משמיעים ניגונים מתוך הבית / יעקב ידגר

 

סיפורם של גיבורי בהר הוא סיפור הניכור שבין היהודי המזרחי לתרבותו, והפיוס ביניהם על ידי ניכוסה מחדש של הזהות המזרחית. קריאה פוליטית בפרוזה רגישה

צ'חלה וחזקל,  אלמוג בהר; כתר, 2010, 260 עמ'

קול יהודי, מסורתי, מזרחי, עברי-ערבי, שהושתק ושתק עשרות בשנים, זוכה סוף סוף לביטוי, וביטויו זה הוא בה בעת איתן ורך, צלול, נחוש ומפויס.

אלמוג בהר מחזיר לתרבות היהודית-ישראלית קול, דיבור ושפה, שמתוכם, אמנם, נולדה, אך להם התכחשה, וצמחה כשהיא מתנכרת להם. בעשותו כן, מציע בהר את אפשרות הפיוס בין הישראליות לשורשיה היהודיים המסורתיים, כמו גם בין העבריות לערביות, ומאפשר את חזרתו של דיאלוג פורה בין הישראליות למקורותיה היהודיים, על ביטוייהם העדתיים המגוונים.

גיבורי הסיפור, ששמותיהם מעטרים את כותרתו, צ'חלה (היא רחל) וחזקל (במלרע, כדרך שבה מבטאים היהודים יוצאי בבל את השם יחזקאל), הם זוג צעיר, ישראלי, מזרחי (עיראקי, לשם הדיוק), מסורתי, ירושלמי, יתום. הם, ובמיוחד חזקל, מתקשים לקיים את הדיבור, הפרטי והזוגי, שיבטא אותם ואת זהותם, ויממש את אהבתם. חזקל, שרוב הספר סובב סביבו, נדמה כמסוכסך במיוחד עם השפה והדיבור, ואינו מוצא את עצמו בהם, עד כדי אִלמות כפויה. התהפוכות הטרגיות של חייו השליכו אותו אל תוך בועה של שתיקה, והוא מתקשה לצאת ממנה. ולשתיקה זו, כמובן, מחיר כבד. כיחיד, חזקל מתקשה לשבור את חומות השתיקה ולמצוא את מקומו בשפה, ובעקבותיה בעולם בכלל. כזוג, צ'חלה וחזקל מתקשים למצוא את השפה המשותפת שבאמצעותה יחיו כבעל ואישה. השתיקה, במילים אחרות, שנולדה כמחסה וכמסתור מפני הכאב, הפכה משתקת, מאכלת כחומצה. במיוחד היא קשה לצ'חלה, ששתיקתו של חזקל חונקת אותה.

השפה עומדת במרכז הפרוזה של בהר. עוד בסיפורו הקצר, "אנא מן אל יהוד" (שזכה בפרס עיתון 'הארץ', ופורסם לאחר מכן בקובץ תחת אותו שם), העמיד בהר את השפה כנושא המרכזי של כתיבתו. ולא בכדי: השפה היא שמכוננת את זהותנו, היא שמאפשרת את עצמיותנו, היא חומר היסוד שממנו מתכוננת תרבותנו, והיא-היא ביטוינו הפוליטי. שהרי כמערכת של סמלים תרבותיים השפה היא התנאי לקיומנו כחלק מקבוצה, היא שמבטאת ומתחזקת את זהותנו. הנוכחות שלנו בה, במרחבה, היא הגילום של היותנו בני אדם. בלא השפה, אנושיותנו חסרה תוכן וערך. ניכור בינו לבין שפתו, לפיכך, הוא מהפגעים הקשים ביותר שעלול האדם לדעת. בהר, בראייתו החדה, זיהה את המצב הישראלי כמתאפיין בניכור כזה, והרבה מכתיבתו סובב סביבו.

בהר מביא אל הפרוזה רגישות מיוחדת לשפה, ששמורה לרוב למשוררים (הוא פִּרסם עד כה גם שני ספרי שירה). האופן שבו הוא מתאר את גיבורו, אחרי שניצתה בו האש הלשונית, דרך עולם התפילה והשירה, נשמע כמעיד על בהר לא פחות משהוא מתאר את חזקל: "כארכיאולוג החופר בתוך המילים למצוא מה שמסתירות המילים, כדרשן המחבר רעיונות רחוקים בשל דמיון צלילים, כקבצן הרואה בכל מילה החולפת מולו מטבע של כסף שאולי ייזרק לכיוונו, כתינוק המחפש את המוזיקה הנכונה של המילים להירדם בתוכה, הוא וכל המילים המסתתרות בנפשו".

כתיבתו העשירה של בהר פותחת פתח לאינספור קריאות, ואני מבקש להתמקד כאן אך באחת, זו הפוליטית. בהר בוחר לגשת אל הפוליטי דרך האישי, שכמובן קודם לפוליטי, אבל גם נותן לו את משמעותו האמיתית. רשימת הביקורת הכמעט-סאטירית שהוא (דרך דמותה של מבקרת עלומה) מציע כמפתח להבנת שירתו של חזקל נשמעת כמתאימה ביותר כאן, כשהיא ממקמת את כתיבתו של בהר אל מול כתיבתם של סופרים ישראלים צעירים אחרים, שמעדיפים לחמוק מן הפוליטי אל הקומי, האבסורדי והרדיקלי. בהר, כמו שירתו של גיבורו, "מעניק היסט אוטוביוגרפי חדש" לשיח הפוליטי-ביקורתי, ודרכו הוא בוחר "סוף סוף לגעת גם במוות ובשכול ובאובדן, שהם משורשי מציאותו של האדם, והם קודמים בזמן ובחשיבות לפוליטי ולקומי, גם לרדיקלי ולאבסורדי". כך הוא יכול לעסוק באישי, בפרטי, באינטימי ביותר – כגון מחשבותיו של אדם בינו לבין עצמו – ולומר, באופן רך, עדין, ובו בזמן נחוש ובטוח בעצמו את האמת הפוליטית הקשה, הכואבת, ה"רדיקלית". קריאה פוליטית כזו של ספרו של בהר מעמידה אותו מיד כאחד הניסוחים העמוקים, המשכנעים, מלאי התובנה ביותר של "פוליטיקת הזהויות" המזרחית. מתוך הביטחון והנחישות שמעניקה לו הכרת-עצמו וערכו הוא יודע להתהדר גם ברכות ופיוס נדירים באיכותם.

עיקר עניינה של קריאה פוליטית כפי שאני מציע כאן תהיה ההבנה שהטראומה של היתמות, ובעקבותיה השתיקה שצומחת לכדי סכסוך וניכור מתמשכים בין האדם לבין שפתו-תרבותו, הם, בקווים כלליים וגסים, קווי המתאר של ההיסטוריה של היהודים יוצאי ארצות האסלאם בישראל. מפעל ההאחדה הלאומי (המחלן), אותו "כור היתוך" מפורסם שלתוכו הושלכו קהילות יהודיות שלמות (מזרחיות ואשכנזיות כאחד), גזר עליהן, ובעיקר על המזרחים (תוך כדי שהוא ממציא אותם כקטגוריה אתנית מאוחדת, כשהוא מתיך יהודים מן המזרח ומן המערב, דוברי ערבית על שלל גווניה ושאינם דוברי ערבית, ומסמנם תחת אותה תווית, "המזרחים"), ניכור בינם לבין שפתם-תרבותם. שהרי מפעל לאומי זה הפך גם את התארים "יהודי" ו"ערבי" להפכים הדדיים, כשהוא מסמן את זהותם של כל אותם יהודים ששפתם, תרבותם, שירתם, המוזיקה שלהם, ואפילו תפילתם היהודית, ערביים, כ"שיבוש" תרבותי.

ההבנה של הטרגדיה המזרחית במונחים לשוניים-תרבותיים כאלו, כלומר, ניסוחה של ההיסטוריה המזרחית בישראל כהיסטוריה של ניכור בין המזרחים לשורשיהם התרבותיים, ללשונם – למעשה לזהותם – היא שעומדת, למיטב הבנתי, בבסיס ספרו של בהר. ואולם, בהר אינו נותן לזעם, הצודק, לעוור את עיניו, ואינו נגרר למניפסטים פוליטיים "רדיקליים" שיעוררו ניכור חדש. במקום זאת הוא מציע מוצא זהיר ומפויס: שבירתה של השתיקה, הוא מבהיר, אינה בצעקה פוליטית. את האחרונה שומר בהר לחברו הרדיקלי של חזקל, שהזעם על המחיקה התרבותית והאפליה הפוליטית נגד המזרחים הוליד בו מעין פתולוגיה של "עודף דיבור". החבר כה שקוע בהצהרותיו הפוליטיות – שנוטות לנוע בין האמיתי והכואב לבין המיליטנטי והאבסורדי – עד שאינו מצליח לשים לב לקהלו. אצלו, ההשתקה הולידה תגובת נגד אלימה (ודרכו מנסח בהר כמה מהמניפסטים המזרחיים-רדיקליים החריפים ביותר; אין ספק שבהר מכיר את השיח הזה על בוריו).

אבל בהר, כמו חזקל גיבורו, אינו מעוניין בדיבור כמעט-פתולוגי שכזה. הוא מבקש את הפיוס, שיכול לבוא רק מתוך הכרה הדדית, שתחילתה בהכרה עצמית, ובקניין מחודש של נכסי התרבות המזרחית, היהודית-ערבית. כך, אל מול החבר שמכריז, באחד משטפי הצהרותיו הפוליטיות: "כבר מאה שנה אנחנו נקרעים בין הערבים הלא יהודים לבין היהודים הלא ערבים, לא יודעים במי לבחור ושניהם זונחים אותנו, ועלינו לומר אלו אחינו ואלו אחינו, ואם אחד מהם מכריח אותנו לבחור רק באח אחד, נבחר בשני" – מעדיפים בהר וחזקל גיבורו את המסר היהודי של אחדות מתוך הכרה הדדית. חזקל יודע, כפי שלימד אותו רבו, ש"אף על גב כל התלאות שהעמידו אותנו בהן, וכל הקריעות שקרעו בנו, הרי בסופו של דבר צריכים אנו לאהוב את האשכנזים, הרי ציווה עלינו א-לוהינו לאהבה אותם, לאהבה את הרֵעַ ולאהבה את האח ולאהבה כל אחד ואחד מישראל כגופנו ממש, ואין לנו למרוד במצווה זאת, אלא יש לנו ללמד אותם שצריכים אנחנו לציווי זה, וצריכים גם הם, ועל כן אינם יכולים להמשיך בדרך חלק אבותיהם".

אבל שיא עוצמתו של הטיעון הפוליטי שמנסח כאן בהר אינו בפיוס, אלא דווקא בתנאי היסוד לו: הפיוס יכול לבוא רק מתוך חזרה אל השפה, הדיבור והתרבות המזרחיים, היהודיים, המסורתיים, על שורשיהם העבריים והערביים כאחד. רק חזרה שכזו, ניכוס מחדש של נכסי התרבות המפוארת שהיהודים יוצאי ארצות האסלאם השאירו מאחוריהם עם יציאתם את ביתם בדרכם אל עבר מולדתם הלאומית, יאפשרו את אותה הכרת-ערך עצמית, ביטחון זהותי, שממנו, ורק ממנו, ניתן להציע את אותו טון מפויס, רך ושלֵו. הביטחון העצמי, שיקום העצמי, הפיוס בין אדם לבין שפתו, הם התנאי לרכות מפייסת זו בינו לבין האחרים.

ובניכוס-מחדש שכזה של נכסי השפה והתרבות היהודית המזרחית מצויה, לעניות דעתי, גדולת כתיבתו של בהר. הוא התברך ביכולת נדירה להיזון ברגישות ממקורות לשוניים ותרבותיים יהודיים עשירים לאין ערוך, לרווח בתוכם, להכילם ולהיות מוכל בהם, לדבר אותם ולנכסם לעצמו. מבלי להתיימר לנסות למפות את כל הרבדים הלשוניים שמהדרים את ספרו של בהר, אפשר וכדאי לציין את העברית המקראית והמשנאית, את הארמית התלמודית, את שפת התפילה היהודית, את ספרות הקודש ה"מאוחרת" (דוגמת ספריו של רבנו יוסף חיים, בראשם ה"בן איש חי"), את הפיוט על גווניו, את הערבית היהודית (הבגדדית), את הערבית הפלשתינית, ואפילו את היידיש כמקורות שמהם ניזונה שפתו של הספר. בהר מסתובב בין השדות הלשוניים העשירים הללו ודולה מהם כרצונו, כבן בית המכבד את המסורת שממנה הוא יונק אבל בה בעת אינו ירא ממנה יראה משתקת, אלא מנכס אותה והופך אותה ללשונו שלו. כך הוא מצליח לעשות את מה שבמסגרתו של דיבור על "חילון" ו"שבר" שלכאורה מנתק אותנו, היהודים הישראלים, ממסורתנו היהודית, הוא בלתי אפשרי: לספר סיפור עכשווי בלשון שיש בה הרבה מן ה"עתיקות" היהודית, וזאת מבלי ללקות באנכרוניזם.

כך מצליח הספר להיות הן עדות לניכוס מחדש של נכסי התרבות היהודית המזרחית והן הצעה להיכרות מחודשת עִמם, בחזקת מפת דרכים לקורא המבקש להכיר מחדש את שורשי זהותו וזהות אחיו המזרחים. באחד מרגעי השיא של הסיפור שולח בהר את גיבורו, דווקא לאחר שפוטר מעבודתו על ידי מעבידו המתעמר, למסע קניות תרבותי ארוך. המסע מתחיל בספרי הבן איש חי, ממשיך בשירה ופיוט (באמצעות חוברת המאגדת מבחר שירים של משוררי תור הזהב בספרד), עובר דרך עיתונים וכתבי עת ערביים (אותם חזקל, לצערו, לא יכול לקרוא, אבל הוא מבטיח לעצמו שירכוש לעצמו מחדש את שפת אביו ואִמו, הערבית), פונה לשירת חולין "רדיקלית", ומתמקד, בעיקר, במוזיקה. אחרי שהחליט שהוא וצ'חלה "לא יהיו כהוריו הממתינים לניגונים מן החוץ, מן הרחוב, אלא ישמיעו הניגונים מתוך הבית", הוא אוסף לידיו את נכסי צאן הברזל של הניגון הערבי והיהודי-ערבי. פרט זה בעלילה הוא דוגמה מאלפת לאופן שבו מצליח בהר להיות פוליטי לעילא, ובו בזמן לחמוק מדיבור פוליטי אלים, צעקני: הוא מציע לגיבורו, ובעקבותיו לקהלו, פגישה מחודשת עם כמה מאבני היסוד של זהותם של היהודים המזרחים; ולמעשה, מציע להם גם את המפתח לקריאתו הרגישה של הספר, שמהווה בעצמו את שיאה של פעולת הניכוס של אותם יסודות איתנים.

אלמוג בהר מביא אל התרבות הישראלית קול שהיעדרו הוא בחזקת פצע שאינו מגליד. ספרו הוא בגדר תחילתה של רפואה דחופה.

ברוך משיח אילמים.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד באדר א' תשע"א, 18.2.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 בפברואר 2011, ב-גיליון כי תשא תשע"א - 706, סיפורת ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. מסכימה עם כל מילה בנוגע למשמעויות הפוליטיות של הספר, ומהבחינה הזו הוא אכן מסע מרתק בחיפוש אחר זהויות אבודות ומתחדשות.
    לטעמי, דווקא מהבחינה הספרותית יש בספר בעיות קשות, עד כי פעמים רבות התקשיתי להבין את המתרחש בעיקר במישור האישי והבין אישי. במובנים רבים הספר מניח שהפוליטיקה היא חזות הכול, ומניח גם שהקוראים מבינים זאת, וממילא יוכלו לנמק לעצמם את המתרחש בנפשם של גיבורי הספר או ביחסים ביניהם.. ולא היא. החלקים העוסקים בשאלות הזהות הם מרתקים, אך העלילה לא מנומקת דיה, והתנועה בין האישי לפוליטי מגושמת למדי, מה גם שנדמה לי שנפש האדם וטיב יחסיו עם אחרים אינם יכולים להיות מוסברים רק בנימוקים פוליטיים, ייתכן שהחמצתי דבר מה בספר, אך לא הצלחתי למצוא נימוקים מספיקים לאופיים של הדמויות (לא לשתיקתו של חזקל עם אשתו, לא לפטפטנותו של החכם אל מול קהלו, לא ליחסיו של חזקל עם אחיו השניים ועוד) וממילא, התקשיתי לברוא בעיני רוחי את האנשים הללו ואת תרבותם הנעלמת.
    גם שפתו של הספר, על אף עשירותה המרתקת, אינה אחידה, ופעמים רבות צורמת במעברים משפת הדיבור הכמו רבנית- מזרחית לשפת הדיבור של משוררי תמול שלשום. מובן כי יתכנו כמה "שפות" בתוך ספר אחד, אך במקרה זה המעברים מתרחשים באותו המשפט ע"י אותו דובר (חזקל בעיקר אך לא רק) וממילא האמינות של הדמויות וההזדהות עם הסיפור ועם גיבוריו נפגמות (אין שום דבר בסיפור או בעלילתו שיכול לנמק את המעברים הללו, ואין גם דבר שיכול לנמק את יכולתו של חזקל, פועל קשה יום ללא השכלה כמעט, לחשוב, לדבר או לכתוב בשפתם המתוחכמת, לעיתים מידי, של בוגרי החוגים לספרות, פרשנות, סוציולוגיה ושאר העוסקים בביקורת התרבות באוניברסיטאות)
    ייתכן אולי לומר שהשפה של הספר מעידה על הקושי הגדול לחזור אל השפה התרבותית שמעולם לא דברת בה. המספר כמו הסופר לא מצליחים לדבר בקול אחיד ולמרות רצונם העז לדבר בשפתו של חכם עובדיה/עבדאללה, הם מוצאים את עצמם בשפת ביקורת התרבות המקובלת יותר בחוגי האקדמיה (המערבית), פשוט כי קשה להם להתאפק או כי הם לא באמת יודעים איך אומרים את זה בשפה הרבנית – מזרחית, אולי אינם מכירים אותה מספיק ואולי השפה הזו אינה יודעת לדבר ככה, ואולי זה דווקא לזכותה.

  2. רשימה מעמיקה ונפלאה, יישר כוח.

  1. פינגבק: צ’חלה וחזקל « אלמוג בהר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: