קריקטורה של אמן / גל אורן

הנובלה הפנטסטית של קפקא, המתארת את מעמדו של האמן בעידן מודרני שהשיל מעליו תרבות ומסורת, זוכה כעת לעיבוד המוסר את אווירתה המסויטת בתמונות. גלגול גרפי

"הגלגול" – רומן גרפי, פרנץ קפקא (מקור), פיטר קופר (עיבוד); מאנגלית: אסף גברון, זמורה ביתן, 2010, 80 עמ'

"יצירות המופת של המאה ה-20 הגדולות בעיניי הן בסדר זה: 'יוליסס' לג'ויס, 'הגלגול' לקפקא, 'פטרבורג' לאנדריי ביילי והמחצית הראשונה של 'בעקבות הזמן האבוד' לפרוסט". כך כתב ולדימיר נבוקוב, מחברם של "לוליטה" ו"הזמנה לגרדום". אמירה זו, שצוטטה רבות, מעמידה את הקורא המצוי ביצירות אלו במבוכה רבתי. כיצד ייתכן שאלפי העמודים המדהימים של מרסל פרוסט – אשר כל אחד ואחד מהם הוא בבחינת שירה של ממש; שירה חדשנית מאין כמוה אשר סללה את הדרך לרגישות ברומן המודרני – כיצד ייתכן שעמודים אלו יוצבו בסקאלה כלשהי מתחת לנובלה קצרה כל כך כמו "הגלגול" של קפקא? כיצד ייתכן שאך בדירוג אחד מתחת ל'יוליסס' המהפכני ועצום-הממדים תתמקם נובלה שבעליה כלל לא רצה לפרסם אותה ואף העיד עליה כי היא גרועה בעיניו? "עכשיו קראתי בבית את 'הגלגול' ואני חושב שהוא רע", כתב קפקא ביומנו באחד הימים. ועם כל זאת, דווקא יצירה זו, מתוך מכלול יצירתו של קפקא, נחשבת – ובצדק רב –  פורצת דרך ליצירות אחרות שבאו בעקבותיה.

אם ננסה למקם על גרף כרונולוגי– באופן כושל במובהק, שכן דיון בסוגיה זו מצריך הרבה מעבר למספר העמודים המוקדשים לכתיבת ביקורת – את התפתחות המודרניזם בספרות המאה העשרים, נראה כי ההתפתחויות החשובות והמשמעותיות ביותר, אשר קלעו בדיוק חד מאין כמוהו לרחשי לִבה של אירופה עד פתח המאה העשרים ואחת ואף ייצגו רחשים אלו בצורות חדשות ומגוונות, התקיימו דווקא בסביבות השליש הראשון לאותה המאה. "נבוכותיו של החניך טרלס" (1906) ו"האיש בלא תכונות" (מ-1930) למוסיל; "דיוקן האמן כאיש צעיר" (1916) ו"יוליסס" (1922) לג'ויס; "מוות בוונציה" (1912) ו"הר הקסמים" (1924) למאן; "בעקבות הזמן האבוד" (מ-1913) לפרוסט; "ברכת האדמה" (1920) ו"רעב" (על אף שנכתב ב-1890) להמסון; "המשפט" (1925) לקפקא; "הגלים" (1931) לוולף; "הסהרורים" (1932) לברוך; ואף "אורח נטה ללון" (1939) לעגנון. כל אלו העמידו במרכזם אפיוני דמויות שלא נראו קודם לכן בספרות העולם. המהפכים ההיסטוריים הכבירים – על כל משמעיהם – יצרו בלבו של האדם המודרני טלטלות שאין לדמיין כדוגמתן בספרות המאה התשע-עשרה והלאה-אחורה. אם ניקח לדוגמה מספר דמויות עזות במיוחד מספרות המאה התשע-עשרה כגון רסטניאק מ"אבא גוריו" לבלזק, לווין מ"אנה קארנינה" לטולסטוי, אפי מ"אפי בריסט" לפונטאנה, ואפילו רסקולניקוב מ"החטא ועונשו" לדוסטוייבסקי, ונעמידם לצד סוואן מ"בעקבות הזמן האבוד", ק' מ"המשפט", אשנבאך מ"מוות בוונציה" וטרלס מ"נבוכותיו של החניך טרלס" – לא יהיה מנוס מהבחנה בתהום הרעיונית והצורנית שעומדת בין דמויות אומללות אלו, על אף שהראשונים היו אב-טיפוס לאחרונים. אם מאווייו של רסטניאק הם לעלות בסולם הדרגות החברתי ולצבור מעמד והון אישי, אשנבאך – אשר הגיע לכל אלו – נואש מהם במתכוון ומדרדר את עצמו לדעת בדרך חלקלקה ומבהילה אל סופו הטראגי.

חשיבותה העצומה של הנובלה "הגלגול" (1912) בתוך סבך יצירות אלו טמונה כבר בשמה. "הגלגול", או בצורה מדויקת יותר לפי המקור (Die Verwandlung), "המטמורפוזה", מתארת, ככל שאר יצירותיו של קפקא, את מעמדו החדש והמבהיל של האמן במסגרות החברתיות החדשות. דמויותיו של קפקא, על אף אפרוריותן – ואולי דווקא בשל כך – מציגות לאן נקלע בעל הנפש האמנותית בעידן שקרע מעליו כל תרבות ומסורת ומסר את הנפש לידי שלטון הרגשות הקמאיים. "הגלגול" שייך כביכול לז'אנר הסיפור הפנטסטי שכן מוצגת בו תופעה בלתי סבירה – אדם, גרגור סמסא שמו, עובר גלגול ונהפך לחרק. אי סבירות זו מוצגת בטון קר וניטרלי כוודאות. זו איננה אשליה, אלגוריה או חלום בלהות – זוהי עובדה, ואין אפשרות אחרת לפרשנות. זוהי גם הסיבה שבגינה הסיפור מאיים כל כך. האירוע קוטע שגרת חיים בנאלית ויומיומית ומפתיע את הגיבור ואת כל האנשים שסביבו. פרט לאירוע הפנטסטי, שיש בו שבירה מוחלטת של הריאליסטיות, כל יתר האירועים תואמים מציאות חיים יומיומית ושגרתית של משפחה עירונית ממעמד בינוני-נמוך, אשר ממשיכה באורח חייה השגרתי חרף האירוע החריג.

הגלגול במקרה דנן אינו פיסי גרידא, אלא יותר מכך – הוא מטמורפוזה נפשית של נפש קרועה אחת. אם "המטמורפוזות" לאובידיוס מגלמות סיפורי דמויות שונות בגופים שונים, המטמורפוזה ב"הגלגול" איננה מגלמת דבר מלבד ההוויה הנטורליסטית-חייתית של חיי יוצרה – פרנץ קפקא. "כשהתעורר גרגוֹר סַמְסָה בוקר אחד מחלומות טרופים", פותחת הנובלה (בתרגום אילנה המרמן), "גילה שנהפך במיטתו לשֶרץ ענקי. מוטל על גבו הקשה כשריון, וכשהרים קצת את ראשו ראה את בטנו הקמורה, החומה, מחולקת בהתקשוּיוֹת מקושתות, והשׂמיכה שבמרומיה, שעוד רגע תגלוש כולה, נאחזת בה בקושי… 'מה קרה לי?' אמר בלבו. זה לא היה חלום" – זו הייתה האקזיסטנציה.

לאחר התדהמה הראשונית מנסה גרגור להתעלם מאשר קרה ומנסה לברוח אל השינה, אלא שאז מתחוורת לו בעיית נתוניו הפיזיים החדשים – ובהם שריון מעוגל, רגלי חרק וחספוס דוחה, המצוירים בעיבודו של קופר בצורה מבחילה ואפקטיבית למדי – והם מונעים ממנו לחזור אל השינה, ומחייבים אותו להתמודד עם התמורה המביכה שבמצבו. גרגור מחליט שלא לצאת לעבודתו ומודיע כי הוא חולה. אך הזמן חולף עובר והוא לא יוצא מהחדר. לאחר שמיעת מספר שיעולים מוזרים מתוך חדרו מחליטה המשפחה לקרוא לרופא, כדי לטפל בגרגור, ולמסגר – כדי לפרוץ את הדלת. אך מיד כששומע גרגור על כך הוא פותח את הדלת בעצמו – ולהפתעתו הוא רואה את בני משפחתו המומים לחלוטין.

האיורים שמתארים את הרגעים הללו בעיבוד הגרפי קולעים באופן מדויק לכוונתו של קפקא: האם הרגשנית מוצגת בהתייפחויות צבועות עד כדי גיחוך, האב מוגדל לממדים עצומים ומשרה פחד כביר (כזכור לקוראי "מכתב אל אבא" לקפקא), ואילו השרץ גרגור שולף את זרועותיו המאיימות בחוסר-אונים האופייני ליצירה המקורית. באמצעות הרישומים החדים, בשחור ולבן בלבד, מגיע קופר להישג מרשים ביכולתו להעביר את כוונתו המקורית של קפקא. העולם הקודר אשר משתקף בתמונות המסויטות רחוק מאוד מקומיקס נוסח פלאש ווונדרוומן. עם זאת, מן הראוי – כמובן מאליו – להדגיש כי אין בידי העיבוד הגרפי להביא את הטקסט המקורי כולו, על כל ניסוחיו ודיוקיו. ניתן להבחין בבירור כי המגמה אשר הנחתה את קופר בעבודתו היא חשיבות הקומפוזיציה. לשיטתו, אין טעם לאייר את הטקסט המקורי המלא, על אף קוצר יריעתו, אלא יש להביא בקצרה את הדברים, לעתים בניסוחם המקורי, תוך שילוב איור תואם, על מנת לכוון, גם אם באופן מוגבל, לכוונת המשורר.

קפקא עומד מול העולם ומבקש בלי הרף לאשר את קיומו שלו, בעוד העולם מבקש לבטלו ולהכחידו. הסיוטיות של עולם חסר ערכים זה, שהתמורה העיקרית שבו מסתמנת בדפורמציה ובדה-הומניזציה, גוזרת על האדם ייסורים של השפלה ובדידות. המטמורפוזה מגלה את חייו הטראגיים של האדם אשר חדל למלא את תפקידו כלפי החברה ובצורה זו הוא הופך למעין חרק בעיניה – חרק שיש להיפטר ממנו. אין צורך לציין כעת, בפתח המאה העשרים ואחת, עד כמה נבואיות היו המסקנות שאליהן הגיע קפקא כבר בשחר המאה הקודמת. "יצירה רוחנית בעלת שיעור-קומה, שיש בה כדי להשפיע השפעה מיידית עמוקה על סביבותיה", כתב תומאס מאן ב"מוות בוונציה" באותם ימים שבהם עמל קפקא על הגלגול, "אי אפשר לה בלי איזו קרבה סמויה, ואפילו תואם מלא, בין גורלו האישי של מחוללה ובין גורל בני-דורו בכללותם". נדמה כי אין פסוק שיכול לתאר באופן רהוט יותר את המשמעות של יצירת קפקא, הנדמית רחוקה כל כך מהיום-יומי, בעוד היא-היא המציאות עצמה.

קפקא ציווה בפירוש שלא לצייר את גרגור בשום צורה שהיא. כשהמו"ל שלו, קורט וולף, ביקש לשים על עטיפת הספר איור של חיפושית, כתב לו קפקא, "רק לא זה. הכול, רק לא זה. החרק עצמו אסור שייראה. אסור שייראה גם מרחוק". והדבר אינו מפתיע כלל לפי האמור לעיל. עם זאת נדמה כי החשיבות המרכזית של העיבוד המעניין היא ביכולתו למשוך קוראים עתידיים ליצירת קפקא המקורית.

 בעיבוד הגרפי המונח לפנינו עיצב פיטר קופר, האמן הגרפי האמריקני הנודע, מיזוג מעורר עניין בין הקריקטורה האמריקנית והאקספרסיוניזם הגרמני. קופר, שכבר בעברו איגד אסופת עיבודים ליצירות קפקא, למד היטב את המוטיבים המרכזיים ביצירתו של הפנומן היהודי-צ'כי, והפליא – במשיכת מכחולו ובעיצוב הגרפי של הדמויות והמצבים – למסור את האווירה והמשמעויות שהנובלה הקלאסית הזו נושאת בחובה. גלגולו של "הגלגול" הספרותי ל"גלגול" גרפי מעניק לקורא בתמונות, גם אם במעט, את מה שקפקא העביר לדורות שלמים ביותר מאלף מילים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד באדר א' תשע"א, 18.2.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 בפברואר 2011, ב-גיליון כי תשא תשע"א - 706, סיפורת ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. גל אורן שלום:)
    נהניתי עד מאוד לקרוא את המאמר של הסיפור "הגלגול" מאת קפקא. מעבר לתגלית המשמחת כי למוסף "שבת" יש אתר, תמיד נחמד לקרוא על קפקא ויצירותיו.
    למרות זאת, אני חולקת עליך בעניין ההוצאה המחודשת של "הרומן הגרפי" (כפי שהוא מכונה) – הגלגול.
    בין אם קפקא התכוון לכך במודע ובין אם לאו, יש בסיפור הנ"ל מימד אקספרסיוניסטי גדול. גרגור סמאסא מייצג איזושהי התחוללות פנימית חריגה שהגוף אשר אליו היא נכנסת, אותו "שרץ הענקי" שאינו מוגדר, הוא רק מימד פיזי להדגשת הנפש המתחבטת. כך אני רואה את הדברים.
    אותו החרק המגודל יכל להיות כל 'חיה', או יצור אחר המייצג את השפלות, חוסר האונים וכולי.
    קפקא בחר ברמש הספציפי הזה והוא הפך לקלאסיקה שאין עליה עוררין, ובצדק.

    אי לכך, האקט האקספרסיוניסטי שפרץ כל גבול, הפיכת האדם לשרץ והתמודדותו העלובה נחקקו בהיסטוריה הספרותית.
    אז אני אומרת, למה להאניש? למה להפוך את הג'וק לאדם ולא את האדם לג'וק?

    נכון, לבקשותיו ולצוואותיו של קפקא לא מייחסים חשיבות יתרה. אבל אולי כאן, במקרה זה של המטאמורפוזה הנפשית של סמאסא, אולי פה יש להתייחס לבקשתו של קפקא שלא לצייר את גרגור?
    הכריכה המקורית של "הגלגול" בדיוק מראה שהתחוללות הפנימית של האדם היא זו המדוברת בסיפור….אדם המסתיר את פניו בייאוש. ***הוא לא ג'וק, הוא אדם*** וזה כל העניין.

    קופר האמיקאי צייר את סמאסא כחיפושית בעלת פנים, ובעלת הבעות, ובכך האניש את הדמות ויצר את האפקט ההפוך מזה שקפקא ייחל אליו.
    גרגור הוא אדם שהוא שרץ- לא שרץ אנושי.

    ***
    באמת כיף שאפשר לכתוב ולהגיב פה, ועוד על קפקא:)
    תודה,
    בברכה,
    תום.

  2. שלום תום,

    תודה על תגובתך המעניינת.

    כפי שאת מבחינה, ובצדק, יש הרבה אי-צדק בגרסה גרפית של "הגלגול". לא רק שקפקא לא רצה שהאדם יצויר כשרץ, הוא אף עשה ככל שביכולתו למנוע זאת. במאמר הסברתי באופן מפורש מאוד כי, כפי שאת כותבת, "קפקא הוא אדם שהוא שרץ" – ולא ההפך. ואני מפנה אותך לפסקה השלישית והרביעית כדי להיווכח בכך.
    עם זאת, כפי שפירטתי בסוף המאמר, אני בעד העיבוד בשל יכולתו "למשוך קוראים עתידיים ליצירת קפקא המקורית". על אף ששני הדברים עומדים, כביכול, בסתירה.

    בברכה
    גל אורן
    ברלין

  3. מעניין גל אורן כותב
    ״המטמורפוזה מגלה את חייו הטראגיים של האדם אשר חדל למלא את תפקידו כלפי החברה ובצורה זו הוא הופך למעין חרק בעיניה – חרק שיש להיפטר ממנו.״
    כשקראתי את הגלגול חשבתי דווקא על כך שהמציאות לעיתים גורמת לאנשים לחיות חיים של חרק מתוך תחושה של אין ברירה או מחויבות כלפי האנשים הקרובים להם. גרגור שחי שנים רבות כחרק כדי לחלץ את משפחתו מחובות ורואה את חוסר האונים שלהם לנגד עיניו, מגלה יום אחד שאכן הפך סופית לחרק חסר תועלת ומאוס בעיני אותם האנשים שלמענם הקריב את חייו. לבסוף הוא מת מיתת חרק ומותו משחרר את משפחתו שכעת מגלים את חיוניותם ומסוגלים כעת לחיות חיי ערך.
    אכן יש כאן גלגול מסוים, אדם הופך לחרק כדי לשרת צרכים חברתיים ואז החברה מואסת בו ונפטרת ממנו בגלל חוסר ערכו

    גיורא נוטקין

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: