אברהם יהושע השל, פיקוח נשמה: מכבשונה של ההוויה היהודית; אגודת המנהלים של בתי ת"ת והישיבות בניו-יורק, ניו-יורק תש"ט

ספרון קטן זה של השל הוא פנינה ספרותית שמעטים מאוד יודעים עליה, ואלמלא זיכה אותי ידידי פרופ' אברהם שפירא מקיבוץ יזרעאל במתנה יקרה זאת לא הייתי יודע עליה דבר. יתר על כן, בספרון ששלח אליי שפירא רשומים בכתב ידו של השל עצמו תיקונים לטקסט הנדפס – ואם כן אפשר לראות בגִרסה זאת של הספר שבידי מעין "מהדורא בתרא" של "פיקוח נשמה".

אברהם יהושע השל נולד בשנת 1907 בוורשה למשפחה חסידית מיוחסת, ששורשיה מצד אביו ברבי אברהם יהושע השל מאפטא ומצד אמו ברבי לוי יצחק מברדיצ'ב. נדמה לי שהמפתח להבנת אישיותו המיוחדת והתפקיד העצום שהיא מילאה בחלל הפנוי שנוצר ביהדות העולמית לאחר השואה נעוץ באירוע שלא מרבים לדבר עליו: בגיל 16 לערך, אחר שכבר הוסמך לרבנות על ידי רבי מנחם זמבא, הוא עבר משבר נפשי שהיה כרוך בכישלון האירוסין שלו. באבחון הפסיכיאטרי שקיבלה משפחתו צוין שהנער הרגיש איננו יכול לחיות בסביבה החונקת של העולם החסידי הסגור ועל המשפחה לאפשר לו להרחיב את אופקיו. למזלו ולמזלנו דווקא משבר נפשי זה שחרר את השל הצעיר מחומות הסגירות של חינוכו והותר לנער ללמוד בגימנסיה הריאלית, שהייתה מורכבת מיהודים שנפתחו אל העולם הגדול. מאוחר יותר הוא נרשם ללימודי פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטה של ברלין.

אך המעניין ביותר הוא שהשל לא חיפש בדרכים אלו הזדמנויות להימלט ממסגרת חייו הפנימיים היהודיים – כי אם להרחיב בכך את יהודיותו למעגלים גדולים יותר. גם המאורעות הקשים שהוא חווה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה לא החלישו את זיקתו היהודית וגם החיים האינטנסיביים בארצות הברית לאחר מכן (השל נישא לבסוף רק בשנת 1946 לפסנתרנית סילביה שטראוס) – כל אלה רק גרמו לו לפתוח יותר ויותר את מעגלי יהדותו ולהטמיע בתוכם יסודות זרים שמעולם לא ראינו רב חסידי שיכול להתמודד איתם כמותו, בלהט פנימי "בעש"טי" כמעט.

ספרון זה של השל הוא מן העדויות המרגשות ביותר למאבק הרוחני של יהודי ששרד בעור שיניו את תקופת השואה ובנה עצמו מחדש בסביבה זרה, הרחוקה מאוד באופיה מהמוכר לו במחוזות ילדותו. השל חוזר שוב ושוב בחוברת זאת על הנחיצות לשמר את ההוויה היהודית האותנטית גם לאחר המשבר שעבר העולם היהודי בעקבות השואה. ברם, רק מי ששם לב היטב לנימות המיוחדות של שיחו-ושיגו יכול לזהות שאין מדובר כאן במטיף ישיבתי רגיל – אלא בהוגה דעות מורכב, שעולמו מתמודד עם תפיסות עולם מודרניות שרווחו בזמנו.

השל פותח את הספרון בסדרת שאלות ששואל האקזיסטנציאליסט, בין אם הוא יהודי ובין אם לאו: "לשם מה אני חי? היש לחיי טעם, פשר, ייעוד? היש צורך בקיומי? הייפגם משהו עלי אדמות עם חדלוני?… האם חי אני על מנת לבנות, על מנת לתקן?" (עמ' א). מנקודת פתיחה אוניברסלית זאת הוא עובר לשאלה הפרטיקולרית יותר, על תכלית חיינו כיהודים: "השאלה: הכדאי להיות יהודי?", הוא אומר, "מפעפעת בלבו של כל אחד מאיתנו", במיוחד לאור העובדה שלא קיימת הוויה יהודית נייטרלית – אלא, כפי שהוא מסביר: "או שקיומנו מיותר או שהוא הכרחי" (שם).

לאור זאת מעניינת הגדרת ההוויה היהודית לשיטתו של השל: "להיות יהודי משמע: להרגיש בכול את הנשמה, זו של הזולת וזו של ישותנו אנו". לעומת זאת, "נשמה שהתנוונה" היא המקור ל"כל הפגעים הרעים, כגון: שנאה, גאווה וקנאה" (עמ' ב). במילים אחרות: להיות יהודי אין משמעו לפי השל לדבוק באופן סתמי בגורל הלאומי של העם או להזדהות עם תא משפחתי צר מטעמים סנטימנטליים. להיות יהודי משמעו אפוא –  

א. לחפש בכל הרצינות תשובה לשאלה מדוע אני חי בעולם?

ב. להבין שרק החיפוש אחר הגילויים הרוחניים – יהיו איזה שיהיו – יכול להצדיק את המאמץ הכרוך בחיים כיהודי.

ג. המשמעות הפרקטית של חיי נשמה כיהודי היא במאבק יומיומי להפחתת המידות הרעות ולהגברת הטובות.

ואכן, אחד החידושים המעניינים שמצויים בספרון זה של השל מתמצה בטענתו שלהיות יהודי משמעו לחיות במידה רבה ככל האפשר בסתר. זאת הוא מכנה: האופציה של החיים האציליים. האיש האציל (כוונתו היא בוודאי ל"מענטש") "הוא האיש אשר עושרו הגנוז עולה על עושרו הנראה". דוגמה לכך הוא מביא, כדרכו פעמים רבות, משיחות החולין של נשים פשוטות בעיירות שבמזרח אירופה – שלאחר שעשו מעשה טוב היו נמנעות מלספר על כך, ורק משהוכרחו לדווח על כך היו נוהגות להוסיף במעין התנצלות: "נישט אויסגרעדט זאל עס זיין" (על זה לא צריך לדבר).

אסיים את מובאותיי מספרון זה בציטוט המרגש הבא:

כל אדם ואדם הוא מעין 'שיוויתי' וכל הדברים (= שבעולם) הם בבחינת עקבות א-לוהים במדבר הנשיה. על ידי כל הדברים אפשר להתקרב למקור. עלינו, היהודים, שומה להתחקות על העקבות, ולהסיר את הלוט מעל הא-לוהים, שהתחפש בלבוש העולם (עמ' ד).

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  ז' באדר א' תשע"א, 11.2.2011