ביקורת חריפה על החוק הנוכחי שמתעלם מהכללת רבנים ותלמידי חכמים. הרב דייכובסקי הציע שהרב ייבחר בשני פורומים נפרדים: פורום של גדולי תורה, ביניהם אף תלמידי חכמים שאינם רבנים רשמיים, שיכריעו בהתאמה במומחיות ובמידות; ובנוסף פורום של אנשי ציבור מכל מגוון הקשת. האחרונים יחליטו אם הרב ראוי מבחינה ציבורית.  

חתירה למצוינות

  ראינו שר' אריה לייב היה קפדן ותקיף. לא מדובר בהכרח בחיסרון, אם הדבר עטוף בהוד ובמכובדות. לא הכול בנוי על אהבה וחיוכים; על הרב להיות כמלאך ה'. הרש"ר הירש סבר שלרב כיום נחוצה גם השכלה כללית ואף תואר אקדמי. גם הסנהדרין אוישה על ידי יודעי שבעים לשון. הראי"ה קוק, במאמר "כבוד הרבנות", מגדיר את חזון חכמת הרב האידיאלי וכישוריו כ"השכלה פנימית ברוחניותה של תורתנו, בדעות, בחזון ובשירה"! השכלה כזו לא נרכשת בתואר בעלמא.  

ראוי אפוא להגביה עוף ולתבוע מצוינות. לא אלמן ישראל. הגניוס היהודי מנפיק אין ספור אנשי אשכולות בתחומים רבים. אין להתפשר באוויר פסגות. וכפי שתבע הגרי"ד סולובייצ'יק: "עלינו לזכות בכבוד של האינטליגנציה היהודית … על ידי… העמקה… אם נרכוש את הערכתם, נרכוש גם את הערכת… שסביבם… אין רוכשים [זאת] על ידי דרשות… יש ללמד תורה ברמה גבוהה… רבנות הנושאת את המסורה הגדולה אך מצוידת בכל החשיבה המודרנית [היא המתאימה לכך]". גם היעב"ץ ב"מגילת ספר" מדבר בשבח השכלת הרב ואופקיו, וניתן למצוא ברב הרצוג תקדים נפלא לכך. הוא היה גאון בתורה, פוסק, למדן ובקי נפלא, חוקר, נואם, דוקטור למשפטים ולביולוגיה, אציל ובעל מידות. חשוב לציין שמעבר לכל זאת יש לדרוש מצוינות בחסד. הגר"ח סולובייצ'יק תיפקד כ"עובד סוציאלי" וביתו היה "לשכת הרווחה" של בריסק. לא אחת מצאו על מפתן דלתו תינוקות אסופים שהופקרו על ידי נערות יהודיות שסרחו!

בבחירת ה"שאגת אריה" במץ היה חשש אמיתי לאי התאמה. אז לא דיברו על פיטורים אלא המתינו לפטירתו. כיום נראה שהקצבת משך המשרה עשויה לפתור אי התאמה אם וכאשר זו תצוץ. יש די מקורות המתירים לקצוב את שנות הכהונה למספר שנים, כפי שעשו במשרת הרב הראשי לישראל.

חשוב אפוא להעלות את רמת הרבנים. הפוליטיקה לא תיעלם אך אם הרמה תעלה נתקדם לקראת השבת שופטינו כבראשונה.

ישעיה שטיינברגר, רב שכונות רמות שרת, דניה והולילנד, ר"מ בישיבת הכותל וראש מכון "זיו התורה" י

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'א באדר א' תשע"א, 25.2.2011

פורסמה ב-25 בפברואר 2011, ב-גיליון ויקהל תשע"א - 707 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: