כשמרגיש אדם שהוא עלוב, ריקני / יובל פרוינד

 

בעידן שבו מילות השירים לקוחות מר' נחמן, הכתיבה האישית והתובנות העמוקות של הרב קוק מפתיעות בעוצמתן ובעומקן. "ניצוצות" יצא לאור, והעורך משתף אותנו בסוגיה אחת של עצבות הנהפכת לשמחה

בשנים האחרונות, בשקט-בשקט, נעשית עבודת תיווך בין כתבי הרב קוק לבין החברה הישראלית. מצד אחד זוהי התגברות ההוצאה לאור של חומרים אישיים ומגוונים שמופיעים בכתביו, אך במקביל נעשית עבודה של הנגשה של כתביו הקלאסיים: הנגשת השפה הפיוטית-רזית של הרב קוק לעברית המדוברת בימינו. בצל האכסניה של 'ראש יהודי' זכיתי – עם עוד כותבים – להיות שותף לתרגום כתביו-הארותיו. בשנה האחרונה נכנסה גם מערכת 'ידיעות ספרים' לתמונה והתוצאה היא ספר ראשון, 'ניצוצות', שכולו פסקאות מעובדות במגוון נושאים אקטואליים כמו אהבה, אושר, מיסטיקה, ריקנות ועוד. השמחה היא כפולה – גם על היציאה של הרב קוק (חזרה) לרשות הרבים, וגם על הבנה מחודשת של תורתו בין כותלי בית המדרש.

המאמר שלפניכם הוא דוגמה לתובנות שהתחדשו 'בדרך' – בין רשות היחיד לרשות הרבים.

עצבות משמחת

כְּשֶׁמִּתְגַּדֵּל הַשִּׁעֲמוּם וְהָעִצָּבוֹן בְּלִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם,
יֵדַע שֶׁמִּמְּקוֹר הַיָּגוֹן וּמִמַּחֲשַׁכֵּי הַשִּׁמָּמוֹן יָבוֹא הַשָּׂשׂוֹן וְאוֹר הַחַיִּים,
כִּי תֹּהוּ וָבֹהוּ קָדְמוּ לְעוֹלַם הַבִּנְיָן, ו'ְאוֹרוֹת מֵאֹפֶל אָמַר וַיֶּהִי'.

מה יש שם בחושך שמסוגל להכיל כל כך הרבה אור? איך העצב הנוקב מוביל לשמחה רעננה? התשובה אינה חד-ממדית. ככל מענה נפשי היא מופיעה מכיוונים שונים. ננסה ללכת עם הרב קוק בארצות השיממון ולזהות באדמתן גרעינים של צמיחה.

הרב קוק מקביל בין התוהו ובוהו בבריאת העולם לבין הריקנות האוחזת בנפש. גם בבריאה נדרש 'תוהו ובוהו' – שלב מקדים של תהייה ובלבול –כדי לעצב עולם מסודר. לשם מה נדרש אותו שלב של 'תוהו'? נראה שהיווצרות של כוח מסוים היא תמיד תוצאה של התגוששות של כוחות רבים, סערה של עוצמות לא מוגדרות. מתוך אותה ערבוביה מסוגל להתעצב כוח חדש שמכיל מרכיבים רבים באופן מגובש והרמוני.

הרב קוק מתבונן בריקנות ורואה בה מראה הפכפך – מבחינת הרגשת האדם היא ואקום שואב, חלל פנוי שאין בו דבר. אך במעמקי הנפש יש בריקנות חוויה של בריאה – כוחות הנפש שכבר היו מסודרים ו'סגורים' מאבדים את המבנה שלהם ומתחילים להתנועע לכל מיני כיוונים. כמו אסירים שיצאו לחופשי ורצים ללא מטרה ברורה ובלי לדעת לאן. האדם נותר תועה ומבולבל וחש חוסר אונים. כל ההתנהגויות והמוטיבציות הרגילות לא מתפקדות, כל הנימוקים ששכנעו – לא מניעים. שום דבר לא כמו שהיה. מכאן מגיעה המצוקה, אבל מכאן גם מתרחשת הבריאה. כוחות הנפש משוטטים ומשתנים. המחשבה, הרצון, הרגש – כולם מחפשים, מרחרחים, צמאים.

מאחורי הריקנות מסתתרת תסיסה פנימית, התארגנות מחודשת של החיים. משם בוקעת יצירה חדשה, משם נולדים חלומות חדשים. משם אפשר להשיל את השמחה הישנה, שכבר כמעט לא העלתה חיוך על הפנים, ולהתעורר אל שמחה אחרת.

תשובה מפרקת

במקום אחר מכנה הרב קוק את תהליך הבריאה הזה כתהליך של 'תשובה' הפודה את האדם מהרגליו ומוציא אותו לחופשי:

העקשנות לעמוד תמיד בדעה אחת,
ולהיתמך בה בחבלי החטאת שנעשו למנהג, 
בין במעשים בין בדעות –

היא מחלה הבאה מתוך שיקוע בעבדות קשה,
שאינה מניחה את אור החירות של התשובה להאיר בעוצם חילה.

כי התשובה היא שואפת לחופש מקורי אמיתי,
שהוא החופש הא-להי – שאין עמו שום עבדות. 

הנטייה של האדם היא להתבצר. לבנות עולם מושגים קשיח, דפוסי התנהגות ברורים וסגנון קבוע של חוויה – ומעתה והלאה להגן על מה שנראה לו כחייו. יש כמובן הרבה יופי וחכמה בניסיון השימור הזה, וודאי שלא כדאי לאדם לאבד את נכסי רוחו ונפשו; אבל כשהזהירות העדינה מתחלפת לעקשנות – זו כבר מחלה. ככל שהמאמצים 'להישאר במקום' הם גדולים ודרמטיים יותר – כך בונה לו האדם את קירות כלאו. כך הוא משתקע בעבדות קשה. עבדות של התדמית של עצמו. עבדות של כל מה שהוא היה עד אתמול.

אל מול נטיית ההתבצרות ניצבת בנפש תכונת התשובה. התשובה היא אותה תחושה פנימית שמקננת באדם ואומרת לו שהוא צריך להמשיך ולנוע, להמשיך ולשוב, אל מקום אחר, עמוק יותר, שורשי יותר.

התשובה בטבעה הראשוני היא מפרקת יותר מאשר בונה. היא לא מוכנה לשמוח בחלק ולהסתפק במועט; היא רוצה יותר. הרבה יותר. במצבים של קיבעון קורא הרב קוק להגביר את העוצמה של הקול הפנימי הקורא לשינוי. קולה של התשובה – שכפי שראינו הוא גם קולה של הריקנות.

רק על-ידי המוכנות שלא להיתמך במה שכבר יש לי ניתן לצאת לחופשי. רק כך יכול האדם להיות יצור אינסופי שדולה מתוכו כל הזמן חיים חדשים.

אש מטהר

כאשר העצבות היא המשחררת השמחה עלולה להיות הסוהר. באותו זמן מדויק שבו מתרוקנת הנפש על מנת שתוכל להיגמל מעצמה יכולה השמחה – או יותר נכון בקשת הסיפוק והיציבות – להוות מחסום בפני ההתפתחות:

מְאֹד צְרִיכִים לְהִזָּהֵר מִן הָעַצְבוּת,
אֲבָל לֹא בְּמִדָּה גְּדוֹלָה כְּזוֹ
שֶׁתִּמְנַע אֶת אוֹר הַתְּשׁוּבָה מִלַּחְדֹּר אֶל עֹמֶק הַנְּשָׁמָה,
שֶׁאָז הָעַצְבוּת מִתְפַּשֶּׁטֶת הִיא כְּמַחֲלָה מַמְאֶרֶת בְּכָל קְצוֹת הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ,

מִפְּנֵי שֶׁהַחֵטְא מַדְאִיב אֶת הַלֵּב, וְגוֹרֵם לָעַצְבוּת לְהִתְאַזְרֵחַ
עַל הַמְּרִירוּת הַקּוֹדַחַת שֶׁל תַּבְעֵרַת הַתְּשׁוּבָה.

הרב קוק מתאר כאן תהליך פרדוקסלי: האדם בורח מן העצבות ובעצם רץ אל זרועותיה. הוא לא מוכן להיפגש עם הייאוש ועם תחושת החיסרון, ובגלל זה הוא מעצים אותם. הסיבה לכך פשוטה. כיוון שהעצבות מאותתת על בעיה – על תחושה אמיתית של חוסר סיפוק – מלחמה גורפת כנגדה מאפשרת לאותה בעיה להתפתח באין מפריע. דווקא המוכנות לעמוד מדי פעם "ערום ועריה" ולחוש את הצמרמורת של ה'אין' מזניקה את האישיות למצוא מזור ולהיחלץ מן הצרה.

הלא מה שגרם לעצבות הוא 'חטא' – טעות קריטית שגוררת תחושת החמצה, תחושת חוסר מימוש. אותה תחושה לא תיעלם כאשר נתעלם ממנה. היא תמשיך להדאיב את הלב בעוצמה ובתדירות גדולות יותר – כל עוד המצב לא ישתנה. אם כן, למה לברוח מן ה'דקירה' הפנימית שמקיזה את הדם ושומטת לזמן מה את תחושת הכוח מן האדם?

הרי אותה תחושה מרה היא זו המבריאה את האדם, כפי שמסיים הרב קוק באותה הפסקה:    

שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲלָקִים עַצְבָּנִיִּים,
הֵם כְּאֵשׁ מְטַהֵר:
מְצָרְפִים אֶת הַנְּשָׁמָה,
מַחֲזִיקִים אוֹתָהּ עַל הַבָּסִיס
שֶׁל הַשִּׂמְחָה הַטִּבְעִית הַתְּמִידִית הָרְאוּיָה לָהּ.

העצבות הרגעית היא ניקיון פנימי, היטהרות מפסולת שנצברה בדרכי החיים. יש בה אש שורפת שלעתים נדמה שהיא רק מכלה אולם זו אש מצרפת. אש ביקורתית שבוחנת ובודקת, שאם יודעים כיצד לעבוד איתה היא מדייקת ומחזקת את האישיות. מחזירה אותה אל המסלול הטבעי לה – מסלול של תנועה והתפתחות, חיוניות ושמחה.

מקפצת הייאוש

פעמים שהעצבות מציפה פגמים רבים. הזיכרון מתמלא לפתע ברגעים שבורים וחלולים, בטעויות וחטאים, וכולם מצטרפים לטור ארוך, לשרשרת שאין לה התחלה ואין לה סוף. הלב מתפקע מרוב בושה, מתכווץ ונאטם. זו עצבות מן הזן הקשיח, כזו המתקרבת לכלל ייאוש.

הרב קוק, כדרכו בקודש, נוטל את רגעי הייסורים הללו ובוחן אותם על ציר גאולת הנפש:

הַיֵּאוּשׁ שֶׁבָּא בְּתוֹךְ הַלֵּב
הוּא בְּעַצְמוֹ מוֹרֶה עַל מַרְדּוּת פְּנִימִית עֲדִינָה
הַנּוֹבַעַת מִתּוֹךְ הַכָּרָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל מוּסָר וְשֶׁל קְדֻשָּׁה.

עַל כֵּן רָאוּי הוּא שֶׁהַיֵּאוּשׁ בְּעַצְמוֹ יְחַזֵּק לִבּוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁלֹּא יִפְחַד
וְיָשׁוּב מִכָּל חֵטְא בִּתְשׁוּבָה מְלֵאָה שַׁלְוָה וְאֹמֶץ רוּחַ.

מי מתייאש? מי שמצפה. מי נופל על הפרצוף? מי שרוצה לגעת בשמים. במילים אחרות, הייאוש הוא 'תו התקן' של החלום. הייאוש חושף את השאיפה שלך. הלאות והכבדות שאוחזות באדם לא אוחזות בו סתם כך. קודם לכן הוא רצה דברים גדולים. ציפה מעצמו להרבה. רצה להיות אדם בעל שיעור קומה. רצה לחיות "בצלם א-לוהים". ככל שרצה יותר – כך משנכזבה משאלתו התמוטט ונשבר.

השבר מעיד עליו: כיצד הוא תופס את עצמו, למה הוא מייחל, את מה הוא מעריך. את כל אלו מספר הייאוש באופן ארסי שניתן לתרגם לשפה חיובית. הייאוש שלך הוא הנגטיב של התקווה שלך ולכן תלמד ממנו את היפוכו – ובכך תתחזק.

הרי יכולת לחיות סתם. יכולת להישאר בצד. לשרוד. להתקיים. להתנהל באופן מכאני בעולם הזה. אם היית מצליח – זה היה ודאי פחות כואב. פחות מתסכל. אבל אתה אינך מוכן להיות מאלו שגזרו על עצמם מיתה בחייהם. אתה חפץ חיים. מצפה לאמת גדולה שתתממש בחייך. למיצוי של גופך, נפשך, רוחך. לגילוי מתמיד. לערנות פנימית. לכן אל תתפלא על הייאוש. הוא נחלתם הבלעדית של המקווים והמתגעגעים לחיים אחרים. אל תרפה בגללו. הוא מחיר הכרחי לתביעת הגודל.

אבל לא רק מודעות לשאיפה נחשפת ברגעי הייאוש. נפתחת שם גם הזדמנות חד-פעמית, הזדמנות להתמודדות עם כמה וכמה פגמים, ואולי אפילו עם כל העיכובים שמצרים על הנפש:

כְּשֶׁמַּרְגִּישׁ אָדָם שֶׁהוּא עָלוּב, רֵיקָנִי;
אֵין לוֹ אֱיָל רוּחָנִי, וְנוֹפֵל הוּא וּמִתְמוֹטֵט –  

יֵדַע שֶׁאוֹר גָּדוֹל מוּכָן לְפָנָיו.

וְכָל הַגֵּרְעוֹנוֹת, הַבִּטּוּלִים,
– בֵּין הַמַּעֲשִׂיִּים, בֵּין הָרוּחָנִיִּים,
בֵּין הַחִיּוּבִיִּים בֵּין הַשְּׁלִילִיִּים –
שֶׁל כָּל יְמֵי חַיָּיו הִנָּם מִתְיַצְּבִים לְפָנָיו,
וְכָל עֲווֹנוֹתָיו מְעִידִים עָלָיו.

וַהֲרֵי הוּא תּוֹהֶה, מִתְחָרֵט מִתּוֹךְ מַכְאוֹבִים רַבִּים,
וְהוּא מִתְרוֹמֵם וְשָׁב,
יוֹצֵא מֵעֹמֶק הַתְּהוֹם אֶל גִּבְעַת הָרוּם,
מִטֻּמְאָה לְטָהֳרָה, מֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל.

הבנת-על שמלווה מגבוה את כל התהליך היא הידיעה ש'אור גדול מוכן לפניו'. כלומר, שתחושת העליבות והריקנות מזמנת את האור הגדול, מכינה ומכשירה אותו.

ה' עמו

תחושת העצבות החדה כתער מעידה על כך שהיא מרכזת בתוכה חסרונות רבים שנוצרו במהלך החיים. כעין מכולה שנאספו בה דפוסים שליליים רבים שיורדת עם מנוף הישר אל תוככי הלב. במצב כזה המפגש הישיר של האדם עם כל חולשותיו מסב צער ומרירות ובמקביל הוא הזדמנות מחודשת להתייחס אל אותן חולשות בבת-אחת. חלקן הגדול נשכח מן הלב, נעלם בתהומות. חלקן נדמה כאילו טופל, אבל התהליך נעצר באמצע מסיבות שונות. וכעת כל החולשות מגיעות ומתייצבות לפניו. כל עוונותיו מעידים עליו במקהלה. כעת הבכי מציף, אבל יש בו לא רק חוסר אונים אלא גם פריצת דרך. כעת ניתן להשיב. ניתן לחולל שינוי. להתחרט. להתייסר ולהשתחרר מהעול הרובץ.

זהו רגע טעון, טעון מדי, שבגלל הדחיסות של השלילה שבו ניתן להבקיע דרכו מחסומים שנוצרו במשך שנים. הצירוף של כל החולשות לכדי מסה קריטית מספק בהירות שאי אפשר היה להשיג קודם לכן. בהירות של מיאוס מן המצב הקיים, ודאות של הרצון העז לנפץ אותו. רגע של זעקה איומה, של תפילה חסרת מעצורים, שמסוגל לחלץ את הנפש למרחב חדש – מעומק התהומות אל הרי הרוממות. בתנאי שהאדם אמיץ דיו כדי לא לקרוס תחת התחושות הכבדות הפוקדות אותו:        

וּבְדֶרֶךְ יְצִיאָתוֹ וַעֲלִיָּתוֹ הֲרֵי הוּא עוֹבֵר מְדוֹרֵי חֹשֶׁךְ
שֶׁמְּשַׁעְמְמִים אוֹתוֹ כָּל-כָּךְ;  

אֲבָל הוּא יוֹדֵעַ כִּי רַחוּם וְחַנּוּן ה',
וְכִי גַּם כִּי יֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא יִירָא רָע, כִּי ה' עִמּוֹ.
וּמִתּוֹךְ נִבְכֵי תְּהוֹמוֹת אֶל ה' יִזְעַק –

וְקוֹלוֹ יִשְׁמַע, וּלְאוֹר דַּעַת יִקְרָא וְיָאִיר לוֹ,
וְחָכְמָה וְחֶסֶד יִתְמְכוּהוּ וִיעַטְּרוּהוּ,
וּמְהֵרָה יָשׁוּב לְבִצָּרוֹן,
מְלֵא חָכְמָה שִׂמְחָה וּגְבוּרָה.

מה שמחזיק את האדם ברגעים שבהם הוא מבחין בצלו המאיים של ה'מוות' הוא הידיעה כי ה' עמו. זאת לא ידיעה מעורפלת או נאיבית. זו ידיעה עמוקה על מידת הרחמים הנטועה בשורשי החיים. רחמים שעוטפים את התהליך הקשה שהוא עובר ומסייעים לו לצאת ממנו מחוזק ומחודש. כעין רחם שמאפשר לשלב העוברי למצות את עצמו לקראת הלידה הממשמשת ובאה. כל זאת בתנאי שהאדם נענה להתמודדות. מתחרט על העבר, זועק את מבוכת ההווה ומחפש את האמת העתידית. אז יגלה בקרבו את ה"ליווי" הא-לוהי שמתרחש בתוככי נשמתו. אז יתממש הקשר הסמוי בינו לבין א-לוהיו שמוביל לבריאה ולהשראה. 

תרגום כתגלית

עד כאן המסע עם הרב קוק. למרבית הדברים הכתובים כאן לא הייתי מתוודע אילולא היה הקורא החילוני הפוטנציאלי יושב על כורסתו לנגד עיניי. אותו קורא דמיוני (שאולי לא היה ולא יהיה) אילץ אותי לספר את הסיפור של הרב קוק בשפה שאינה פנימית-סגורה, 'קוקית' ליודעי דבר, ועקב כך פתאום הרגשתי שגם אני רוצה לשבת איתו על אותה כורסה.

באותו הרגע נפתחו לי פתחי הבנה שהיו סגורים דווקא בגלל שהתעקשתי על שפת המקור. שוב חוזר הניגון – "ונהפוך הוא". דווקא ההכרח שלא להזכיר את מילות הקוד של הרב קוק (כמו משחקי הילדות שבהם אסור להזכיר מילים נחוצות) הבהיר לי את דברי הרב קוק. חרץ במושגים הנוקשים סדקים והוציא מהם מים חיים.

כך התרגום לזולת אינו הופך להיות הסברה, ובטח שלא תעמולה, אלא סוג של תגלית. הזדמנות לקרוא את הרב קוק ולהיפגש עם תורתו דרך עיניהם של אנשים אחרים. דרך זוויות שרק הנשמות שלהם מסוגלות להתמקד בהן. בשפת הרב קוק (נו, נו, חייבים לחתום במשהו מהמקור): להיפגש עם האורות דרך כנסת ישראל.

יובל פרוינד הוא מחנך במכינה הקדם צבאית בבית רימון, מרצה ב'ראש יהודי' ומחברם של ספרים המעבדים את כתבי הרב קוק

פרקי הדרכה בלימוד גמרא / יואב שורק

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה, ירושלים תשע"א, עא עמ'

עולם הלימוד הישיבתי שלי עוצב במידה רבה על ידי 'אורות התורה' ו'הרצאת הרב', הטקסטים המכוננים מבחינה לימודית של הראי"ה קוק, לצד חוברות שיחותיו של בנו, הרב צבי יהודה קוק. אבל הייתי בר-מזל: הגעתי להיכלי הישיבות הגבוהות בעקבות הרב קוק – ולא להיפך. מי שנפגש עם הרב קוק רק כאשר הוא כבר בתוך אתוס הלימוד המקובל של הישיבות הגבוהות ילמד ברוב המקרים על פי דוקטרינות ליטאיות, הרחוקות בחלק ממאפייניהן משיטתו של הרב קוק. עבור אלה, כמו גם עבור כל מי שתוהה האם ל'אור האורות' הייתה שיטה משלו בלימוד גמרא, החוברת שכתב הרב אביאל סליי היא מקור חיוני וחשוב מאין כמוהו לעיצוב דרך בהירה ומאוזנת ללימוד.

'מאוזנת' – כי הרב קוק בורח מעמדות קיצוניות המבקשות לוותר על העיון התלמודי ולהמירו בריצה שטחית החפצה בהספק בלבד – כפי שהוא מסתייג מתפיסות המזניחות את הקריאה הישרה ואת הבקיאות ומעדיפות את הפלפול המחודד – ומאריך להסביר שעל הלמדן לקנות גם את יכולת הפלפול ולדעת את מקומו הנכון.

'בהירה' – כי היא רחוקה מאוד מהגישה המבקשת להרחיק את הלומד מן השכל הישר ולשכנעו שהוא נכנס לעולם קסום שבו פועלים חוקים אחרים: הרב קוק מעדיף להבין פסקאות תמוהות במיוחד כפריה של טעות דפוס מאשר לדחות בבוז את המחקר ולהעדיף בניין לוגי מתוחכם שיישב את התמיהה הפשוטה.

רוח של ענווה ועמל-תורה אמיתי מונחת על הדרכותיו של הרב באיגרותיו: אל תזניח את הלימוד השוטף של גפ"ת (גמרא, פירוש רש"י, תוספות), אל תוותר לעצמך על חזרות רבות ושיטתיות, אל תאמין לאלה האומרים שאי אפשר להקיף את כל התורה, אל תתלהב מפלפולים מרשימים הרחוקים מן הקריאה הפשוטה והישרה.

הנה מסתבר שכמו בכל תחום – גם בתחום הזה יש לרב קוק מה לומר, וכתמיד הדברים מאירים ומיישבים את כל מה שסער ורגש קודם לכן, בתבונתו הטהורה ובאור האחדות הכוללת שמציצה מבין כל אותיותיו.

והערה אחרונה: הראי"ה קוק מרבה לדבר על המלאכה הנכבדה של כתיבת מבואות לפרקי המשנה והתלמוד. היחיד שהרים את הכפפה הזו, אולי שלא במודע, הוא הרב שטיינזלץ: לא רק שזכה לכתוב ספרי מבוא לתלמוד בכלל, אלא שעשה מלאכה נכבדה של כתיבת מבואות לכל פרק (!) בתלמוד. מלאכת מחשבת זו הפכה משום מה לאחד החלקים הפחות מוכרים במפעל האדירים שלו, שבימים אלה מציינים את סיומו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד באדר א' תשע"א, 18.2.2011

פורסמה ב-21 בפברואר 2011, ב-גיליון כי תשא תשע"א - 706 ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: