איש פוקח עיניו, רואה את אשתו ואיננו בטוח שאכן היא אשתו. שאלת ההכרה והמציאות המדומה מצטרפת לסיפור זוגיות ונטישה ידוע מראש. כתיבתו של מולינה מצליחה לחמוק מהבנאליות הצפויה ולהיות קריאה ומושכת

בלעדיה, אנטוניו מוניוס מולינה; מספרדית: יערית טאובר, כתר, 2010, 115 עמ'

"האישה שלא הייתה בלנקה פסעה אל מריו מעומק המסדרון… צמצמה מעט את עיניה, העיניים שצבען וצורתן היו כשל בלנקה אך לא היו שלה…". במילים אלה נפתח הספר, הסובב סביב ציר-השאלה האם 'האישה הזרה' שמריו לופז מוצא בדירתו היא בכל זאת בלנקה, אשתו האהובה, למרות שלכאורה היא "האישה שלא היתה בלנקה", או שהיא אכן אישה זרה?

מוניוס מולינה, שאת ספרו "ספרד" אהבתי ואף שיבחתי לפני הקוראים, עוסק הפעם בשאלה הנצחית של הזוגיות: האם אני באמת רואה את בן/בת זוגי, או בניסוח אחר: האם מה שאני רואה הוא בן/בת זוגי כפי שהם באמת ולכן לא ייתכן שיתחלפו במישהו/מישהי דומה? או שמא הראייה היא סלקטיבית כל כך, שמה שאני רואה הוא 'מהרהורי לִבי' בלבד, והקשר בין מריו לבין 'בלנקה האמיתית' הוא משום כך רופף בלבד? במקרה כזה, ייתכן בהחלט שבלנקה ה'אמיתית' תדמה פתאום ל'אישה זרה', למרות שהיא-היא בלנקה?

השאלה הזאת יכולה להתרחב לשאלה כללית יותר, הנוגעת לאופן ראייתנו, תפיסתנו והבנתנו את המציאות הסובבת אותנו: האם המציאות כפי שהיא נראית לנו היא המציאות ה'אמיתית' או מציאות מדומה. ימיה של שאלה כללית זאת הם כימיה של הפילוסופיה היוונית – אפלטון נגד אריסטו ולהיפך. ואפשר לצמצם את השאלה לתחום האינטימי שבינו לבינה, או לתחום המשפחתי בכללותו, או גם לאופן שבו האדם רואה את עצמו: האם הוא רואה את עצמו כפי שהוא 'באמת', או כפי שהוא רוצה להיות, או במקום כלשהו באמצע בין שתי האפשרויות?

הנובלה "בלעדיה" נעה בין הסיטואציה הפותחת, שבה מריו חוזר הביתה ומוצא את בלנקה (או את כפילתה), לבין הסיטואציה הסוגרת, כאשר מריו משלים עם המצב החדש ומגלה ש'תחליף בלנקה' מציעה לו חוויות ויחסי-זוגיות העולים על אלה שידע בעבר עם בלנקה ה'אמיתית', אך ללא כמה מן הפגמים שהוסיפו לזוגיות מתח ועניין. אנחנו מתלווים אליו במסע החיזור הארוך שלו אחרי בלנקה עד נישואיהם וחייהם המשותפים, ועד לנטישה (הזמנית או הסופית) שהיא נוטשת אותו.

זהו לכאורה סיפור בנאלי לגמרי: גבר אוהב אישה, אישה אוהבת גבר אחר, גבר נושא אישה, אישה נוטשת בעל וחוזר חלילה. אבל הכתיבה של מוניוס מולינה הופכת את הסיפור הבנאלי הזה למושך וקריא למדי. הנובלה מצליחה להתפתח למשהו מעניין ומרתק, למרות שההתרחשויות עצמן הן רגילות כל כך, מוכרות ונדושות, ואם לא חווינו אותן בעצמנו הרי שקראנו עליהן או ראינו אותן על גבי מסכים.

בתחילת העלילה ארוסתו של מריו עוזבת אותו, כנראה מרוב שעמום, לאחר שבע שנות אירוסין. בבילוי משועמם בבּאר הוא פוגש את בלנקה ומתאהב בה. שניהם הפכים מוחלטים. היא גבוהה ממנו, בת למשפחה עשירה, והוא בחור כפרי מבית עני; היא חיה בבלגן מתמיד, פיזי, נפשי ורגשי כאחד; הוא גבר מסודר, נקי, סולידי. היא יפה, מוחצנת, אשת חברה ובילויים. לו יש חברים מעטים בלבד והוא מנהל חיים של עקרת-בית בורגנית ממין זכר.

מריו מודע לנחיתות שלו לעומתה, ובעיקר לעומת הפיתויים בעולם שאליו היא נמשכת. מצד אחר, יש לו דעות מוצקות על מה שטוב ומה שרע, ועולם הפיתויים ההוא אינו טוב בעיניו. אבל הידיעה הזאת, המוצקות של אישיותו, אינן גורמות לו לביטחון עצמי אלא להיפך. הוא חי בחרדה מתמדת מכך שבלנקה תנטוש אותו לטובת אחד מאותם אמנים בני-חלוף שהיא מתאהבת בהם לעתים קרובות. כולם שטופי אלכוהול, סמים ואי-סדר, רודפי פרסום ויחסי ציבור. האחד, זה שלפני הנישואים, הוא חיימה נרנחו (בתרגום לעברית: "תפוזי") המכונה ג'מי נ'. השני, זה שלאחר הנישואים, הוא לואיס אוֹנֶסימו (מלשון "אונֶסטֶה" – הכן, הישר), שהוא דווקא "מתחזה מובהק, שהעניק את השם 'יצירות אמנות' לערימות של לבנים וגיבוב של כבלים שהיו מפוזרים על פי בימויו הרודני באולם התצוגות…". בלנקה נשאבת אל תוך החיים האלה, המאפשרים לה, למרות שהיא בעצם ממלאת תפקיד די שולי בחיי האמנים-המאהבים שלה, להרגיש שהיא כאילו חלק מחיי האמנות והבוהמה הספרדית.

יש מידה של הקצנה וסטריאוטיפיות בנימה הסרקסטית ובאופן שבו הסופר מתאר את שני מאהביה של בלנקה, ויש לא פחות הקצנה וסטריאוטיפיות שבלונית בתיאורים של חיי האמנות בני-זמננו בספרד ובכלל. בחלק הזה של הספר מוניוס מולינה נופל לתוך מלכודת שסופר מנוסה כמוהו לא היה צריך ליפול לתוכה. קל מאוד להשמיץ את האמנות ואת האמנים בני זמננו, אבל מסופר ברמתו לא מצופה לכתוב כמו עיתונאי מתחיל. כך או כך, התיאורים הללו משעשעים למדי, והנובלה בכללותה נעה במנעד מאופק שבין העצוב למשמח, עם חריגות מעטות בלבד אל הטרגי.

בהמשך העלילה, לאחר נישואים קצרים וסוערים למדי, בלנקה קמה יום אחד ועוזבת ומותירה שלל שאלות. האם בחיי השקט שהעניק לה מריו הוא הגן עליה או חנק אותה? האם הצורך שלה בספרים, באופרה ובתיאטרון היה רק חיפוש אחר ריגושים זולים, או אולי מנוסה מפני שעמום אמיתי, מפני בעל שהתגלה כ"יידישע מאמע" בנוסח גברי-ספרדי. האם מריו הוא קרבן שנבגד שכל כוונותיו היו לטובה,  ואולי דווקא הוא הפוגע ובלנקה היא הקרבן? אולי ברחה לא כדי לבגוד בו, אלא כדי להציל את עצמה מפני החיים שהוא תכנן וכפה עליה? ה'הפי-אנד' הדו-משמעי של הנובלה אינו פותר לגמרי את החידה. איננו יודעים אם בסופו של הסיפור מריו באמת ויתר ומעכשיו יחיה לצידה של 'אישה זרה', דמוית-בלנקה, או שהתמזל מזלו ואשתו שבה אליו, כשהפעם לא תניח לו לצקת אותה אל תוך דפוס שהוא הכתיב וקבע לה מראש. הנובלה "בלעדיה" איננה ספר מופת או ספרות גדולה, אבל היא ספר קריא ומהנה, שבתור בונוס הוא גם ספר מעורר מחשבה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  ז' באדר א' תשע"א, 11.2.2011